"באותו רגע לא הבנתי שנאנסתי": שש שנים אחרי שנאנסה העלתה אומה לוי פוסט מטלטל

בפוסט ארוך וקשה שפרסמה אתמול (שבת), חשפה אומה לוי בת ה-24 מכפר סבא, בתו של חבר מועצת העיר עו"ד יובל לוי, את מקרה האונס שעברה באי יווני לפני שש שנים, בשנת 2014, על ידי ישראלים שבילו איתה יחד. על הפוסט קיבלה אלפי לייקים ומאות תגובות, ובראיון ראשון מאז שפרסמה אותו היא אומרת לצומת השרון שהחליטה להוציא את הסיפור לאור כדי לתת קול למי שעברה חוויה דומה וכדי להראות שמקרים כאלה יכולים לקרות גם לאנשים הכי קרובים לנו.

"קיבלתי המון תגובות מאנשים שסיפרו לי את סיפורם האישי", היא אומרת לצומת השרון, "אני נתתי להם תקווה וכוח להגיע לשלווה הזאת שאני באמת מרגישה שהגעתי אליה. הם אמרו לי תודה רבה שהוצאתי כזה דבר ודיברתי בשמם. זה היה לי הכי נעים להרגיש, כי זו המטרה שלי – להראות שהדברים האלה קרובים אלינו הרבה יותר ממה שאנשים חושבים".

זה בטח תהליך לא פשוט להחליט שאת יוצאת עם זה לאור.

"יצא שבתקופה האחרונה התחלתי לקרוא ספר מסויים שמורכב מסיפורים אישיים. אני לא בן אדם שכותב, וחברים שלי יחשבו שמישהו כתב את זה בשבילי, אבל פשוט היה לי דרייב מאוד גדול לכתוב את זה. הרגשתי שאני שלמה. עברתי תהליך עם אדם מדהים בשם ניסים אמון לפני חצי שנה, הוא המציא שיטה בשם טריותרפיה, ומאותו הרגע הגעתי להגיע למצב של הגשמה והבנה עם עצמי. קרו דברים בחודשיים האחרונים שחידדו והראו לי שאני בסדר ורציתי להראות לאנשים שזה בסדר, שזה קורה ולפעמים גם לאנשים קרובים יותר ממה שאתה חושב".

איך בני המשפחה הגיבו?

"האחים, ההורים שלי וסבתא שלי תמכו בצורה יוצאת מן הכלל. הם כיבדו את ההחלטה שלי והיו גאים בי. האחיות שלי אמרו לי שאני דמות להערצה. המון חברים שלהן כתבו להן הודעות ואמרו שזה נותן להם הסתכלות נכונה על העתיד, במיוחד כשהם הולכים עכשיו לטוס למקומות האלה, וזה באמת נותן המון כוח".

יש איזה הליך פלילי שפתחת בו לאור ההבנה של מה שעבר עלייך?

"בהתחלה לא באמת הבנתי מה קרה לי. הבנתי שקרה לי משהו רע, אבל לא הבנתי שעברתי אונס. לקח לי שנים להבין את זה. אני אישית מאמינה בקארמה וחושבת שהם יקבלו את מה שהם צריכים לקבל מהעולם הזה. לפרסם את הפוסט הזה הרבה יותר חשוב לי. אני בטוחה שהם ראו את הפוסט שלי והם מובכים ומבינים שעשו טעות, ואני לא מתכוונת לפגוע בהם. על זה שהם פגעו בי אני מאמינה שהעולם יעשה את שלו".

בפוסט הארוך כתבה לוי: "הסיפור שלי מתחיל ביוני 2014. סיימתי תיכון, יב'-תניקית, הכי מאושרת בחיים. הגיוס קרוב, אבל רחוק מספיק כדי לצאת ולחגוג את העולם עד אז. אז אנחנו טסות לזקינטוס – 'זאנטה' בסלנג של המגניבות באותה התקופה. החלום של כל יב'-תניק לפני גיוס: אי יווני חלומי מלא מסיבות, אלכוהול (את הרי בת 18 סוף סוף!!), אוכל טוב ואנשים יפים.

"טסתי עם שתי חברות שלי, אחת מהן החברה הכי טובה שלי, החברה הכי הכי טובה שלי. אף פעם לא היו לי הרבה חברות או חברים, אבל איתה הרגשתי שיש לי באמת מי שהיא שאני יכולה לסמוך עליה, וידעתי שאני אעשה הכל בשבילה, אהרוג בשבילה אם צריך. כזאת אני כשאני אוהבת, לטוב ולרע.

"איך שהגענו ל'זאנטה' התחברנו עם כמה חברים ישראלים של חברות שלי. החיים היו יפים כל כך! בבוקר בים עושים ספורט ימי, בערב חוגגים במסיבות מטורפות מכל מה שדמיינו, בלבוש לבן, על אי קטן באמצע הים, יחד עם חברים, מה עוד אפשר לבקש?

"באחד הערבים שם ב״זאנטה״, לפני אחת המסיבות המטורפות שעמדה להיות לנו שם באותו הערב, באנו 'לפתוח את הערב' אצל החברים הישראלים שלנו. אני זוכרת את הכוס ששתיתי עד עכשיו – זאת הייתה וודקה three olives loopy מעורבבת עם משקה אנרגיה. הטעם היה כל כך טעים, שאני לא אשכח אותו – הזכיר לי ארטיק רמזור. אחח איך אהבתי ארטיק רמזור! אז אחרי הכוס הטעימה שלי, שכמובן, לקחתי איתי לדרך ושמרתי שאף אחד לא יתקרב אליה, כי הקול של אבא תמיד היה בראש שלי – 'תשמרי על הכוס שלך בת שלי', ואני? אני מקשיבה לאבא.

"הגענו למסיבה! וואו! איזה אנשים, איזו מוזיקה, איזו אווירה, רקדנו כאילו אין מחר! אני כל כך אוהבת לרקוד, זו מי שאני, אוהבת לרקוד וזה מה שעשיתי. משם כבר הזכרון שלי התחיל להתרעפל. את הכמה שעות הבאות בחיים שלי לא זכרתי בבוקר אחרי, גם כמה שנים אחרי. את הכמה שעות האלו מהחיים שלי אני זוכרת ממה שה'חברה הכי טובה שלי' סיפרה לי בבוקר שאחרי ומפלאשבקים שעלו לי במהלך השנים. אז נעלמתי להן לשעתיים, שעתיים שלמות שאומה, זו שלפני רגע (ובדרך כלל) הייתה במרכז הרחבה רוקדת ושמחה, נעלמה. (עד עכשיו אני לא מצליחה להבין למה הן לא חיפשו אותי, אבל זה כבר סיפור אחר)

לאחר שעתיים כנראה שהן נזכרו, ומצאו אותי בחדר בית המלון של אותם החברים הישראלים החדשים שלי, ממש אלו שנתנו לי את המשקה הכל כך טעים הזה, בטעם ארטיק רמזור. אחח… כמה אהבתי ארטיק רמזור. אז אחרי שעתיים נמצאתי, בחורה בת 18, בתולה ותמימה, הייתי במיטה של החדר עם שני בנים. לא אחד אלא שניים. והן נכנסו, הסתכלו על הכל, *וחשבו* שאני נהנית.  אז הן הלכו לשבת במרפסת להמשיך בישיבה כי הלילה עוד צעיר, והשאירו אותי שם, במצב הזה, ופשוט התעלמו מזה, כשזה מול העיניים שלהן.

"הזיכרונות שלי מזמן האונס, התחילו להגיע לאט, מאוד לאט. אם זה בפלשבאק שקפץ לי כשהרמתי תחתונים מהמגירה והם היו אלו שלבשתי כשזה קרה (הם מיד הלכו לפח), אם זה ביום שבת אחד על חוף הים, כשאכלתי ארטיק רמזור ופתאום היה לי עוד פלאשבק – איך המיטה נשברת מתחתי כנראה מכל מה שקרה שם. את הנסיעה לבית המלון אני זוכרת רק בתור הבחורה שהרסה את הערב והקיאה בלי הפסקה בדרך במונית.

"בבוקר שאחרי, ואפילו כמה שנים אחרי, אני לא חושבת שהבנתי מה קרה לי באמת, אבל הבנתי שאני נמצאת עם האנשים הלא נכונים. אנשים שבשבילם הייתי הורגת, הייתי עושה הכל, אבל לא היו שם בשבילי כשהייתי צריכה אותם. אותם אנשים כבר לא נמצאים אצלי בחיים, אבל אני באמת מאחלת להם חיים טובים ומאושרים.

"אז כן, זה קרה לי, לאומה לוי בת 18 מכפר סבא, כשהייתי עם האנשים שהכי לא ציפיתי שזה יקרה לי איתם, או במקום, או בזמן, אבל כאלו הם החיים. אז אחרי חמש שנים ואחד עשר חודשים אני כותבת את כל זה כי הגעתי לסליחה עם עצמי, לסליחה עם העולם, וסליחה לאותם אנשים שהיו אז בחיים שלי. תהיו ערניים לחיים שלכם, לאנשים שנמצאים בהם, ותזכרו תמיד שאונס הרבה יותר קרוב אליכם ממה שאתם חושבים. זאת לא רק הבחורה בחדשות שנראית כל כל מרוחקת, זאת גם כנראה מישהי שנמצאת אצלכם בפיד, ואתם רואים תמונות שלה מאושרת, כי היא ממשיכה לחיות גם אחרי. והנה אומה בת ה-18 יום לפני שזה קרה, והנה אומה בת 24 , כמעט שש שנים אחרי, עם חיוך ענק על הפנים".

הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון הרצליה