גורם ביטחוני בכיר טען פעם שלטרור יש תחתית. המסר שביקש להעביר לפקודיו היה: נפעל כמו מכסחת דשא. נהרוג, נסכל ונעצור פלסטינים בהיקפים נרחבים וכך נגדע את הטרור ביהודה שומרון ובחבל עזה. יצירתי ככל שהיה אז הרעיון, במבחן המציאות הוא נכשל. ישראל הרגה, סיכלה ועצרה אלפים, אם לא רבבות, של פלסטינים, והטרור עודנו כאן, ממש על סף דלתנו. כך, אגב, עשתה ישראל מול הנהגת חזבאללה מספטמבר 2024, ולצערנו, יש לארגון עדיין הנהגה ויש גם יכולת לאיים על העורף הישראלי.
מדוע נדרשתי לזאת בפסקת הפתיחה? משום שזה מה שישראל עושה עכשיו, בגיבוי אמריקני, באיראן. היא מכסחת את ההנהגה האיראנית בסיכולים מהאוויר (שאפו ענק למודיעין) ומבהירה לעם באיראן שאין חסינות. מי שידו נגעה בטרור שהביא לפגיעה החפים מפשע, בראשם יהודים או ישראלים – ישלם את המחיר. האיראנים משלמים מחיר גבוה ובמזומן. ההישגים הטקטיים נהדרים.
פרופסור גדי חיטמן, אוניברסיטת אריאל, צילום פרטי
ואחרי כל זה, נשאלת השאלה עד מתי ? כלומר כמה איראנים בכירים (כמה בכירים עוד נשארו?) נחסל על מנת שהאש תיפסק ויתחיל משא ומתן אפקטיבי על סוגיות הליבה כמו הגרעין, העשרת האורניום, הטילים הבליסטיים ומימון ארגוני הטרור במזרח התיכון על ידי איראן? הבעיה מחריפה משתי סיבות עיקריות: האחת, הנשיא טראמפ כבר הודה שהשורה הראשונה והשנייה של ההנהגה האיראנית חוסלה. "אנחנו אפילו לא מכירים את השורה השלישית", הצהיר הנשיא האמריקני. אם המודיעין של ארה"ב לא מכיר את הדמויות הזוטרות שהפכו באבחה אחת לבכירות, אז עם מי בדיוק ידברו האמריקנים על הסדר מדיני לאחר המלחמה? כרגע, נותר חי שר החוץ עבאס עראקג'י, ויכול להיות ששומרים אותו לשיח עתידי.
הסיבה השנייה היא שבמקום הנהגה מדינית שפחות או יותר מוסכמת על האיראנים – אלו ששולטים במדינה – מי ששולט בשטח הם משמרות המהפכה. אלו מונים לפי הערכות זהירות כחצי מיליון בני אדם (יש גם טענות לכ-2.5 מיליון כאלה) ואז המשמעות היא שאחד מהם – ככל שיוסכם – יעמוד בראש מקבלי ההחלטות וינחיל קו נוקשה עוד יותר. למה? ראשית כי הוא חונך על אידיאולוגיה משיחית שלפיה השיעה ורק השיעה היא הצודקת ולכן זה קרב נגד הטועים; ושנית, משום שהוא מתפרנס מהמדינה האיראנית, ואם המשטר ייפול, הוא יאבד את הכנסתו ואולי גם ימות.
לכן, השאלה המרכזית היא האם מכסחת הדשא, שהיא הצלחה מודיעינית ומבצעית מזהירה, היא גם לא סוג של תמרור אזהרה לישראל ולארצות הברית, שרצוי להשאיר כמה "בכירים" איראנים בחיים כדי לנסות להגיע להסכמות. העמדה הזו יוצאת מנקודת הנחה, שלכל מלחמה יש תאריך תפוגה, וגם אם גובה הלהבות כרגע גבוה, בסוף האש תיפסק. עראקג'י כבר אותת שאיראן מוכנה לדבר עם כולם וטראמפ הודה ש"האיראנים מדברים איתנו, אבל אני לא בטוח שהם מוכנים".
אם כך, יכול להיות שכדאי לחשב מסלול מחדש ולעצור את מכסחת הדשא כדי לבוא לשולחן הדיונים. עד אז אגב, יש דרך אחרת, אפקטיבית לא פחות, ללחוץ על איראן: ארה"ב יכולה (וצריכה) להשתלט על האי ח'ראג', שבו נמצאות תעשיות הנפט של איראן ולקבוע את מדיניות קצב הפקת הנפט ושיגורו לעולם. מהלך כזה יכניס את המשק האיראני לסחרור ועשוי להתסיס שוב את ההמונים האיראנים, שכרגע יושבים בבית מפוחדים משתי סיבות: הם לא רוצים למות כמו המפגינים לפני שלושה חודשים והם גם מוטרדים מכך שהמשטר הנוכחי עדיין שורד.
לסיכום, יותר משבועיים בתוך המלחמה, אפשר להצביע על הצלחות טקטיות יוצאות מן הכלל לישראל ולארצות הברית, ולתהות מהי אסטרטגיית היציאה. יכול להיות שלטראמפ יש אחת כזו והוא נהנה לקבוע סדר יום שבו כולם תוהים לאן המערכה הולכת. אבל יכול להיות גם שזה לא המצב והוא פשוט לא יודע. כרגע, הביקורת בתוך אמריקה ומחיר הדמים והכלכלה שהממשל משלם הוא נסבל וטראמפ לא מגלה סימנים שהוא עוצר. ההצהרה שלו השבוע ש"המלחמה לא תסתיים השבוע, אבל בקרוב מאוד", היא כפל לשון שמעיד על אחת משתיים: לוחמה פסיכולוגית או היעדר תכנית.
לטור הקודם של פרופסור גדי חיטמן היכנסו כאן
תגובות