הימים של שאלוי, נדודה ודריקס במכבי הרצליה: חזרה לתקופה היפה של הצהובים

במציאות המוזרה שנכפתה עלינו בעקבות משבר הקורונה, המראות של הקבוצה שלנו כובשת ומנצחת מול עינינו הפכו לפנטזיה שקשה לראות מתי היא תתממש. כשהחוויות של אוהדי הכדורגל עברו לתחום הזיכרונות והנוסטלגיה בלבד, בדקנו עם אוהדי הקבוצות באזור השרון, מהו הזיכרון החזק ביותר שלהם מהקבוצה אותה הם אוהדים.

שימי בקר, 39, אוהד מכבי הרצליה 30 שנה

בעונת 1999/2000 הייתה לנו קבוצה מבטיחה עם שמות כמו איציק זוהר, סטפן שאלוי, אולג נדודה ואפילו אלי דריקס על תקן מאמן-שחקן. במסגרת גביע המדינה יצאנו למשחק חוץ מול קריית אתא מליגה א'. היית צריך לראות איך האוהדים שלהם באו עם הילדים וביקשו מהשחקנים שלנו חתימות ותמונות למזכרת. היינו אולי 100 אוהדי הרצליה, אבל ההרגשה הייתה כאילו הגיעה אימפריה למשחק בצפון. הסתכלתי ככה מהצד ופתאום הייתי מדושן עונג, תחושה של "וואו" והרגשתי אוהד של קבוצה גדולה. ניצחנו 1:3 ועברנו שלב, אבל במציאות לא נשאר הרבה מאבק הכוכבים באותה שנה. חוץ מדריקס, על הקווים עמדו גם שייע, ניסים בכר ואבי כהן ז"ל, אבל כל השמות הנוצצים על הקווים ועל הדשא לא הצליחו למנוע את הירידה שלנו לליגה הלאומית.

שימי בקר

צפריר אביב, 39, אוהד הפועל כפר סבא 35 שנה

מאי 2002, המחזור האחרון בלאומית. ניצחון חוץ על צפרירים ואנחנו עולים לליגת העל. שחקנים של חולון התלוננו במשטרה שקיבלו איומים על חייהם כדי שיוותרו על המשחק וייתנו לנו לעלות. סתם בכיינים. חבר שלי, אשר דהן, לקח איתו באוטו למשחק את עומר פדידה, שהיה אז ילד בן 12. מילאנו כמה אוטובוסים טובים והאוהדים שלנו פוצצו את האצטדיון שהיה על יד כיכר קוגל. הגענו אפילו לדיווחי התנועה בגלי צה"ל – פקק ענק מצומת מורשה עד חולון.

גיורגי דרסליה הבקיע עשר דקות להפסקה נגד קבוצתו לשעבר, ואנחנו היינו בשמיים. כפר סבא, כמו כפר סבא, החזיקה אותנו במתח עד הסוף ורק בדקה ה-88 חיים סילבס סגר עניין עם השני. עלינו ליגה, עם שומי כמאמן ועידן כשחקן. מהמגרש יצאנו בשיירה לרחבה של קניון ערים. כל העיר יצאה החוצה וחגגנו עד שלוש לפנות בוקר. האמת, אני לא יודע מה יותר עצוב – שמאז הפכנו לקבוצת מעליות שעולה ויורדת, או ששום, שעבר לאמן את מכבי חיפה, פגש אותנו במחזור הראשון בעונה לאחר מכן. הפסדנו 5:0.

צפריר אביב

עודד גוברשטיין, 37, אוהד הפועל רעננה 30 שנה

יום שבת 28.4.2001, שעת צהריים. הפועל רעננה מחפשת עליה שניה ברציפות, הפעם ממעמקי ליגה א', אבל אני תקוע עמוק במדי ב'. אם לא מספיק שבת בבסיס, אז גם דפקו לי שמירה על שעת המשחק נגד הפועל טייבה. היום כבר מותר לספר שאם באותה משמרת איזה בן מיעוטים היה מחליט לאתגר את מערך האבטחה במחנה 80, סביר להניח שהיו נפגעים רבים לכוחותינו. אבל אותי לא עניין 'וואקף אנה בטוחה' ולא נעליים קלות. עליתי משמר חמוש בטרנזיסטור, כיוונתי לתדר 738AM והאזנתי ל'שירים ושערים' בערבית. כשחנא פרהוד העלה את טייבה ליתרון בדקה ה-30 נדהמתי לגלות מאיזה חומר קשיח עשויה עמדת השמירה עליה הטחתי בזעם את הטרנזיסטור.

רק בסביבות הדקה ה-60 המכשיר ואני חזרנו לתפקוד חלקי כשאייל סופר הישווה ל-1:1. אלא שדווקא ברגע הכי לא מתאים החליט מפקד הבסיס להגיח לביקורת פתע: 'מה תעשה אם יתקפו אותך?', אז עניתי: 'מה שאייל סופר עשה בדקה ה-60'. המב"ס התעקש: 'מה אייל סופר עשה בדקה ה-60'? ואני המשכתי: 'מה שחנא פרהוד עשה בדקה ה-30'. אך הוא עדיין לא הבין: 'מה חנא פרהוד עשה בדקה ה-30'? ואני חייכתי: '30 דקות לך תזכור…' את ימי הריתוק שקיבלתי על ההתחכמות הזאת, העברתי בשתיקה רועמת. לא מחרטה חלילה, פשוט הלך לי קול מהצרחה שדפקתי בשער הניצחון של אבי רוסטרובסקי בדקה ה-90.