ימים לא פשוטים עוברים על מלכי זייגר, תושבת רעננה, ועל משפחתה. לפני למעלה מ-20 שנה החליטו הוריה, הרב יונתן בנימין מרקוביץ' והרבנית אלקע אינה מרקוביץ', לעבור בשליחות חב"ד לקייב שבאוקראינה ולגדל שם את שבעת ילדיהם. אלא שאף אחד מהם לא ציפה למצוא את עצמו בלב אזור לחימה סוער. בשיחה עם צומת השרון מספרת מלכי בדמעות על הקושי שבריחוק מהמשפחה ועל הניסיונות לעזור מרחוק.
"השבת הייתה קשה בצורה נוראית", היא מספרת וקולה נשבר, "לא יכולתי לדבר איתם ולא לשמוע חדשות. כמובן שהטלפון דלק למקרה חירום והם כמובן עם טלפונים דולקים ואני מתארת לעצמי שגם עשו טלפונים אם היה צורך, כי זו מלחמה וזה מצב אחר. אבל עבורי זה היה מאוד קשה. הרבה חברות הזמינו אותי לבוא להתארח, אבל לא יכולתי לצאת מהבית".
לדבריה, הימים האחרונים קשים במיוחד בשל העוצר שהתחיל: "מאתמול בחמש יש עוצר על העיר, אבל לפני כן ההורים עוד ניסו לעזור לכל מי שיכל לברוח, שזה בעיקר נשים וילדים. הבנתי שהרבה נשים בחרו להישאר לצד הבעלים ולכן הם הבריחו רק ילדים ושלחו אותם עם כל מיני מתנדבים או אנשים טובים אחרים, שהסכימו לקחת לצידם ילדים שהם לא מכירים".
מימין לשמאל: האח דובער, הגיס לוי, האחות חני, הגיסה צ׳רי שכרגע בקייב עם האח אריאל (שלידה) ושלושת בנותיהם, הבת שלהם מוסיא, הרב יונתן מרקוביץ׳, הכלה (שליחה בוושינגטון עם בעלה מנחם שלא בתמונה), הרבנית אינה, האח מנדי (בארץ), הבן של מלכי ארי, מלכי, בעלה שמואל, והאח יחזקאל (בקייב).
את מצליחה להיות בקשר עם ההורים?
"כן. למרות שכרגע התקשורת איתם מאוד קשה, זה כבר לילה שלישי שהם לא ישנים. עשיתי הבוקר שיחה קצרה עם גיסתי ועם אח שלי, ממש של כמה שניות וראיתי שאח שלי עוד שנייה מתעלף ממש, מרוב עייפות. קשה להם להחזיק מעמד".
מי מהמשפחה נשאר שם בנוסף להורייך?
"שני אחים שלי, גיסתי שהיא כמו אחות ושלוש אחייניות. בארץ אנחנו רק אני ועוד אח אחד, שהוא תלמיד ישיבה באור יהודה ואחים נוספים שלנו נמצאים בשליחות במקומות אחרים בעולם. אמנם הגעתי לארץ לפני שנתיים וחצי, אבל אני אוקראינית לכל דבר, ההורים שלי ישראלים ויש לי מבטא ישראלי, אבל כשאני רואה את החיילים שלנו נלחמים, אני לגמרי איתם. זה החיילים שלנו".
ספרי לנו קצת מה קורה איתם עכשיו?
"מאוד קשה כי אין איפה להתחבא. זה לא כמו בארץ, שם אין שם מקלטים. אז הם ישבו הרבה בחניון התת קרקעי, כי המטרו רחוק מדי והם לא רצו לקחת סיכון על כל האנשים שאיתם. אבל גם בחניון מאוד מסוכן, בגלל הקור. מי שאיתם זה בעיקר אנשים שלא יכלו לברוח – מבוגרים מאוד או ילדים – והם עלולים לחלות, כי זה לא קור ששמיכות מספיקות עבורו. וזה מעמיד אותך בבחירה בלתי אפשרית, של מה עדיף? למות מקור או למות מטיל".
רוצים להישאר מעודכנים?
לדבריה, הוריה החליטו להישאר בתוך מבנה בית חב"ד. "כשיש אזעקות וטילים, הם מסתתרים במדרגות – זו האופציה היחידה שיש. יש להם מזרנים, חימום והרבה אוכל בסיסי כמו קמח, מים ושימורים. הם גם גייסו תרומות לטובת אבטחה, כי לא יודעים מה יהיה וזה מסוכן כי עכשיו לכולם יש נשק ויש חשש מבוזזים. אבל גם המאבטחים בעלי משפחות והכסף כבר לא באמת מעניין אף אחד כמו פשוט הרצון לשרוד. הכי פחות מפחיד אותי ואותם זה הטילים, מה שיותר מפחיד זה חוסר הוודאות וחוסר השליטה – כי לא ברור מה הולך להיות. יש חשש אמיתי מאנרכיה וכאוס ברחובות ומכך שאנשים יעשו הכל כדי להציל את עצמם ולדאוג לעצמם לאוכל או תרופות".
איך מצליחים להחזיק מעמד במצב כזה?
"אני לא יודעת. אני באמת מעריצה את ההורים שלי ואת אחי. אנשים מתקשרים אליהם כל הזמן לעזרה והאמת שגם אליי, כי יודעים שאני קשורה. אז אני מנסה לעזור במה שאפשר ולחבר בין אנשים שאולי נוסעים לגבול כדי לברוח. אני מנסה למצוא אנשים שנוסעים, כי נשים לא רוצות לנסוע לבד או להיתקע בגבול במשך ימים שלמים. אני חושבת שאפשר ללמוד מהם על כוחה של נתינה. על זה שבכל מחיר ניתן לעזור לאחרים. אני רואה כמה אנשים תלויים בהם. בעיניי זו ההוכחה שתמיד אפשר לעשות ולתת, גם בהכי קטן. אולי זה השיעור – אם הקורונה לא לימדה אותנו, אולי זה מה שילמד אותנו".
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון הרצליה
תגובות