אולי בשבוע הבא שוב אשכח את הנייד | הטור של ליאת קמחי

השבוע אירע הנורא מכל. שכחתי את הנייד בבית. זה היה אירוע קשה ומטלטל עד מאוד. הנייד ואני לא נפרדנו מאז 2016 בערך. ברור לי איך זה קרה שהוא נשכח. התכוננתי לצאת החוצה לקראת חמש שעות רצופות של לימודים מחוץ לביתי הלא הוא מבצרי. משהו שלא קרה כבר אלפי שנים כמדומני. חיברתי את הנייד לטעינה, כחלק מההתכוננות לשהיה הארוכה מחוץ לבית. זו הפקת לקחים מאסיפת הורים משמימה במיוחד שבה נתקעתי עם אדי סוללה אחרונים ונאלצתי להעביר את הזמן בבהייה במנהל בית הספר יורה שורה של הנחיות מאיימות להורים הצעירים.

נערכתי מראש כאילו מדובר בקמפינג בתנאי קיצון. ארזתי תרמוס קפה ותותים וגם בקבוק סודה ליתר בטחון, כי הגעתי לגיל שסודה נחשב משקה שמכבד את בעליו. אחר כך החלפתי את בגדי הבית האלמותיים ושלפתי את הג'ינס מהארון. ניערתי מעליו את האבק וגיליתי שלמרות שנת 2020 הוא עדיין עולה עלי. אפילו את נעלי הספורט הבלויות החלפתי בנעליים ייצוגיות. על שרשרת זהב ויתרתי. יש גבול לכמה מאמץ אני מוכנה להשקיע בשביל לצאת מהבית.

העפתי מבט על הנייד. 78 אחוז. זה לא מספיק, חשבתי. הייתי חמדנית. רציתי שיהיו ברשותי כמה שיותר אחוזים. מי יודע, אולי יהיה לי משעמם בלימודים? ואז איך אסתדר? ואם אצטרך לצלם שקופיות מתוך עצלות קלה? בהפסקה תכננתי לקרוא בספר הדיגיטלי שהורדתי לאחרונה. תכננתי לסדר את רשימת המשימות שלי לשאר השבוע באפליקציית המשימות. ואם לא אמצא ווי.פיי אדליק את ההוטספוט וככה אתחבר עם הלפ טופ לרשת. אוכל לדבר עם הילדים ולאחל להם לילה טוב ולהתכתב עם בן הזוג על איך עבר הערב תוך כדי שיגור הנחיות סופר חשובות כמו מה להכין לילדים לארוחת הערב (טוסטים, נתקענו עם מלא לחמניות עבשות).

רק באוטו, בעודי מאחרת איחור אופנתי של דקות ספורות גיליתי את גודל הזוועה. האימה אחזה בי ושקלתי לחזור הביתה ולאסוף את הנייד. מי אני בלי הנייד שלי? מה אני שווה? איך אוכל לתפקד בלעדיו? איך אוכל לבדוק מושגים חדשים בויקיפדיה? איך אוכל לחפש את המרצה בגוגל ובפייסבוק? איך אוכל לשהות במחיצת זרים בלי שיהיה לי ליתר ביטחון את הסלולר בהישג יד לבדיקת הודעות אגבית? איך ארגיש חשובה?

אבל מאחר והייתי קרובה ליעד, ובמילא איחרתי, נאלצתי לוותר ולהשאיר את הסלולר מאחורי ולצלוח חמש שעות בלעדיו.

מה אומר ומה אגיד. הרגשתי כאילו מבצעים בי ניסוי לא הומניטרי. חיסון הקורונה קטן עליו. כל השעה הראשונה גירדו לי הידיים. האצבעות גיששו אחר הנייד כמו שפתיו של תינוק המחפשות אחר החלב. כל פעם שהתחלתי לאבד קשב פינטזתי על הוואטסאפ וניסיתי לדמיין כמה הודעות הצטברו לי. וכמה מתוכן מעניינות. ומה עם המיילים, מי יבדוק אותם באופן אובססיבי? אולי חברה התקשרה לצורך אוזן קשבת? אולי אבא שלי שלח את ההודעה הקבועה של הערב?

ומעל הכל – מה יהא על המשפחה? איך הם יסתדרו בלי הפניות שלי היישר מבעד לטכנולוגיית הדור החמישי? אם הקטנה תרצה לדבר איתי? ואם הגדול ירגיש לא טוב? ואם בן הזוג ירצה לשפוך את הלב על ערב קשה במיוחד?

איבדתי תחושה של זמן. לא ידעתי אם עברה שעה או שעתיים ועוד כמה זמן ההפסקה. זה היה נורא. נאלצתי להקשיב לכל מה שנאמר, והקשב שלי פעל ללא הרף. זה הזכיר לי את ימי האוניברסיטה, שבהם למזלי הרב עוד לא היו הסמארטפונים פריט חובה לכל סטודנט, אחרת עד היום הייתי שוקדת על עבודת הגמר. אשכרה ישבתי והקשבתי ברצף למרצה. זה היה מדהים.

בהפסקה ניסיתי להשיג את הסיסמא ל-ווי.פי ללא הצלחה. נותרתי ללא מסך להסתתר מאחוריו. נאלצתי ממש לדבר עם נשים אחרות שאני לא מכירה. ביקשתי מאחת להוציא שיחה כאילו הייתי אחרונת הג'אנקיות. עם אחרת ניהלתי שיחה אמיתית פנים מול פנים. חדשני ביותר, כדאי לכם לנסות.

למרות שהייתי חמש שעות בקשב כמעט מלא שזו תופעה נדירה לכל הדיעות, בשניה שהגעתי הביתה מיהרתי להתייחד עם הנייד שלי. אושר עילאי מילא אותי. הצטברה בו כמות יפה של הודעות ומיילים. הרגשתי שמחה בלב. ואז – התחלתי לבדוק את כל ההתראות. להפתעתי הרבה גיליתי שכולם הסתדרו בלעדי וחסרוני הוירטואלי כלל לא הורגש בעולם. הלם. אולי בשבוע הבא שוב אשכח את הנייד בבית. זה היה נחמד.

ליאת קמחי

הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון הרצליה