"אחרי שחוויתי את המלחמה באוקראינה, אני יכולה לומר ששם הרבה יותר מפחיד"

הם צעירים ומוכשרים, ועוד לפני שהגיעו לישראל, הם חוו כבר מלחמה נוראית בארץ מולדתם. מדובר בנערים ונערות, בכיתות י' – י"א שנולדו וגדלו באוקראינה, חלקם הגדול באזורי מלחמה קשים. בעקבות מצב המלחמה שם, שנמשך כבר 4 שנים, החליטו לעלות לארץ לבדם במסגרת תכנית נעל"ה (נוער עולה לפני הורים).

הם עשרה נערים ונערות שעלו מאוקראינה ומהווים חלק מקבוצה של 30 נערים נערות עולי חבר העמים, המתגוררים בפנימיית אורט נתניה של האגודה לקידום החינוך שהיא  – בית חינוך ואקדמיה לספורט, המאפשר לספורטאים ולספורטאיות ולבעלי יכולות ספורטיביות לממש את הפוטנציאל שלהם לצד מצוינות חינוכית. הם לומדים בתיכון אורט יד לייבוביץ', הסמוך לפנימייה.

אז מה הם חווים כאן בתקופה אחרונה? ואיך חוו את המלחמה באוקראינה? שוחחנו השבוע עם שניים מהם: נסטיה אנטוננקו בת 16, תלמידת כיתה י"א, וירוסלב גלושקו בן 15, תלמיד כיתה י'. ירוסלב מתאמן בג'ודו, נסטיה מנגנת על תופים.

נסטיה עלתה לארץ לפני כשנה וחצי מהעיר סומי באוקראינה. על חווית המלחמה בארץ הולדתה היא מספרת: "עיר הולדתי קרובה לגבול, ולכן היא נתונה להפגזות יומיומיות. לא בטוח שם. מכיוון שאוקראינה הייתה מדינה שלווה לפני המלחמה, לא היו מקלטים מצוידים במיוחד במקומות רבים. משפחתי התחבאה בדירה מאחורי שתי חומות, אם כי, למרבה הצער, הניסיון הראה שגם זה לא הציל את כולם. כשהאזעקות נשמעו בלילה, הייתי מתעוררת לפיצוצים ולקולות "שהידים" – רחפנים שעפים מעליי. בגלל המלחמה, החינוך באוקראינה כמעט נעצר. חרדה מתמדת, למידה מרחוק, הפסקות חשמל ואינטרנט. כל אלה הפכו את הלימודים במלואם לבלתי אפשריים. בית הספר חדל להיות מקום של יציבות והתפתחות, אלא הפך למשני לכל מה שקורה. במקום תכניות לעתיד, קיבלנו אי ודאות וחרדה. לכן, אני דואגת למשפחתי כל יום".

"באוקראינה אין הגנה נגד טילים"

נסטיה, המנגנת על תופים, מספרת על הרגע שהחליטה לעזוב הכל ולעלות לארץ: "לפני שנתיים קיבלתי החלטה חשובה – להגיש מועמדות לתוכנית נעל"ה ולעבור לישראל ללמוד בלי ההורים שלי. הצלחתי והתקבלתי ואני לומדת בארץ כבר שנה וחצי. משפחתי נשארה באוקראינה – אמי, אבי, אחי, סבתי והחתול האהוב שלי, גושה. לפני שעברתי לישראל, השתתפתי בחגים ובאירועים בקהילה היהודית סומי (חסד). שם למדתי על מסורות ישראליות ואנשים נפלאים. וכשהגעתי לישראל, הרגשתי את האווירה האמיתית והתוססת של מסורות ומנהגים יהודיים".

על תהליך הקליטה היא מספרת: "פגשתי בפנימייה אנשים חדשים ולמדתי להיות פתוחה יותר, עצמאית וחזקה יותר. בהתחלה, הכל היה לא מוכר – מדינה חדשה, שפה חדשה ומנטליות שונה. אבל בזכות המדריכים בפנימייה וכלל צוות החינוכי, הצלחתי להסתגל לסביבה הלא מוכרת יותר מהר. עם הזמן, המקום הזה הפך לבית השני שלי".

יש לך חששות במלחמה הנוכחית או שאת כבר רגילה למצב מלחמה?

"כמי שחיה שנתיים במהלך המלחמה באוקראינה, אני יכולה לומר שהמלחמה שם הרבה יותר מפחידה. לישראל יש מערכת הגנה מפני טילים מסוג כיפת ברזל, שיש לה סבירות גבוהה ליירוט טילים. באוקראינה אין הגנה כזו. אז, למען האמת, אני מרגישה יותר רגועה ובטוחה בארץ".

מתגעגעת לבית באוקראינה?

"בוודאי. לא משנה כמה בטוח בישראל, תמיד אחזור לבקר לאוקראינה. המשפחה שלי שם, הבית שלי שם, ביליתי שם את ילדותי. בשבילי, אוקראינה היא אדמת הקודש הראשונה שלי".

"אני בכלל לא מודאג מהמלחמה בישראל כרגע"

ירוסלב עלה לארץ לפני כארבעה וחצי חודשים מהעיר זפוריז'יה. "המצב באוקראינה כרגע קשה, במיוחד בעיר שלי, שכן היא ממוקמת 25-30 ק"מ מקו החזית", מסביר ירוסלב מדוע החליט לעלות לארץ. "החלטתי לבוא לישראל כדי ללמוד במסגרת תכנית נעל״ה, ראשית, כי אין עתיד באוקראינה כרגע בזמן שהמלחמה נמשכת, ושנית, כי אני מתעניין בישראל לקריירה העתידית שלי כספורטאי".

ירוסלב עלה לבד ללא משפחתו הגרעינית אבל לשמחתו יש לו כאן משפחה תומכת: "עליתי לבד, והמשפחה היחידה שלי כאן היא דודתי, סבתי ובני דודיי". לדבריו, הוא מרגיש כאן בטוח בהרבה: "אני בכלל לא מודאג מהמלחמה בישראל כרגע, כי זה מרגיש אחרת כאן מאשר באוקראינה. בארץ כל האזרחים נדרשים לרוץ למקלט או להיות במקום מוגן. אבל באוקראינה יש הרבה חרדה. אף אחד לא הולך לשום מקום, ורק אחרי שמשהו קורה איפשהו אנשים בכלל חושבים ללכת לאנשהו. וזאת הסיבה שאני מרגיש רגוע יותר כאן מאשר באוקראינה".

כמי שעוסק בג'ודו לירוסלב יש חלומות גדולים: "אני עוסק בספורט, במיוחד בג'ודו ברמה מקצועית, ואני מתכנן להמשיך את הקריירה שלי בישראל ולייצג את המדינה בעולם. בית הספר שלי אורט יד לייבוביץ׳ ופנימיית אורט נתניה, עוזרים לי כרגע להגשים את החלום הזה".

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה לאנדרוייד

הורידו את האפליקציה לאייפון

עקבו אחר דף הפייסבוק שלנו

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ שלנו

"כל ילד נעל"ה הוא בעיניי גיבור"

מריה קול יעקב, רכזת נעל"ה ועליית הנוער בפנימייה ורכזת התכניות החינוכיות בפנימייה, מכירה מקרוב את נפש העולים הצעירים, מאחר שהיא בעצמה עלתה לארץ בצעירותה במסגרת תכנית נעל"ה. השבוע היא סיפרה לנו על התהליך שעוברים החניכים מרגע קבלת ההחלטה לעזוב את ביתם ולעלות לארץ לבד ועד ההשתלבות בפנימייה: "כל ילד נעל"ה הוא בעיניי גיבור, כבר מהרגע שבו קיבל החלטה לצאת למסע לחיים חדשים, רחוק מהבית ומהמשפחה. המעבר לארץ, ובמיוחד למציאות ביטחונית מורכבת, מציב אתגר רגשי לא פשוט. בפנימייה אנחנו משתדלים להיות עבורם עוגן, מסגרת ברורה, צוות יציב, חום אנושי ותחושת שייכות. העשייה החינוכית שלנו מתמקדת ביצירת מרחב בטוח לשיח רגשי, בחיזוק תחושת המסוגלות ובבניית קשרים חברתיים שמזכירים להם שהם לא לבד. חשוב לנו לא פחות לאפשר להם פשוט להיות ילדים, דרך טיולים, משחקי גיבוש, טורנירי ספורט וחוויות משותפות".

מהיכן הם מגיעים?

"יש אצלנו ילדים ממקומות שונים מהארץ ומהעולם. לעיתים בחדר אחד גרים יחד נערים מאוקראינה, רוסיה ובלארוס, אבל מהיום הראשון הם יודעים שכאן אנחנו משפחה אחת, תחת דגל אחד, כדי לתמוך, לעזור ולהיות זה בשביל זה. מרגש במיוחד לראות את הקשרים שנוצרים גם עם ילידי הארץ, דרך ספורט ופעילויות חברתיות ואיך ילד שהגיע מאוקראינה הופך עם הזמן לחבר קרוב של מישהו שנולד כאן".

אתם שומרים על קשר עם בוגרי התכנית?

"בוודאי. בימים האלו אין דבר מרגש יותר מבוגרי פנימייה שהם בוגרי התכנית שמשרתים היום בצה"ל וחוזרים לבקר את "האחים הקטנים" שלהם. מי שהיה נעל"ה  נשאר נעל"ה לתמיד. אני גאה להיות בוגרת התכנית בעצמי ולעמוד היום בצד שמלווה צעירים שבונים כאן את עתידם ולעזור להם להגשים חלומות ולהרגיש כמה שאפשר, בבית".

בועז סיוון, מנהל הפנימייה, מסכם: "אורט נתניה היא פנימייה חינוכית המיועדת לספורטאים השואפים למצוינות ולחניכי נעל"ה המחברת אותם לישראל לאהבת העם הארץ והציונות. אנו מעניקים להם אהבה חום וחיבור לארץ על ידי פעילות טיולים תרבות ותחושת ביתיות ביטחון ומוגנות גם בימים מאתגרים. אשרינו שזכינו".