"החשש הכי גדול שלי הוא שבעוד כחמש שנים כבר לא יציינו את יום השואה". את המשפט העצוב והמזעזע הזה אמרה השבוע דבורה ויינשטיין, שורדת שבי מהרצליה שבחודש הבא תחגוג את יום הולדתה ה- 90.
את סיפורה, שאת עיקריו נביא מיד, היא סיפרה אמש (שני) באריכות במיזם "זיכרון בסלון" בבית קינן בהרצליה. היא עושה זאת ומתראיינת כאן כי חשוב לה לספר את מה שעברה עם משפחתה בתקופת השואה בהיותה ילדה קטנה. כיצד שרדה את התופת תוך שאחותה הקטנה מתה לידה, איך עלתה לארץ לבדה והקימה משפחה לתפארת. וכל זאת, למרות מה שעברה בילדותה. "אני מחפשת דרכים להביא את זיכרון השואה לדורות הבאים, כך שגם בעוד 30 שנים אנשים ידברו על זה", היא אומרת.
היא אמא לשניים, סבתא לחמישה נכדים ויש לה עשרה נינים. כבר בתחילת השיחה היא מדגישה: "אנחנו לא ניצולי שואה. אף אחד לא בא להציל אותנו. אנחנו שורדי שואה. מי שהיה לו את הכוח שרד ומי שלא היה לו את הכוח לא שרד".
דבורה נולדה בעיר חוטין בבסרביה שהייתה אז חבל ארץ ששייך ברובו לאוקראינה. ילדה אמצעית מתוך שלושה אחים להורים חנה ויהודה רוזנברג. ביוני 1941, בהיותה בת 5 בלבד, פלשו הרוסים ולקחו את כל הגברים לצבא האדום, ביניהם גם את אביה. בהמשך, לאחר שהתקבלה הפקודה להוציא את היהודים מבתיהם, נשרפה העיר. דבורה נזכרת: "אני זוכרת אותי ואת סבתא עומדות בחוץ מול הבית הבוער. אמא שלי הגיעה, זרקה אותי ואת אחי ואחותי ונכנסה לבית הבוער. ממש ברגע האחרון הצליחה לצאת עם הראש של מכונת התפירה כי היא הייתה תופרת וזה היה צמוד אליה במשך ארבע שנים. הצלנו את מה שניתן והתחלנו לצעוד בלי אוכל ובלי מים. איפה שתפס אותנו הלילה נשארנו. סבא וסבתא, אמא ושלושה ילדים ומסביב הרבה בני משפחה שלי".
וככה הסתובבה המשפחה עד שבהמשך נפטרו סבה וסבתה בהפרש של יום. רגליה של אחותה ריבה, שהייתה גדולה ממנה בשנתיים, קפאו והיא הפכה למשותקת. "אמא לקחה אותנו על הידיים ומכונת תפירה על הגב במשך כמה ימים עד שהגענו לגטו בשם פופובצי. אמא מצאה דרך לצאת כל יום מהגטו כדי לעבוד בתפירה ואני טיפלתי באחותי עד שהיא נפטרה כשהייתה בת 10".
כמעט 4 שנים החזיקו מעמד בגטו עד אשר שוחררו בשנת 1944 על ידי הפרטיזנים. דבורה: "לקח לנו חצי שנה לעבור 300 ק"מ מחוטין ועד הגטו וחזרנו לשם אחרי צעדה של חודשיים כשאני רק בת 9. אבא נפצע במלחמה וחזר אלינו רק שנה מאוחר יותר, בשנת 1945, עם סיום המלחמה".
לאחר מכן עברה המשפחה לרומניה ואמה עשתה מהלך כדי להציל את חייה: "היא אמרה לי שאני חייבת לנסוע לארץ ישראל. הגיעו שליחים ובאמת עליתי לארץ כשאני בת 10. חצי שנה אחרי הקמת המדינה הגעתי לבית ספר חקלאי בתל אביב ולאחר מכן עברתי לקיבוץ דברת. התאחדתי עם הוריי כעבור 5 שנים, כאשר הם עלו לארץ בשנת 1951 ושוכנו במעברה היכן שנמצאת כיום טירת כרמל והצטרפתי אליהם".
דבורה ויינשטיין עם משפחתה, צילום פרטי
רוצים להישאר מעודכנים?
הניצחון האישי שלה על הגרמנים
בהיותה בת 17 בלבד נישאה לחיים ונולדו להם שני ילדים, רוני ומיכל. בהמשך הייתה דבורה ממקימי היישוב טירת הכרמל וניהלה במשך 19 שנים את מחלקת החינוך והתרבות ביישוב. בהמשך עברו דבורה וחיים להתגורר בתל אביב שם הקימה את המתנ"ס ברמת החייל ובהמשך ניהלת את המרכז למוזיקה עד יציאתה לגמלאות בגיל 65. בעלה חיים נפטר בשנת 2009.
בהיותה מנהלת המרכז למוזיקה בת"א חוותה דבורה ניצחון אישי שלה על הגרמנים: "בשנת היובל למדינה הזמינו אותנו לקונצרט בגרמניה. אני הנחיתי את האירוע ואמרתי להם בשפה שלהם שאני שורדת שואה ושכל המשפחה שלי נספתה בשואה והיום יושבים כאן באולם חמישים בני נוער, דור שני שלישי ורביעי וזה הניצחון שלי ושל מדינת ישראל. כל האולם קם על הרגליים ומחא לי כפיים".
למרות שכיום היא מדברת על השואה בכל הזדמנות שניתנת לה, מתברר שבמשך שנים זה ממש לא היה כך: "60 שנה לא דיברתי על השואה כי הרגשתי שזה לא עניין אף אחד. רק לאחר שבניתי משפחה ויצאתי לגמלאות הצטרפתי לעמותה של ילדי השואה, הייתי פעילה בכנסת והשגנו דברים למען השורדים. כמו שיש ועידות תחבורה וחינוך אני רוצה לארגן ועידה לזיכרון השואה".
דבורה, יש לך חשש שהשואה תישכח בעתיד?
"ברור. לא יהיה כלום כי לא יהיו שורדי שואה. עכשיו עוד סוגרים את המדינה ביום הזיכרון לשואה כי אנחנו עדיין בחיים, אבל החשש שלי הוא שבעוד חמש כבר לא יעשו טקסים. כל יום נפטרים 45 שורדי שואה ונותרו בחיים רק עשרות אלפי שורדי שואה, כך שבשנים הקרובות לא יישאר כמעט אף אחד והזיכרון הזה ייעלם".
"יש בדיחה שאנחנו לא קונים בננות ירוקות כי לא בטוח שנספיק לאכול אותן"
מה את מצפה מהמדינה?
"לתת לשורדי השואה לחיות את הרגעים האחרונים שלהם בנחת. לא נשאר לנו הרבה שנים. יש בדיחה שאומרת שאנחנו לא קונים בננות ירוקות כי לא בטוח שנספיק לאכול אותן. אני גמלאית של עיריית תל אביב ולמזלי לא צריכה עזרה אבל יש הרבה שורדי שואה שכן זקוקים לעזרה ולעיתים נדמה שהמדינה מחכה שכל שורדי השואה ימותו. משנה לשנה מרגישים פחות ופחות את יום השואה והשנה בגלל המלחמה אז בכלל עשו טקסים מצולמים".
יש שמשווים את ה- 7 באוקטובר לשואה. מה את חושבת?
בוודאי שזאת שואה. כשאני ראיתי את קיבוץ בארי עולה באש ראיתי אותי בת חמש עומדת מול הבית שלנו שעלה באש. ה- 7 באוקטובר היה בשבילי שואה שנייה. כשרצים אחרייך בבית שלך, יורים עלייך ושורפים אותך בחיים אז בוודאי שזאת שואה. ההבדל היחידי הוא שאותם באו בסוף להציל, אם כי באיחור נוראי שעלה בחייהם, אבל אותנו לא היה מי שיציל".
תגובות