לא מזמן פרשתי מפעילות חברתית עירונית שעסקתי בה. מדובר בפעילות שזו השנה השנייה שבחרתי להתנדב בה ובכל זאת הגעתי למסקנה שההשקעה שלי לא הייתה שווה את המחיר. כי למרות השעות הרבות שהשקעתי בה, השיחות וכמות הפגישות, לא גרמתי לשום שינוי. כמה שהתאמצתי וניסיתי להשפיע, זה לא עזר. הדברים נשארו כפי שהיו.
שמתי לב לכך כשנסעתי לחופשה משפחתית (פעם, כשעוד היה אפשר…) וממעמקי בקעת צין עסקתי בפעילות הזו מתכתבת לסירוגין בוואטסאפ תוך כדי פיקניק מאולתר אל מול נוף מדברי עוצר נשימה. בן זוגי העיר לי על כך שאני (שוב) בטלפון ואני בתגובה מלמלתי משהו על זה שזה חשוב והמשכתי בשלי, מתעלמת מילדי המתוקים.
כמה ימים אחר כך הייתי חולה (לא קורונה, אל דאגה). ועדיין, מתוך מיטת חוליי, עסקתי בהתנדבות הזו כאילו מדובר בעניין של חיים ומוות, ולא כך היה הדבר.
כשהבנתי שהדברים אינם מסתדרים כפי שהייתי רוצה נהייתי עצבנית. זה כל כך מתסכל לעמוד אל מול מערכת ציבורית שאינה שמה את טובת התושבים מעל הכל. את התסכול שלי הוצאתי על בני המשפחה הקרובים לי ביותר וזה השפיע על שלוות הנפש שלי באופן ניכר.
בסופו של דבר ויתרתי. הבנתי שגם עם ההתערבות שלי דבר לא ישתנה. סליחה, בעצם יש דבר אחד שישתנה – אני. אני השתניתי. מאישה שלווה ורגועה הפכתי לפקעת עצבים רוטטת. ולכן בחרתי לפרוש ועזבתי.
מאז עברו כבר כמה שבועות. והימים מתנהלים על מי מנוחות (בערך, בכל זאת קורונה וסגר). אני לא מעורבת יותר ולא מנסה לשנות את כל הרעות החולות שפעם, ממש לא מזמן, היו מרכז עולמי. בראייה הצרה אני ומשפחתי הרווחנו.
בראייה הרחבה – הפסדנו. אחת אפס לייאוש. לביורוקרטיה. לאטימות הממסדית. כמה אנשים אתם מכירים שאכפת להם ורוצים לשנות ולעזור להפוך את העולם למקום טוב יותר, ואם לא את העולם אז את חלקת האלוהים הקטנה בה הם לוקחים חלק – השכונה, העיר, המדינה? וכמה מתוכם מוותרים מראש או מתייאשים באמצע הדרך ולא מוכנים לשלם את מחיר ההתשה שמערכות מסואבות גובות?
יש כל כך הרבה מלחמות שאני רוצה ללחום, כל כך הרבה שינויים שצריכים להיעשות כאן – בשכונה ובעיר שבה אני גרה. אבל אין לי כוח. אין לי חשק. לנסות ולהיכשל שוב ושוב את אותו הכשלון הידוע מראש. נמאס לי לזעום ולהתקומם על חוסר הצדק והשוויון ועל כך שהכסף שלי – של כולנו – שוב יורד לטמיון ומונח על קרן הצבי ואז לחוש את הזעם והמרמור משתלטים על כל כולי.
אבל איזו ברירה יש לי? להיכנע לאדישות? לעצום עיניים מול העוולות של העולם הזה? להשלים עם חוסר ההגיון וחוסר השוויון? להרים ידיים אל מול הפוליטיקה הרקובה או נסיבות היסטוריות שקבעו חוקים וחרצו גורלות?
אז עד כמה שזה מפתה להיות אדישים, אסור לנו להתייאש. אדישות משמעה לחיות חצי חיים ולא לחוות את קשת הרגשות שבין שמחה ועצב. משמעה לוותר לבעלי הכוח לשלוט ולתת להם לעצב את חיינו. משמעה לתת לילדנו עולם טוב פחות לחיות בו.
אז אני אנוח עוד רגע אחד או שניים מחוץ לעשייה החברתית, ואחזור אליה בכוחות מחודשים, חכמה ומנוסה יותר. כי רק ככה מתרחש שינוי.
ליאת קמחי. צילום מתוך עמוד הפייסבוק
תגובות