צפיתי כמו כולם.ן בסרטון הראיון עם יובל כרמי, מוכר הפלאפל מאשדוד בערוץ 13, ולבי יצא אליו, שלא לדבר על ההזדהות שלי עם חוסר האונים שבהשבתה הכפויה הזו, בה אין לנו העצמאים זכויות סוציאליות משום סוג. וגם הקשבתי לו אומר שאין לו בשביל מה לחיות, שמה שנשאר לו זה לשרוף את עצמו. זה עורר בי אסוציאציה של השפל הגדול בארה"ב, באספקלריה מגדרית.
מי שקפצו מהמגדלים במנהטן, היו בעיקר הגברים. נשים נשארו על הקרקע וניסו לשרוד עבור הילדים. משברים כלכליים הם עניין טראגי, בין אם הם אישיים או לאומיים או גלובליים. הכסף, שבתפיסות מתחסדות נתפס כ"אמצעי ולא מטרה", הוא למעשה אף אחד משניהם, אלא מהות. הכסף הוא סעיף משמעותי בהגדרת האני של גברים ונשים כאחת, מכיוונים מנוגדים. נשים הוסללו להגדיר את האני שלהן בלעדיו. לכן, למרות שהן משלמות מחיר כבד יותר על היעדרו, זה לא מרסק להן את תפיסת האני, ובמיוחד כשיש להן אחריות למשפחה, לילדים – הן לא בוחרות לעלות בסערה השמימה, אלא נשארות להתמודד. אצל גברים, הכסף (כמו גם שליטה פטריארכלית ובעלות) יושבים בלב תפיסת האני – וההתפרקות ממרכיבי זהות מסוכנת מאוד, פשוט כי היא מפרקת את האני. מכאן, קצרה הדרך ל"לא נשאר בשביל מה לחיות".
אולי תגידו לי שאני מכלילה? אז לא. אני מציעה אפיון מגדרי לתגובות הרווחות של נשים וגברים למשבר כלכלי, כשיש כמובן, בעקומת הגאוס של תגובות גם נשים וגברים ש"מתוכנתים" שונה מהמיינסטרים.
ליובל כרמי, מוכר הפלאפל, שיש לו ילדים, עניתי שגם אני בוכה (מטאפורית – אני לא מהדומעות בקלות) בכאבו. אולם הכאב הוא לא "תכנית עבודה" ולא סיבה לומר מילים כמו "לא נשאר לי בשביל מה לחיות" או "שאני אשרוף את עצמי". כי אם תשרוף את עצמך, אתה שורף לא רק את ההווה של ילדיך, אלא גם את עתידם. אני נוטה להניח (הנחת עבודה) שרעייתו, שנמצאת מן הסתם במצוקה לא פחותה מזו שלו, לא מתנסחת מן הסתם במונחים כאלה של "אין לי בשביל מה לחיות".
תשובה מאוחרת יותר שלי למשפחת כרמי נוגעת לעקומת הלמידה, הבולטת כאן בהיעדרה. יומיים אחרי הסרטון שקרע את הרשת ואת מסך הטלוויזיה כוננה ממשלת אחדות, שהיא לא באמת ממשלה ולא באמת אחדות. אוסף אופורטוניסטים רפי אג'נדות שהתקבצו יחד ממניעים שלנו (העם) אין כנראה חלק בהם. בין לבין, התקשר ביבי לכרמי, ואמר לו "נכנסת לי ללב, אעזור לך, אני מחזק אותך, אנחנו נתגבר על זה ביחד". עבור ביבי, כרמי הוא לא יותר מהזדמנות יחצ"נית חלולה. מה שהוא מציע כעזרה לכרמי ולכולנו זה כלום עטוף בדף מסרים נוצץ. ה"הלוואות בערבות מדינה" לעסקים כמו של כרמי, הן לא באמת בערבות מדינה, אלא רק בגובה 15 אחוז מסכום ההלוואה. יוצא שמצבו של כרמי בבנק אינו מאפשר לבנק להעמיד לו הלוואה, כי אותו ביבי ש"יעזור לו", עוזר רק לאדם אחד ביקום הזה: לעצמו (להיחלץ ממשפטו?). כרמי השיב לביבי: "אני לא מאשים אותך, אלא את היועצים שלך". תרגום שלי לתשובה התמוהה הזו היא: אני מקבל את מה ששפכת עלי כרגע, כאילו הוא מים". ובכן, זה לא מים, כרמי, אלא נוזל צהבהב. אם רשמתי לעצמי בתחילה את הפלאפל של כרמי כמקום לעצור בו לאכול משהו, הרי שהצייתנות הכנועה הזו לפריץ מוחקת את הרישום. זו מקרית שמונה ש"משעממת" את ביבי וזה מאשדוד שביבי "יעזור לו" והוא מסיר מביבי אחריות למצב אותו רק הוא מנהל, מביאים עלינו לא רק את חורבנם שלהם אלא את חורבננו כולנו.
בתמונה: "אם נודדת", צילום מפורסם מימי השפל הגדול בארה"ב 1929-1933, צילמה דורותיאה לאנג. היא היתה אחת ממגמה של נשים הנודדות עם ילדיהן אז. יש מצב שהיא יצאה לנדוד עם הילדים בחיפוש אחר מזון וקורת גג, אחרי שבעלה קפץ מאיזה גג. כי כמו שאמרנו: גברים שמאבדים את נכנסיהם מאבדים את עולמם. כבר בימים אלו, עולה מספר הדיווחים על התאבדויות של גברים בני המעמד הבינוני בארה"ב. מי ידאגו לילדים? הנשים כמובן. להן, יש הרבה פחות פריבילגיות בכלל, כולל הפריבילגיה הילדותית והקפריזית של "לגמור עם זה".
חנה בית הלחמי
חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת.
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון הרצליה
יונתן
זה ממש לא נכון.
נמצא סטטיסטית שנשים עושות יותר נסיונות אובדניים מגברים.
אחוז ההתאבדויות גבוה אצל גברים משום שהם מצליחים יותר בנסיונות ההתאבדות.
לבוא ולהסביר אחוז גבוה יותר כי נשים יותר אמיצות ומתמודדות זה לא רציני.