נפטר ראש הקהילה האתיופית בהרצליה יוסי אקלה

ראש הקהילה האתיופית בהרצליה, יוסי אקלה, נפטר בשבת האחרונה כשהוא בן 67. הלווייתו התקיימה ביום ראשון ואלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה.

"יוסי אקלה היה אדם צנוע וענו שהתאפיין באכפתיות, במעורבות בקהילה וביכולת ליצור קשר ולהתחבר לאנשים", ספד לו ראש עיריית הרצליה, משה פדלון, בהלווייתו. "במשך עשרות שנים הוא היה יו"ר ועד הקהילה האתיופית בהרצליה ופעל כל הזמן מתוך תחושה של שליחות".

אקלה עלה לארץ בסוף שנות ה-60 ועם הגעתו ארצה התגייס לחיל ההנדסה. במלחמת יום הכיפורים לחם בגזרת מצרים והיה אחד החיילים שהניחו את גשר הגלילים על תעלת סואץ. "לשמחתנו הוא לא נהרג במבצע, מהפלוגה שלו רק שניים נשארו בחיים", מספר אחיו, סלומון אקלה. לאחר שהשתחרר עבד בתעשייה הצבאית, שם פעל בנציגות בוועד העובדים. בתחילת שנות ה-90, במהלך גל פיטורים בו נדרשו נציגי הוועד להחליט עם ההנהלה ולהודיע לעובדים על פיטורם, אקלה התפטר בעצמו. "הוא לא היה מסוגל לבצע את המהלך הזה ולשלוח אנשים הביתה כשהם צריכים לפרנס את המשפחות שלהם", מסביר אחיו. "הוא תמיד העדיף את הטוב לאחרים מאשר את הטובה האישית שלו".

יוסי אקלה ז"ל

לאחר שעזב את התעשייה הצבאית, התחיל אקלה לעבוד בעיריית הרצליה ובמתנ"ס נווה עמל. במקביל התנדב במשך שנים במשמר האזרחי.

"הוא היה איש עם קסם מיוחד שבא לידי ביטוי בייחוד בעזרה שהעניק לאחרים", מספר אחיו. "כראש הקהילה האתיופית בהרצליה הוא עשה לא רק את הפעילות הפורמלית של מנהיג, אלא הרבה יותר מזה, אפילו עבודות שונות בתוך הבית. אם ברז היה מתקלקל, ישר היו מתקשרים אליו והוא היה הולך לתקן. הוא היה עושה כל דבר, אם זה לצבוע, אם זה לקחת לבית חולים, כל דבר שצריך הוא היה עושה על חשבונו ועל חשבון הזמן שלו ולא רק לטובת הקהילה – לכל מי שהיה זקוק לעזרה כלשהי הוא הקדים לתת. אני מאמין שהוא ינק את כל התכונות הללו מהבית, מההורים שלנו, שהם עצמם היו מנהיגים של הקהילה".

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה לאנדרוייד

הורידו את האפליקציה לאייפון

עקבו אחר דף הפייסבוק שלנו

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ שלנו

אקלה תרם רבות לקהילה האתיופית בהרצליה ולקהילה האתיופית בארץ בכלל, וכל חייו נאבק למען עליית יהודי אתיופיה לארץ. "הוא דאג שיהיה לנו מועדון משלנו, תמיד דאג שהילדים ילמדו ושהנערים שנפלטו ממסגרת בית ספרית יחזרו או שלפחות תהיה להם מסגרת כלשהי, עד כמה שניתן. בנוסף היה מארגן מעין כנס של הוותיקים שעלו מאתיופיה לפני שנת 77. כשהגעתי אני לארץ בשנת 77 ביתו היה מוקד למפגש של הצעירים שהיו פה. בכל יום שישי הגיעו אליו הביתה צעירים שהיו אוכלים ושותים יחד. הוא היווה מעין כתובת לכולם. הוא באמת אהב את המדינה, אהב את העם וכמובן אהב מאוד את הקהילה. יש לו המון חברים שהם ממש כמו אחים. הוא היה מנהיג. דיבר מעט אבל עשה רבות".