השבוע צויין יום הגבר הבינלאומי. רגשותיי כלפי היום הזה מעורבים. מחד – זו הזדמנות סימבולית לטפח ולקדם גבריות חדשה, מעורטלת מסממנים של מצ’ואיזם, מיזוגניה (שנאת נשים), סקסיזם, כוחניות ושליטה, משוחררת ממגבלות של התנהגויות שנחשבות ל”גבריות”, וכזו שמאפשרת לגברים לבוא לידי ביטוי באופנים פחות סטריאוטיפיים. ואכן, יש מי שקידמו ביום הזה מעגלי גברים וערוצי שיח בין גברים, שמטרתם יצירה גבריות שוויונית ומכילה.
מאידך, בחברה פטריארכלית, בה כל הימים הם ימים של הגמוניה גברית מוחלטת, היום הזה הוא סוג של לעג לרש, או צחוק מהעבודה. ואכן, היו גם כאלו – רבים וקולניים יותר – שעשו בו שימוש יחצני דוחה לקידום פייק ניוז ודימוי רע לנשים, תוך שהם מציגים מצג שווא של קורבנות גברית. ממש דימוי הקוזק הנגזל.
באופן אירוני, יום הגבר הבינלאומי מצויין פחות משבוע לפני יום המאבק באלימות נגד נשים. לאלימות נגד נשים יש סיבה: תרבות פטריארכלית שמחפיצה ומדירה אותן מסממני אנושיות, כך שניתן להתייחס לנשים כאל רכוש ואו התייחסות מנכסת ו”מענישה”, המגדירה כמו כל חפץ אחר את מעמדו החברתי של הגבר, וכל ניסיון של האישה לעשות משהו עבור עצמה – נתפס כסיכון המעמד הזה. ליחס הנורא הזה אלינו כנשים יש גם מחולל. המחולל הוא לרוב (אם לא תמיד) גבר, שהוא אמנם קורבן הדפוס החברתי הפטריארכלי ולא יודע משהו אחר, אבל הוא קורבן עם פריבילגיות, שמתוגמל בנדיבות על היותו גבר בשיטה המעמדית-מגדרית, בשונה האישה – שמשלמת עליה את המחיר. לפעמים בחייה. זה קרה לשלוש נשים רק בחודש וחצי האחרונים. אמנם ניכרים סימנים של התעוררות בקרב גברים ונשים כאחת למידת הזוועה השיטתית של התופעה, אולם עבורן זה מעט מדי מאוחר מדי.
אם לחבר את כל זה לאקטואליה ופוליטיקה, אני מציעה שכולנו נתבונן טוב טוב מי מנהלים את הזירה הפוליטית. גם שתי המפלגות הגדולות – הליכוד וכחול לבן, לא טורחות לדבר אל נשים או לייצר תמהיל מגדרי בצמרתן ובצוותי המו”מ שלהן, למרות שהן בהחלט מצפות מ-52% מהאוכלוסייה להצביע עבורן. רק על החטא הזה – שנמצא בשרשרת החטאים שמעניקים לגיטימציה סמויה לאלימות כלפי נשים על ידי הגדרתן כ”אחר”, וכמי שאינן ראויות להנהגה ושתרומתן אינה משמעותית (היינו – מיותרות?) – עלינו לשקול אם הן בכלל שוות הצבעה.
אין לי מושג כמה מערכות בחירות נעבור בשנה-שנתיים הקרובות בשל מאבקי האגו הגבריים בזירה הפוליטית. אני כן יודעת ששתי המפלגות הללו אינן ראויות מבחינה זו למאכל אדם, היינו – לקבל קולות ממי שיש בהם/ן מידה של אחריות חברתית ומודעות מגדרית. שידברו אתנו כשיהיו להם 50% נשים בכל המקומות הריאליים ובצוותי המו”מ הקואליציוני.
אם לחזור ליום הגבר הבינלאומי, חשוב לי לציין שעצם הדילמה שאני מביעה כאן בין התייחסות חיובית ליום הזה לבין התייחסות השוללת אותו, משקפת התפתחות בווייב החברתי המגדרי. לו שאלתם/ן אותי לפני מספר שנים, הייתי מן הסתם שוצפת בסופרלטיבים שליליים על רעיון העוועים של יום המוקדש להגמון לביסוס שליטתו החברתית, שמתקיימת ממילא. אז בואו נמשיך את המגמה. נוותר קצת על הציניות, כדי לגייס את הגברים הטובים של מעגלי הגברים למאבק המשותף שלנו לשוויון ולהצביע ברגליים נגד כל ביטוי של אי שוויון. נתגייס יחד גם לתבוע מהמדינה, תחתיה חוסים/ות כולנו, להקצות תקציבים למאבק באלימות נגד נשים כמו גם לחינוך והסברה לשוויון. נתגייס יחד לתבוע פיתוח מסגרות טיפול לגברים – כמו למשל “בית נועם” לגמילה מאלימות לגברים אלימים, שהמדינה מוססה מטעמים אופורטוניסטים וכאילו-תקציביים. נדאג יחד לתבוע שתקום כאן ממשלה שהציבור בראש מעייניה – ולא ערכים לאומניים, מיליטריסטיים ומצ’ואיסטים של גבריות וכבוד (שבאים לידי ביטוי בכל התיעדוף התקציבי ועקרונות המדיניות).
ובקשה לי אליכם/ן: ב- 25 בנובמבר, תעשו לעצמכם/ן דקה דומיה, שקטה, בבית, למחשבה על כל הנשים שקיפחו את חייהן בשל העיוותים החברתיים שמייצרת הפטריארכיה, בכל תחומי החיים.
חנה בית הלחמי
חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת, וממנהלות קבוצת חמ"ל הורים לחיילות וחיילים
תגובות