בכל שנה, בכל פעם כשמגיע יום השואה, אני נחרדת. לא מסוגלת לשמוע, לקרוא, לראות שום דבר שקשור לשואה. אני מורידה ראש עד שהיום הנורא הזה יעבור כבר.
אני יודעת שזה חשוב לזכור את השואה. שמשם צמחנו כעם. שמעצם התרחשותה כנראה ניתנה לנו המדינה. שהעדים האחרונים לזוועות האלו לאט לאט עוזבים אותנו ונישאר ללא עדויות חיות להזכיר לנו את אשר היה. הכל אני יודעת. אבל אני לא מסוגלת.
בתור בת דור שלישי לשואה אני לא יכולה לשמוע עוד. בניגוד למה שהיה רווח בזמנו, סבתא שלי סיפרה. עוד בעודי תלמידת בית ספר יסודי סבתי שיתפה בזכרונותיה מהמחנות, ילדה קטנה שהשלימה רק שמונה כיתות ואז שואה במקום תיכון. ואני, בעצמי הייתי רק ילדה, דמיינתי אותה זוללת את פרוסת הלחם היומית בכל יום מחדש ממאנת להקשיב בקול רבקה אחותה הגדולה ולשמור מחצית הפרוסה להמשך היום. ורבקה, בכל פעם חולקת איתה מחדש את מנתה הדלה בבגרות לא אופיינית לגילה.
אני זוכרת את קולה נשבר כשסיפרה ששאלה בתמימות מכרים שפגשה היכן הוריה. היא רק הגיעה לאושוויץ ולא היה לה מושג מה זה העשן המיתמר מעל המשרפות. "ההורים שלך? כבר מזמן נשרפו בלהבות", צחקו לה בפנים. והיא בכתה. ואני בכיתי איתה וכל הזמן חשבתי מה הייתי עושה אם זה היה קורה לי. לו הייתי אני במקומה, איך הייתי מסתדרת בלי הורים לבד במחנה עם כינים ושתים עשרה בנות במיטה אחת בכפור.
היא הייתה חולקת איתנו מזכרונותיה בכל הזדמנות, גם כשסתם באנו לבקר אותה בשישי בערב. היום אני מבינה שהזכרונות הללו כנראה ליוו אותה לאורך כל ימי חייה ולכן היה בה צורך כל כך חזק לספר לנו, גם אם מדובר היה בתיאורים שכמו נלקחו ממשחקי הכס.
סבא שלי צעד בצעדות המוות. הוא לא דיבר על זה איתנו הנכדים מעולם. אבל כשלמדתי בתיכון מה זה אומר לא הפסקתי לדמיין אותו צעיר וחולה הולך והולך עד אינסוף. לפני שבוע אמא שלי סיפרה לי כמה הוא התגאה בי כשסיימתי קורס קצינים. שהנכדה שלו קצינה בצה"ל. בזמנו לא היה לי מושג. הוא נפטר עוד כששירתתי בצבא.
להיות דור שלישי זה קצת מוזר. לכאורה אנחנו לגמרי בסדר, החיים שלנו דבש, אז קצת ביבי וקורונה, זה באמת מתגמד מול מה שעוללו הנאצים בשואה. ועדיין. גדלנו על פחד. שלא יהיה. שייגמר. שיבואו וייקחו אותנו מכאן. שאוכל הוא קדוש. אסור לזרוק אפילו פירור. ולשמור הכל. שיהיה. רק ליתר ביטחון.
אז ביום הזה קשה לי. קשה לי להכיל עוד סיפורים קורעי לב ועצובים כל כך. ובכל זאת, חשוב שנזכור, שנדע, שנבין שאי אפשר באמת להבין.
לזכרם.
ליאת קמחי
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון הרצליה
תגובות