לרקוד, למרות הכל. בלהקת "מעגלי אורה" מהרצליה רוקדים עיוורים ולקויי ראייה

יוסי תפילין, מדריך להקת "מעגלי אורה" בהרצליה, המורכבת מעיוורים ומלקויי ראיה, הדביק את חברי הלהקה בחלומו: להופיע על הבמה המרכזית בפסטיבל 'מחול כרמיאל'. פסטיבל זה מתקיים בכרמיאל מדי קיץ, נמשך שלושה ימים ולילות, מושך אליו רוקדים ורקדנים מהארץ והעולם ונחשב לפסגת פסטיבלי הריקודים בארץ. ובשנה שעברה, לראשונה אחרי 18 שנה ולעיני 40 אלף צופים, עלו חברי הלהקה על הבמה בפסטיבל. השנה רקדו במופע בסדר גודל דומה בירושלים, באירוע לזכר נשיא המדינה יצחק נבון. בקרוב יופיעו בתוכנית טלוויזיה חדשה.

יוסי תפילין, בן 53, נשוי ואב לשלושה ילדים, מספר שהכל התחיל כאשר עבד בתיכון "שרת" בנתניה כאיש אחזקה ובימי שישי היה מלמד את הילדים ריקודי עם בשיעור שכלל ציון לתעודה. יום אחד הגיעה לתיכון תלמידה חדשה בשם דניאל, שהייתה עיוורת. תפילין התבקש להוביל אותה בין הכיתות. באחד מימי השישי, נעמדה מחוץ לכיתה בה לימד תפילין ריקודי עם ובסיומו מחאה כפיים. תפילין הזמין אותה להצטרף והיא נענתה. "למרות העיוורון התברר לי שדניאל ילדה פעילה ותלמידה מצטיינת. כשצרפתי אותה לכיתת המחול, התלמידים כעסו כי זה עיכב אותם. לקחתי אותה לצד ואמרתי לה 'אל תדאגי. תגיעי אלי בסוף היום עם אמא שלך ואני אלמד אותך בזמני החופשי'", הוא מספר.

הטלוויזיה הכינה כתבה על דניאל והיא הצטלמה רוקדת יחד עם תפילין. "כך נחשפתי גם אני. לאחר מכן, אחד החברים שלי, לקוי ראיה בעצמו, פנה אלי והציע לי ללמד עיוורים בנתניה ריקודי עם".

יוסי תפילין
צילום רונן דבש

באותה תקופה התנדב תפילין בארבע עמותות שונות, חילק כריכים למשפחות נזקקות ובכל זאת לקח על עצמו להתנדב שוב, הפעם עם העיוורים. "כשאמרתי לאשתי שאני הולך ללמד היא ענתה לי 'אוי ואבוי לך. אתה בחור צעיר וצריך להביא כסף הביתה. תתנדב כשתהיה בן 65'. עניתי לה: 'אני מבטיח לך שזה ימשך גג שלושה חודשים. אני אלמד אותם שניים שלושה ריקודים וזהו'. מאז זה נמשך כבר 18 שנה.

"חלום חיי היה להגיע איתם לבמה המרכזית בכרמיאל. הכוריאוגרף הראשי שם הסביר שאין לנו מספיק רקדנים בקבוצה כדי למלא את הבמה, הבמה שם ענקית. ניסיתי להגדיל את הקבוצה ופניתי לעיריית הרצליה. בו זמנית פנתה אלי סוניה מוכתר, עובדת בעיריית הרצליה ורכזת חברתית באגודה למען העיוור בעיר. סוניה היא עיוורת בעצמה ויחד, בתמיכת האגף לתרבות בעיריית הרצליה, פתחנו לפני כ- 12 שנים את הקבוצה בהרצליה שרוקדת היום במתנ"ס נווה עמל. התאהבתי בקבוצה ומאז אני מגיע בכל יום שני ומביא איתי את החבר'ה מנתניה. היום הקבוצה כוללת חברים בגילאים 45-70 מהרצליה, רעננה ונתניה. 22 מהם רקדנים עיוורים או לקויי ראיה והשאר מתנדבים שרוקדים יחד איתם ועוזרים להם ללמוד את הריקוד.

להקת מעגלי אורה בפסטיבל "מחול כרמיאל". צילום: פרטי

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה לאנדרוייד

הורידו את האפליקציה לאייפון

עקבו אחר דף הפייסבוק שלנו

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ שלנו

"אני רוקדת כמו צעירה", מספרת סוניה מוכתר בת ה-70, כיום הרכזת החברתית באגודה למען העיוור בהרצליה. סוניה נולדה כבדת ראיה, אך לאחר שלוש לידות החל מצב הראיה שלה להתדרדר. מוכתר מסבירה כי היום היא מסוגלת להבחין בין אור לחושך, אך אינה רואה ולמרות זאת עושה הכל: סורגת, מבשלת וכמובן רוקדת. בצעירותה אהבה לחולל ורקדה במסיבות ובאירועים שונים, על כן כשפתח תפילין את הקבוצה, הייתה כמובן בין הראשונים להצטרף. "זה גורם לי שמחה גדולה ללכת למפגשים", היא מספרת. "גם אם אני עייפה ומרגישה שאולי אוותר ולא אגיע, בסוף אני הולכת וזה פשוט ממלא אותי באושר. הקבוצה מקסימה וכל האנשים בה מדהימים. יוסי אדם מיוחד מאוד, יודע ללמד את העיוורים ויש לו לב גדול גדול. אנחנו אוהבים אותו כמו אח. אנחנו רוקדים ברמה מאוד גבוהה, בדיוק כמו רואים".

סוניה מוכתר
צילום רונן דבש

"כשאנחנו מגיעים למפגשים החבר'ה מנתניה וההרצליאנים מתחבקים כאילו לא נפגשו שנים", מספר תפילין. "לאחר מכן אנחנו מתחילים לרקוד וזורקים מדי פעם בדיחות. אני עושה להם שטויות, מצחיק אותם. בקבוצה יש הומור שחור, למשל, כשלימדתי פעם ולא היו מתנדבים, הרקדנים אחזו ידיים ואחת התלמידות הגיע בטעות לכיוון המשרדים כאשר לימדתי אותם לעשות סיבוב. אמרתי לה 'המשרד סגור, עכשיו שבע בערב. תחזרי למעגל'… פעם אמרתי להם 'אני מתנדב אצלכם ורוצה שגם אתם תתנדבו בקהילה'. הם אמרו לי 'יוסי, אנחנו איתך'. בשנים הראשונות הופענו בבתי אבות. היינו מופיעים בבית לוינשטין פעם בחודש כדי לתת תקווה לנכים, וגם הופענו בבתי ספר. בשנה שעברה עיריית הרצליה עשתה מיזם שמטרתו הכרת השונה, בו השתתפו שלושה בתי ספר במשך שנה שלמה, ולקחנו בו חלק".

את ההכשרה ללמד ריקודי עם קיבל תפילין במכון וינגייט, אבל את השיטה ללימוד עיוורים פיתח עוד כשלימד את דניאל. "כשניסיתי ללמד אותה באופן רגיל, הבנתי שזאת לא הדרך, כיוון שהיא לא מסוגלת לחקות את התנועות מתוך צפייה בהן", הוא מסביר. "לכן, בלימוד אני מתכופף על הברכיים ומזיז לרקדן רגל רגל. אם זה לא הולך, אני נעמד על הרגליים ומכוון את הרקדנים עם הידיים ועם הרגליים, כמובן, תוך כדי הסבר. כשהתחלתי והייתי מלמד עשרה עיוורים בבת אחת, היה לי קשה לעבור אחד אחד, לכן צירפתי לקבוצה מתנדבים. המתנדבים או לקויי הראייה מחזיקים את העיוורים וככה אנחנו מתקדמים יחד ולומדים את הריקוד. במפגשים אני מדריך את הקבוצה כולה כאשר לכל עיוור צמוד מתנדב או לקויי ראיה. המתנדבים באים מהרצליה ונתניה, בדרך כלל רוקדים גם בחוגים רגילים, כך שהם מבינים מה אני רוצה כשאני מדריך".

"כשנפגשים זה מלווה בנשיקות וחיבוקים ובסיום אנחנו לא קמים והולכים אלא נשארים ויושבים לדבר, לשתות ולאכול עוגות", מספרת פנינה גאליס, אחת המתנדבות בלהקה. "נוצרה בינינו אווירה משפחתית. אני לא מוותרת על יום ההתנדבות שלי. ההתנדבות עושה לי מאוד טוב, נותנת הרגשה מאוד טובה ותחושת סיפוק. אני חוזרת הביתה עם חיוך גדול. זה לא שרק אנחנו נותנים להם, גם הם נותנים לנו. שלושת הילדים הגדולים שלי התנדבו בבית העיוור ואני מרגישה בהתנדבות סוג של סגירת מעגל, כי בעצם למדתי מהילדים שלי". גאליס, תושבת הרצליה, עובדת כמזכירה בחטיבת הביניים "יד גיורא" בעיר, רוקדת ריקודי-עם כבר למעלה מעשר שנים ומתנדבת בלהקה כחמש שנים. "ראיתי אותם לפני חמש שנים כשהם הופיעו בספורטק ביום העיוור. חיפשתי ארגון להתנדב בו וריגש אותי מאוד לראות את ההופעה שלהם. ניגשתי ליוסי ושאלתי אם הוא צריך מתנדבים. כמובן שהוא ענה בחיוב ושבוע לאחר מכן התחלתי להגיע למפגשים".

פנינה גאליס
צילום רונן דבש

לפני מספר שנים חלה תפילין במחלת הסרטן ועבר משבר קשה, אבל הקשר עם העיוורים חיזק אותו. "עד לפני המחלה הייתי פנתר וכשחליתי חרב עלי עולמי. כשהתחלתי בטיפולים, העיוורים היו לצידי כמו משפחה. אם זה טלפון, התקשרויות עם אשתי הנהדרת שבזכותה אני חי ונושם. הם עודדו אותי המון. לפעמים בגלל המחלה הארורה שלי אני גמור, יש לי ימים שאני לא מסוגל לצאת מהמיטה, ואז שם בלהקה מתהפכות היוצרות ואני כבר מתחיל לרקוד, מתחיל ליהנות. זה משנה לי את הפאזה. אני דוגל בכך ומנחיל זאת לילדים. אותי פעם לימדו שה"נון" הראשונה במילה "נתן" היא קטנה וה"נון" האחרונה גדולה. כלומר, אם אתה נותן בקטן, אתה מקבל בגדול. ואני אומר, נתתי טיפה לעיוורים, קצת לפה וקצת לשם, אלוקים החזיר לי את החיים".

וכך, בשנה שעברה, כנגד כל הקשיים, עלתה הלהקה לבמה המרכזית בפסטיבל המחולות בכרמיאל. "זה הרגיש כמו חלום שמתגשם", מספרת סוניה מוכתר. "היינו על הבמה הגדולה כמו זבובים והרגשנו אושר גדול. כשסיימנו את הריקוד זכינו למחיאות כפיים סוערות שנמשכו אולי עשר דקות רצופות. כולנו יחד עם יוסי הרגשנו בשמיים".