זאת המשפחה שלי. תתמודדו

המדינה מתנגדת שמשפחות חד מיניות יאמצו ילדים? בואו תכירו את המשפחות הללו מבפנים: מאירה וליטל מגדלות בכיף שני ילדים למרות הביורוקרטיה, פרי וחן מרגישים שווים בין שווים וירדן וארבל משוכנעות שהכי כיף זה אבא ואבא. שלוש משפחות חד מיניות מהרצליה פתחו בפנינו את הדלת.

משפחת גליקמן-שבתאי. צילום:עזרא לוי

משפחת גליקמן-שבתאי

אבא פרי, אבא חן והבת נועה

פרי גליקמן-שבתאי, בן 43, מהנדס תוכנה וחן גליקמן-שבתאי בן 39, גנן בגן ילדים וכותב ספר הילדים "משפחות פארק הירקון", העוסק בסוגים שונים של משפחות. בתם נועה בת 5 ונמצאת בגן חובה. כשנפגשו שניהם לראשונה בליין מסיבות גייז במסגרת חגיגות יום הולדת של חבר משותף "זאת הייתה אהבה ממבט ראשון" כלשונם. כבר בדייט הראשון שלהם דיברו על ילדים. "הוא היה בן 34 ואני הייתי בן שלושים", מספר חן. "שנינו כבר היינו מאוד בשלים לאבהות ועברנו לגור יחד כעבור מספר שבועות, אבל החלטנו לחכות שנתיים ולבסס את הקשר שלנו לפני כן".
"זה לא עצר אותנו מלברר מה נדרש מאיתנו כדי להיות הורים. אחת האופציות שבדקנו הייתה אימוץ וראינו שזה לא חוקי. הורות משותפת נראתה כמשהו שלא מתאים לנו, לכן הגענו לפונדקאות" מוסיף פרי.
את תהליך הפונדקאות, באמצעותו הביאו את נועה לעולם, עברו במינסוטה, ארה"ב. הטיפול עלה כ- 150,000 דולר מבלי לכלול הוצאות שנבעו מסיבוכים בהריון עצמו ואת השהייה בארה"ב. "היו גם כל מני עיכובים משפטיים. צריך לעבור תהליך משפטי מסוים שבו הפונדקאית מוותרת על זכויות ההורות שלה", מסביר פרי. "ברגע שיש לידה של פונדקאית, למרות שהיא לא קרובה לנועה גנטית, הזכויות ההוריות מבחינה חוקית הן שלה ושל בעלה, לכן היינו צריכים ללכת חמשתנו לבית משפט. כשהגענו לארץ, אחד מאיתנו אימץ אותה". פרי וחן מספרים שבארץ תהליך האימוץ לקח למעלה משנתיים.
נועה טוענת שהכי כיף זה כשיש אבא ואבא. "עלו שאלות בסביבה של נועה", מספר פרי. "היא יודעת לענות ועונה בצורה הכי טבעית שיש. כששואלים אותה 'אין לך אמא?' היא אומרת, 'לא. אבא ואבא רצו ילדים, אבל בגלל שהם בנים הם לא יכולים, אז חברה שלהם אמנדה עזרה לנו. הייתי בבטן שלה, גדלתי שם וככה אבא ואבא הביאו אותי לעולם'.
"אנחנו מרגישים שווים בין שווים, אפילו עודף אהבה והערכה. הגננות מטורפות גם עלינו וגם על נועה, אף פעם לא נתקלנו בתגובה שלילית", מספר חן. "פעם הגעתי לגן בתחילת השנה וקבוצת ילדים רצה אלי ושאלה שאלות. גם הורים שואלים אותנו מה לספר לילדים שלהם. אנחנו עונים להם בלי להסתיר, הכי בטבעיות, והילדים מקבלים את זה. היה ילד אחד שרץ אלי כי ממש בערה בו השאלה ושאל אותי למה לנועה אין אימא. מיד התיישבתי עם כולם והסברתי". ופרי מוסיף: "אפשר להגיד שבשגרת היום-יום אנחנו לא מרגישים מוזרים, חריגים, מיוחדים, זה טבעי לחלוטין מה שקורה פה. אנחנו קמים בבוקר לשגרת בוקר והולכים לגן, אחר כך שנינו הולכים לעבודה, חוזרים אחר הצהריים ומוציאים אותה מהגן. כל מה שהורים רגילים עוברים – אנחנו עוברים בדיוק אותו הדבר. רק הכותרת הזאת של הורות חד מינית היא זו שעושה את ההבדל ולא שום דבר אחר. זה נוצץ ואפור באותה מידה כמו אצל כל משפחה". וחן מוסיף: "הזוגיות שלנו מאוד שוויונית. פרי, שעובד בהיי-טק, מתחיל לעבוד בחמש בבוקר כדי לחזור בשעה סבירה ולהיות עם נועה".
"הערך המשפחתי מאוד חשוב לנו. אנחנו נוהגים מדי פעם לארח לקבלת שבת את שתי המשפחות ביום שישי, עושים קידוש והכל כי חשוב לנו שנועה תלמד על המסורת, על היהדות וחשוב לנו האיחוד המשפחתי הזה", מספר פרי. "כשנועה הגיעה לעולם היא ממש חיברה את שתי המשפחות", אומר חן. "ולא רק את המשפחות הגרעיניות שלנו, גם את בני הדודים" מוסיף פרי.
חן מרחיב על חוק האימוץ: "שני אבות, שתי אימהות ויחידניות יכולים להיות, ורוב הסיכויים שהם יהיו, הורים מדהימים. ואם אפשר להציל ככה ילדים שיקבלו בית חם זה "Win win situatin". איך מישהו יכול לחשוב שעדיף שיישארו בבתי יתומים ורק שלא ישלחו למשפחה חריגה? עכשיו זאת משפחה חריגה, אבל בשנים הקרובות היא כבר לא תהיה חריגה, כי זה רק הולך וגדל במדינה הקטנה שלנו.
"גורמי ממשלה לא צריכים לתת הצהרות כאלה אומללות עם דעות חשוכות", מוסיף פרי. "הם יכולים להיות אובייקטיביים ולתת תוצאות של מחקרים וכו', אבל לא להגיד דברים מהסוג הזה. אגב, הבעיה המרכזית פה היא ההפליה גם לגבי פונדקאות. האופציות שניתנות לזוגות סטרייטים צריכות להינתן לכל סוגי הזוגות. החשוב הוא שמכיוון שזאת מלחמה על הדמוקרטיה שלנו, מי שצריך להשתתף בה זו לא רק הקהילה. זה צריך להגיע לכל האזרחים, שמחר עלולים להיתקל גם הם באפליה מסוג אחר".

משפחת ליברמן-תומשוב. צילום עזרא לוי

משפחת ליברמן-תומשוב

אמא מאירה, אמא ליטל והילדים אביב ורונה

מאירה ליברמן (40), יועצת ארגונית, וליטל תומשוב (40), מנהלת הרכש של סופר-פארם, הן אימהות לאביב בן החמש וחצי ורונה בת השלוש, והמשפחה המאושרת מתגוררת בהרצליה. שתיהן הכירו במהלך השירות הצבאי. "זה רק נראה שהתאהבנו אתמול", אומרת ליטל. "בגיל 18 היינו מדריכות טיולים באילת וקיבלנו דירה בעיר".
"זה בא לנו כרעם ביום בהיר", מספרת מאירה. "התאהבנו. עד אז הגדרנו את עצמינו כסטרייטיות. שתינו הגענו מחורים, ליטל מעפולה ואני מנצרת עילית, וכל המושגים הללו לא היו נגישים בשנות התשעים. עברנו מסכת ייסורים, הסתובבנו עם תחושה איומה שאנחנו סוטות, שאנחנו לא נורמליות. כשהשתחררנו, שכרנו ביחד דירה בתל אביב, נסענו ביחד לטיול הגדול ואפילו עשינו הפסקה וניסינו 'להיגמל' ולהיות 'נורמליות, אבל זה היה בלתי אפשרי. רק בגיל 24, כשאבא של ליטל נפטר באופן פתאומי, קיבלנו החלטה שהחיים קצרים מדי ופשוט יצאנו מהארון. זה היה כמו סכר שמתפרץ, פתאום סיפרנו לכולם. אבל בדיעבד עברנו שנים מאוד קשות ומיותרות".
בשנת 2005 היו הראשונות לערוך טקס חתונה אזרחי במועדון 'זאפה'. "היה מאוד מרגש, מתישהו הרמנו את הראש וראינו את הקהל בוכה", מספרת ליטל. יש לציין שהזוג חתום על הסכם זוגיות ולטקס משמעות סמלית בלבד.
את ילדיהן, אביב ורונה, הביאו בעזרת תרומת זרע כשמאירה ילדה את שניהם וליטל עברה את תהליך האימוץ. "הבחירה של התורם הייתה מהירה יותר מאשר שאני בוחרת גרביים בבוקר", אומרת מאירה.
"עברנו תהליך אימוץ מתיש, לקחנו עורכת דין, הגענו פעם אחת לעובדת סוציאלית שתבחן את הכישורים שלי ומשום מה עברתי", מספרת בהתלוצצות ליטל. "בפעם השנייה הגענו עם אביב כדי להראות שאני מחוברת אליו, למרות שמגיל אפס הוא איתי. אחר כך בית משפט אישר ואז אחרי כמה עינויים במשרד הפנים זה התקבל בתעודת הזהות. סך הכל תהליך שנמשך שנתיים. אין לך כוח לזה. כשיש לך תינוקות לא בא לך להתחיל להתרוצץ בין משרדים עם סינר הנקה. בכל הזמן הזה אי אפשר לקחת את הילדים למיון או לרופא, להוציא כרטיס קופת חולים וכל מיני דברים שבאמת צריך".
ומאירה מוסיפה :"כשילדתי את רונה, וליטל הלכה לרשום אותה בקופת חולים, דרשו שאני אבוא והייתי גמורה לגמרי אחרי הלידה. זאת התמודדות בלתי נסבלת בגלל הבירוקרטיה המיותרת".
אביב מספר שהכי כיף זה כשיש שתי אימהות. המשפחה מזכירה מקרה בו מאירה באה לגן ואחת החברות של אביב אמרה להם שגם היא רוצה אימא ואימא. "הם חיים בסביבה שמאוד מקבלת את זה", מספרת מאירה. "הגננות מאוד רגישות ומסבירות ביום המשפחה שיש כל מיני משפחות", מוסיפה ליטל.
"פעם אחת הגננת של אביב הזמינה אותנו ביום המשפחה לספר על המשפחה שלנו", נזכרת מאירה. "הילדים שאלו שאלות ומאד התעניינו, אבל באופן מפתיע אמא אחת מהגן כעסה. היא פנתה אל הגננת בטענה שזאת חוצפה, שהיא לא מסכימה לחינוך כזה ושבגלל הגן הבת שלה תצא לסבית. זה היה מאוד קשה והגננת נפגעה ונלחמה בשבילנו. התחושה הזאת שאתה נמצא בסביבה שהיא כל כך תומכת ופתאום מישהו צץ ומתנגד לזה בצורה כל כך הומופובית הייתה קצת מבהילה. ובכל זאת, קצת מעודד לדעת שאולי הבת שלה כבר נחשפה לזה ותסתכל על זה בצורה טיפה שונה מאשר האמא".
"כמות השיחות שהיו לנו והתכנון שעשינו לזה – מבחינה כלכלית, נפשית ורגשית – היה כל כך אינטנסיבית, שכשהילדים האלה באו לעולם הם נכנסו לתוך סביבה שהייתה מאוד מוכנה אליהם. ובאמת, הילדים האלה מקבלים את כל מה שהם צריכים. הם גדלים הכי מאושרים ושמחים. לכן, כששמעתי את עמדת המדינה לחוק האימוץ זה גמר אותי", מספרת מאירה. "הידיעה שהמדינה הזאת, שאתה עושה בה את כל החובות ותורם בה אפילו מעבר, נותנת לך סתירה לפרצוף ומעדיפה שילדים יגדלו בבתי יתומים ובבתי אומנה ולא במשפחה כזאת מקסימה כמו שלנו. אני חושבת שהעניין הזה של מטען חורג זו אמירה אומללה והמטען היחיד שהילדים האלה מקבלים הוא תמיכה ואהבה. אני חושבת שמשפחה כזאת, כמו שלנו, בהגדרה שלה יותר סובלנית ומעצם היותה מחנכת לסובלנות לאחר ולא משנה מי הוא".

משפחת ברנט-יצחקי.

משפחת ברנט-יצחקי

אבא גיא, אבא זהר והתאומות ירדן וארבל

לגיא ברנט-יצחקי (44) וד"ר זהר ברנט-יצחקי (40) היה ברור שהם רוצים ילדים. הם הכירו באינטרנט לפני 14 שנים ועברו בהודו הליך פנדקאות בעלות הקרובה לחצי מיליון שקלים. כיום הם מתגוררים בהרצליה עם בנותיהן ירדן וארבל בנות ה-7.
"כדי לעבור את התהליך בהודו צריך לקבל אישור אבהות ובעצם להוכיח שהילדים שאתה מביא משם הם באמת הילדים הביולוגים שלך. את האישור צריך לקבל מבית משפט לענייני משפחה", מסביר גיא, העובד כאורטופטיסט (מומחה לבדיקת תנועות העיניים) בבית חולים מאיר בכפר סבא. "אצלנו הסיפור היה מעט מסובך, כי פיליפ מרכוס, שופט חרדי לענייני משפחה, לא רצה לתת לנו צו לבדיקת אבהות. היינו שלושה זוגות בסיפור הזה והוגש בעקבות זאת ערעור לבית המשפט המחוזי. לאחר סיבוכים משפטיים, רק כשהיינו כבר בהודו, קיבלנו את הצו לביצוע בדיקת הרקמות. בדרך כלל מקבלים את זה הרבה לפני".
זהר, העובד במשרד הבריאות וחבר סגל במכון הטכנולוגי בירושלים, מוסיף: "במהלך המשפט היו לו כל מני שאלות והתבטאויות לא נעימות, שתועדו בפרוטוקול כמו 'איך אני יכול לדעת שהיושבים לפני אינם פדופילים או רוצחים סדרתיים?', או: 'מה תעשו אם הילדה קמה בשתיים בלילה?'. היום אנחנו מרגישים שמקבלים את זה מדהים, הכי רגיל שיש, ו שיש לנו עטיפה מכל הכיוונים. גם כשגרנו בירושלים והיו לנו שכנים חרדים זה בכלל לא היה 'אישיו'".
הבנות אומרות שהכי כיף זה אבא ואבא, וירדן מספרת שבתחילת שנת הלימודים עלו שאלות מסוימות מצד התלמידים והמורים בכיתה בנוגע למשפחתן המיוחדת. "למשל, חברה שלי שאלה שאלה מצחיקה: 'מי שבר את הכוס בחתונה?'".
בעקבות השאלות ובתאום עם בית הספר, בסמוך ליום המשפחה הגיע זהר לכיתה והסביר לילדים על סוגי המשפחות ועל המשפחה שלהם בפרט. "גם בשנים שעברו בגנים הייתי עושה את זה, קצת כדי להקדים תרופה למכה", הוא מספר. "עד עכשיו לא נתקלנו במצב שבו העליבו את אחת הבנות שלנו בגלל שיש לה שני אבות או אמרו לה שהיא שונה או חריגה. ילדים רוצים לשאול שאלות מתוך סקרנות בצורה תמימה ועלו שאלות חמודות".
על התנגדות המדינה לאימוץ בידי משפחות חד מיניות אומר גיא: "לא טובת הילד היא שעומדת פה ולנו בתור אזרחים שמשרתים במילואים, משלמים מיסים גבוהים, עובדים במקומות שתורמים, זה מרגיש כמו סטירת לחי. כל כך רצינו להביא ילד לעולם וכל כך רצינו את הבנות, ואנו משקיעים בהן את הכל".