שתהיה שנה יותר טובה: כך מסכמים התושבים שאתם מכירים את השנה שלהם

"אני אמלא אולמות בעוד חצי שנה, הכל בסדר"

הפריצה הגדולה של בני ברוכים, סטנדאפיסט וכוכב "הישרדות", הגיעה בגיל 48 ודווקא בתקופת הקורונה. "זה לא צובט לי, אני אדם מאמין", הוא אומר

בני ברוכים. צילום אור דנון

דווקא בגיל 48, ואחרי שנים רבות בתעשיית הבידור, הגיעה השנה הפריצה הגדולה של בני ברוכים. הסטדנאפיסט מכפר סבא נכנס בחודשים האחרונים לסלון של מאות אלפי משפחות בישראל עם ההשתתפות בתכנית "הישרדות", ונראה כי מעולם הוא לא היה מבוקש יותר. ההומור העצמי, השיחות על אשתו חגית והסערות סביב הבריתות בהן עבר על האי, הפכו אותו לאחד השמות החמים כיום בתעשיית הבידור, עם השתתפות בתכניות ופרסומות על בסיס יומי.

"אין ספק שזו הייתה עבורי שנה מאתגרת ומפתיעה מאוד", מספר ברוכים, "שנה שקרו בה הרבה דברים טובים, אבל מצד שני הקורונה שיבשה גם לא מעט. כבן אדם מאמין אני בטוח שמה שצריך לקרות קורה ואני מודה גם על הטוב וגם על הרע. הייתה שנה מפתיעה מאוד מבחינתי, פתאום נחשפתי לכל כך הרבה אנשים וכך גם המשפחה שלי. הייתה שנה מאוד עוצמתית, ואף אחד לא האמין שתהיה לתכנית כזאת השפעה על השיח".

כשהיית על האי הבנת שאתה הולך לקבל כזאת חשיפה?

"ממש לא האמנתי. אתה לא יכול להאמין עד שאתה רואה את זה בטלוויזיה. יש את נפלאות העריכה ואף פעם אתה לא יודע איך זה יהיה בטלוויזיה. בסוף התכנית אחד הדברים שאמרו זה שאני מאוד אהוב. אני חושב שאת זה לא ראו מספיק בתכנית. אבל אין ספק שזה כיף להיות אהוב".

את השיחה אנחנו מקיימים בבוקר הגמר של הישרדות (ברוכים לא עלה לגמר) ואחרי שביום שבת ניהל דו שיח אמוציונלי בשידור חי עם הזמר עידן חביב, בסיומו מירר בבכי והשניים התחבקו על הבמה. "אני ועידן אוהבים אחד את השני", מספר ברוכים, "עידן דיבר על הפילוג בעם ואנחנו האחרונים שנרצה להראות משהו כזה. להפך, הרצון שלי היום יותר מתמיד הוא להראות אחווה ואחדות בין אנשים. בתוכנית הייתה סגירת מעגל שלא אני ולא עידן ציפינו שתקרה, והחיבוק והבכי שלי היו הכי אותנטיים שיש".

שיא הפריחה המקצועית של ברוכים, שגדל בדרום תל אביב ועבר עם אשתו חגית לשכונה הירוקה בכפר סבא, מגיע לצערו דווקא בתקופת הקורונה, עם הגבלות חמורות על התקהלויות וביניהן גם על הופעות סטנדאפ. "זה לא צובט לי, באמת כי אני אדם מאמין", הוא אומר. "גם לא צובט לי שאת הפריצה אני עושה בגיל 48, אני שלם עם הכל. אני אמלא אולמות עוד חצי שנה, הכל בסדר. בינתיים אני עושה בעיקר הופעות קטנות, הרבה הופעות בזום וממש לפני שנכנס הסגר תהיה הופעה באמפיפארק כפר סבא (ביום חמישי, לאחר סגירת הגיליון)".

אתה מאמין שבשנה הזאת עשית את הקפיצה שכל כך חיכית לה?

"אני מאוד מקווה, אבל אי אפשר לדעת. הקורונה הוכיחה לנו שאנחנו לא שולטים בכלום. הרצון זה דבר אחד, אבל מה יקרה אני לא יודע, אני לא נביא. אני מקווה שימשיכו לקרות דברים טובים ושאמשיך לעשות דברים בטלוויזיה, פרסומות, סדרות וסטנדאפ. שאמשיך לעשות את הדברים שאני הכי אוהב בעולם. אני רוצה להגשים את עצמי, להמשיך להיות 'דרימר', מקור השראה בעיקר לילדים, לא להיכנע אף פעם ולא להרים ידיים עד שאני מצליח".

"אני מקווה שעכשיו, עם ראש השנה, ייגמר כל הרע שחווינו וראינו"

הרווחים של רינה פושקרנה, הבעלים של מסעדות טנדורי, נחתכו בחצי. את ארוחת ראש השנה הגדולה והמסורתית במסעדה נאלצה לבטל. ובעיקר היא מתגעגעת לבתה שחיה בסינגפור ושאותה לא ראתה כבר שנה

רינה פושקרנה. צילום רמי זרנגר

"כשמגיפת הקורונה התפרצה הכל היה מוזר ומפחיד אבל עדיין שמרתי על החיוך", מספרת רינה פושקרנה, הבעלים של מסעדות טנדורי בהרצליה ובתל אביב, "עם הגל הראשון שהביא איתו את הסגר התחלנו לעבוד עם משלוחים ולאחר מכן גם פתחנו מקומות ישיבה בחוץ, דבר שמעולם לא היה לנו. אני מודה לישראלים שתמיד נותנים לנו הזדמנות וחוזרים בחזרה. הרווחים מהאורחים במסעדה ומהמשלוחים ירדו ב-50 אחוז. הבנו שכדי לשרוד צריך להמציא את עצמנו מחדש. הבן שלי, קונאל, חשב על הרעיון של אוכל הודי בפיתה, אחרי שראה שבסגר הקודם עיקר האוכל שהזמינו אנשים היה המבורגר בלחמנייה. מיוני אנחנו מוכרים במשלוחים מנות "טיקה פיקה", מנות של גריל בסגנון הודי שמוגשות בפיתה. התחלנו גם למכור עסקיות בערב מה שאף פעם לא עשינו. מ-250 מקומות ישיבה שהיו בפנים במסעדה בהרצליה ירדנו ל-100 והוספנו עוד 50 מקומות בחוץ. בתל אביב יש לנו 60 בפנים במקום 220 ו-70 בחוץ".

ועכשיו בכלל הכריזו על סגר.

"נכון. כמו בכל שנה גם השנה בערב ראש השנה תיכננו לעשות ארוחת חג חגיגית במסעדה ל-300 איש עם תפריט של 20 סוגי מנות, שמונה סוגים של בשרים וחמישה קינוחים. אנשים הזמינו מקום לפני חודש ועכשיו בגלל הסגר אני נאלצת לבטל את הארוחה. חיכיתי עד לרגע האחרון. בכל שנה אני גם מכינה מנת ביריאני מיוחדת עם זעפרן ושולחת גם לראש הממשלה, אבל השנה אני עוד לא יודעת אם אוכל לשלוח לו ומתי".

עם מי תעשי את החג?

"במקום לחגוג במסעדה עם עם ישראל, שהוא המשפחה הגדולה שלי, כמו שאני עושה כבר 30 שנה, אני אחגוג השנה בפעם הראשונה זה 30 שנה בבית עם בעלי ואם יאפשרו לנו אז גם עם הבן שלי, אשתו ושתי בנותיהם. כבר שנה שלא ראיתי את הבת שלי בסינגפור, אבל אני שמחה שיש לי את הבעל שלי והבן שלי והנכדים שלי כאן. עד שהגיעה הקורונה לקחנו את החיים כמובנים מאליהם אבל עכשיו עם הקורונה שום דבר כבר לא נלקח כמובן מאליו. אני ומודה לאלוהים כשאני קמה בבוקר והולכת לעבודה וגם כשאני הולכת לישון ושאני בריאה ולא בבית חולים. אף אחד לא יודע מה יהיה מחר. לפני שבוע אחת החברות שלי בהודו, שהיא בת 42, נפטרה מקורונה. כואב הלב. הקורונה יכולה לפגוע בכולם. אני מקווה שנלמד לחיות עם הקורונה ושיתנו לנו בסגר לעשות משלוחים, שייתנו לנו טיפה אוויר לנשימה ואת היכולת לעמוד על הרגליים. גם כשאין שקל בכיס הלב מחכה לראות את הלקוחות והעובדים שלי ולהתחיל את היום עם חיוך. אני מקווה שעכשיו עם ראש השנה ייגמר כל הרע שחווינו וראינו. אני מאחלת לכולם בכל העולם שנה טובה, בריאות, הצלחה ושמחה".

"מכל משבר בסוף צומחים"

החזאי דני רופ פוטר השנה מחדשות 13 אחרי 16 שנה, אבל גילה שברגע שהשתחרר מהכלוב הוא יכול לעוף לשמיים

דני רופ צילום דורון גולן_ג'יני

"אם אני צריך לסכם את השנה הזאת, אז במילה אחת – קורונה", אומר החזאי ומגיש הטלוויזיה דני רופ, שפוטר בחודש יולי השנה מחדשות 13 אחרי כמעט 16 בתפקיד חזאי מהדורת החדשות של הערוץ, "מה שעברת באישי ואם קרה לך משהו בקריירה בטל בשישים לעומת זה. זו היתה שנה הזויה, לא צפויה ומבלבלת. הקורונה משפיעה על הכל – על היחסים בבית, על העבודה ועל המחשבות. אני הרבה חושב על אנשים עם עסקים פרטיים, אמנים ובעלי מסעדות. הבן שלי הגדול נכנס לתוך המוזיקה והיה אמור להוציא שיר בכורה עם מפיקים מוזיקליים מאוד גדולים, ואז הגיעה הקורונה וזה לא קרה. גם כדי למנף את זה הוא צריך להופיע וזה לא אפשרי עכשיו. הבת שלי היא שחקנית תיאטרון והיא עכשיו ללא עבודה. הבן הקטן שלי, בן עשר, הוא שחקן טניס ובסגר הראשון בנינו מגרש טניס ליד הבית בטווח ה-100 מטר והתאמנו כל יום. נסגרו חדרי הכושר אז קנינו ציוד ועשינו כושר בבית. אני איכשהו מצליח להסתדר אבל אני חושב דווקא על החבר'ה הצעירים שבתחילת דרכם מבחינת קריירות ושהכל נעצר עבורם. בינתיים זאת שנה די מנחוס".

גם אתה עברת טלטלה לא קטנה עם הפיטורים מחדשות 13 ביולי.

"פוטרתי מחדשות 13 אחרי 16 שנה, אבל אני רואה את זה כמשהו מאוד חיובי. אמנם פיטורים זה לא דבר נעים, ולפעמים גם הדרך שבה מקומות עבודה מפטרים עובדים מאכזבת. זה בעיקר מעלה תהיות על מה שנהיה מהחברה שלנו. אני לא כל כך מאוכזב מזה שפיטרו אותי. להפך, אני דווקא מבסוט, אבל אני מאוד מאוכזב, עם הרבה מחשבות, על הדרך שבה היום אומרים ביי ביי לאנשים בארגונים. זה לא רק אני, פוטרו כמאה איש מחדשות 13. אבל הפיטורים עצמם הם לטובה. שבועיים אחרי שפוטרתי נפתחו לי הרבה דלתות וכל מיני מחסומים שלא הצלחתי לפרוץ השתחררו, כאילו פתאום הסכר נפתח".

מה אתה עושה עכשיו?

"אני עובד על כל מיני פרויקטים שאני לא יכול להרחיב עליהם את הדיבור, גם כחזאי וגם כמגיש בטלוויזיה. כל מיני פרויקטים ברשת 13, פרויקט גדול ב-Ynet שאני עובד עליו, משהו בתחום העסקי והפרסומי שקשור להייטק. יש הרבה דברים בקנה בתחום הטלוויזיה, האינטרנט ועולם העסקים, שבהנחה שנצא מהקורונה, יקרו. אני חושב שבגדול עשו לי טובה. מישהו נתן לי בעיטה בישבן כדי שאני אעוף לשמיים. החדשות איפשהו היו בשבילי כלוב נוח, ועכשיו שיחררו אותי מהכלוב ואני יכול לעוף. יש אמנם סכנות בחוץ, כל מיני טורפים, אבל יש גם הזדמנויות. זאת אמנם לא תקופה פשוטה, אבל מי שהוא יזם בראש וחושב קדימה דווקא מנצל את התקופה הזאת כדי לעשות דברים שקשורים לקשיים של התקופה, כמו למשל קיום כנסים בווידיאו ובזום או למשל השקה של מוצרים של סמסונג שאני עושה עכשיו בלייב באינטרנט. בזמן הקורונה קניתי ציוד מאוד בזול ושידרתי כל יום את התחזית למהדורת החדשות מהמרפסת בבית. הקורונה הזאת שינתה את הדרך שאנשים חושבים. זה גם יוצא יותר זול מבחינת הפקה וגם זה מגיע להרבה יותר קהל. מה יותר טוב מזה?".

אתה נשמע אופטימי.

"אני מאוד פסימי לגבי מה שקורה במדינה, אבל אני חושב שמכל משבר בסוף צומחים כלכלית, פיזית ונפשית. גם במובנים האישים. לי הכי כואב על הקשישים שהם מבודדים ולא רואים הרבה את המשפחות שלהם. אמא שלי בת 82 ונפשית זו שנה מאוד קשה עבורה. דבר מדהים שקורה עכשיו הוא הסכם השלום עם האמירויות ועם בחריין ואילולא הקורונה והאנטי הכללי והצודק נגד הממשלה וההתנהלות סביב הקורונה זה היה זוכה לכותרות הרבה יותר גדולות. זה הישג חשוב ומדהים".

"מפחיד ומטריד אותי שלא נוכל לספק רפואה טובה לכולם"

עבור ד"ר דני קינג, סגן מנהל מחלקת ריאות במאיר ומנהל מערך הקורונה בבית החולים, זאת היתה כנראה השנה הכי מאתגרת בקריירה. בעיקר אחרי שהתברר שגם הוא ומשפחתו נדבקו בנגיף

ד"ר דני קינג

את השנה שעברה על ד"ר דני קינג, סגן מנהל מחלקת הריאות בבית החולים מאיר, איש לא יכול היה לצפות. מגפת הקורונה השפיעה כמובן על עבודתו במחלקת הריאות ובתור מנהל מערך הקורונה בבית החולים, אבל לא רק. ד"ר קינג נדבק בעצמו במחלה, כמו גם אשתו וילדיו, שהצליחו לעבור את הנגיף בשלום.

קינג, בן 50, תושב כוכב יאיר, עובד בבית החולים בארבע השנים האחרונות כרופא בכיר במערך הריאות ובטיפול נמרץ נשימתי. עם הדיווחים מסין על התפרצות נגיף חדש, אי שם בתחילת השנה האזרחית, ניהל את מתחם הקורונה הראשון בבית החולים שבהמשך עבר למחלקה הפנימית. עכשיו, בעיצומו של גל שני עוצמתי, הוא מנהל את ההכנות לפתיחת מתחם הקורונה החדש במחלקת הריאות בבית החולים.

"אני זוכר את הדיווחים הראשוניים על מחלה בסין, אמרנו שזה מזכיר קצת את שפעת החזירים שהייתה לפני עשור", נזכר קינג, "עוד לא ידענו ממש איך לאכול את זה. ידענו שזאת לא מחלה טובה, אבל עיקר העניין אז היה לבודד את זה ולגרום לכך שזה לא יתפשט. לא האמנו שזה יתרחב במידה כל כך גדולה וישנה כך את החיים שלנו. גם כשפתחנו את מתחם הקורונה הראשון במאיר עדיין היה מדובר מבחינתנו באירוע שאנחנו רק מתכוננים אליו והדברים היו בשליטה. אני חושב שההבנה שהדבר הזה משנה סדרי עולם התחילה כשההתפרצות באיטליה יצאה משליטה. התחלנו לקבל דיווחים על קריסה של מערכת הבריאות שם. ואז הבנתי שיש פה משהו הרבה יותר גדול. הבנתי שאם לא ניזהר, גם אנחנו יכולים להגיע למקום הזה".

בשלב הזה, בחודשים מרץ ואפריל, אירעה ההתפרצות בישראל, שיחסית להיום לא נראית מפחידה כל כך. קינג החל לסבול מתשישות ועליית חום ואובחן כחולה בקורונה. אחריו גם משפחתו וילדיו נמצאו חיוביים, כולם פיתחו תסמינים קלים בלבד. "נדבקתי ככל הנראה במחלקה", הוא מספר, "עוד לא לגמרי ברור איך, כי מבחינת המיגון מאוד הקפדנו, ולמרות זאת אני, אח ורופאה נדבקנו בנגיף. אבל לשמחתי אנחנו היחידים במחלקה עד עכשיו. בשלב הזה הייתה תקווה שהגל הראשון נמצא תחת שליטה, אבל כשהתחילה שוב העלייה בתחלואה הבנתי שזה חוזר ובגדול, והימים האחרונים שאנחנו חווים הם מאוד עצובים".

עד כמה מרגישים את העלייה בתחלואה בבית החולים?

"בהחלט מרגישים את הקשיים. אנחנו רואים שהאנשים שמאושפזים היום הם אנשים הרבה יותר חולים. בגל הראשון, כשכל מערך האשפוז בבית והמלוניות עוד היה בהתחלה, היו לנו המון מטופלים שבאו אלינו כדי לא לצאת לקהילה, היום זה כבר לא קיים ואנחנו נשארים עם חולים קשים מאוד. הקושי לטפל בחולים האלו, גם כשמורידים את אלמנט המיגון, הוא כל כך קשה. יש צורך בהמון משאבים כדי לתת להם את הטיפול הראוי. הם מקבלים אותו, אבל זה לא פשוט".

השנה הזאת הייתה מאתגרת ומסעירה עבורך גם ברמה המקצועית וגם ברמה האישית. איך אתה מסכם אותה?

"היו בשנה הזאת דברים מאוד קשים. התמודדות עם מחלה חדשה שאתה צריך ללמוד אותה תוך כדי תנועה, מה לעשות ומה לא לעשות, דברים שחשבנו בהתחלה שהם טובים והתגלה שהם לא. אנחנו עדיין לומדים ומנסים להבין את הדרכים הנכונות לטיפול במחלה הזאת. אנחנו ממשיכים להיתקל באנשים שאילולא המחלה הזאת היו חיים עוד שנים רבות ולצערנו לא שורדים את זה. אנחנו פוגשים אנשים שכן שרדו את המחלה אבל נשארו עם שאריות ממנה שמקשות עליהם. גם ברמת בית החולים זה שינה לנו את הדברים מבחינת הצורך שלנו במיגון. גם ברמה האישית, כמובן, דברים השתנו, כמו לכולם. אמא שלי היא אישה מבוגרת שאנחנו מנסים לשמור עליה כמיטב יכולתנו. בתחילת המגפה בכלל לא ראיתי אותה, אבל אחרי שחליתי והסיכוי להדביק אותה נמוך, אני רואה אותה יותר".

עד כמה האתגר המקצועי בתקופה הזאת הוא גדול מבחינתך?

"גדול מאוד. ההתמודדות הייתה גם עם הידע הרפואי וגם עם ההבנה של מה אנחנו יכולים ולא יכולים לעשות במחלקה. בהתחלה בקושי יכולנו להעביר חולה ממקום למקום. היה אתגר בהתמודדות עם הצוות שפחד מאוד לעבוד וכמובן שאחרי שאנחנו במחלקה נדבקנו החשש הפך לגדול יותר. מצד שני, ראינו התגייסות עצומה של אנשים שבאו והתנדבו כי ראו בזה שליחות. זה קצת נחלש בחודשים האחרונים ועכשיו אני קצת מרגיש שיש פחות תמיכה מסביב. אני לא חושב שיש הרבה אנשי צוות בבית החולים שלא הייתה להם נגיעה ישירה במחלה הזאת. זה שינה לכל בית החולים את צורת העבודה. האמת היא שאצלי במחלקה מעטים האנשים שאני רואה בלי מסיכה, אבל כשאני רואה אנשים בלי ושלא שומרים על הכללים של הריחוק החברתי זה מאוד מפריע לי. עוד דבר שהשתרש ושכדאי להימנע ממנו הוא ההרגשה של 'למה הם לא ואני כן'. אנשים צריכים לחשוב מה הם יכולים לעשות כדי לגרום לכך שקצב ההדבקה ירד, גם במחיר של ויתור על דברים שחשובים להם וגם על חשבון העצמאות והכלכלה. אנחנו חייבים לחזור לשליטה, אסור לנו להיות המדינה עם הכי הרבה הדבקות לנפש, זה נורא".

עד כמה אתה חושש מהמצב הנוכחי עם אלפי נדבקים בכל יום?

"זה מטריד אותי כל יום וכל היום. אנחנו במאיר נמצאים במצב טוב יחסית, אבל כשאנחנו מסתכלים על רמב"ם וצפונה משם המצב הרבה יותר קשה. גם אצלנו יש ריכוזי אוכלוסייה גדולים עם תחלואה משמעותית וזה יגיע אלינו. כבר היום אנחנו צריכים לעשות התאמות בטיפול שאנחנו עושים בשוטף כדי להתמודד עם המגפה. זה בסוף משפיע על המטופלים וזה לא טוב. אני יודע שיהיו הרבה חולים, והרבה חולים קשים שחלקם לא ישרדו את המחלה. אבל מפחיד ומטריד אותי שלא נוכל לספק רפואה טובה לכולם. זה עוד לא קיים במאיר, אבל ככל שהתחלואה תעלה, בסוף אחוז מסוים מהאנשים יהיו חולים קשה, ואנחנו יכולים להגיע לאובדן שליטה, אנחנו צריכים להימנע מזה בכל מחיר. זה אומר מתים בכמויות שראינו בחו"ל ואנחנו לא רוצים להגיע לזה. זה לא רק מיטות ומיכשור. יש צוות שיכול לעבוד ברמה מסוימת, יש כמות מסוימת של רופאים והאחיות. בסוף הצוות לא יוכל לעבוד יותר ממה שהוא נותן ואז נראה את הקריסה".

מה אתה חושב על ההחלטה להטיל סגר נוסף?

"זאת שאלה פוליטית והפוליטיקאים צריכים לעשות את ההחלטות הנכונות. הסגר בטוח יוכל להוריד את התחלואה, אם אנשים יצייתו לו. כרגע צריך לעשות משהו, ואם כרגע סגר זה מה שהוחלט, אז בוא נעשה את זה, נוריד את התחלואה ואז נשבור את הראש איך משאירים את רמת התחלואה נמוכה. עד היום כל מה שניסו לצערנו נכשל, בעיקר בגלל שלא היה שיתוף פעולה נכון ואמיתי מצד כל הגורמים, גם מצד הגורמים השולטים וגם מבחינת האזרחים".

"הייתי קרבי, תרמתי למדינה, הקמתי עסקים וגיליתי שנשארתי לבד"

עידו דותן, בעלים של בר ופיצרייה ברעננה, צלח בקושי רב את הסגר הקודם ועכשיו הוא נאלץ להתמודד עם סגר נוסף. אבל השנה החדשה התחילה עבורו ברגל ימין: ביום שני השבוע הוא התחתן עם לידור

עידו דותן. צילום דודי ארגון

למרות השנה הלא פשוטה שעברה על עידו דותן, מבעלי הפאצו פיצה והשנקין בר ברעננה, את השנה החדשה הוא התחיל ברגל ימין כשביום שני בערב הוא התחתן עם בחירת לבו לידור רגע לפני הסגר הנוסף. "השנה הזו היתה מאוד מאתגרת, גם בצד העסקי וגם בצד האישי ומן הסתם זה השפיע אחד על השני", מספר דותן השבוע, "מעבר לקושי שהיה בגלל המרחק מהמשפחה, בגלל ההגבלות, דבר שהיה לא טבעי והיינו צריכים להתנהל בשיחות זום כדי לשמור בעיקר על ההורים ולעשות סדר פסח לבד, נאלצנו לדחות את החתונה שלנו פעמיים. בפעם הראשונה היינו צריכים להתחתן ב-1 במאי בגן אירועים, בהפקה גדולה עם אורחים מחו"ל ואז החלטנו לדחות את החתונה בגלל ההגבלות של הקורונה. אני חושב שהדחייה חיזקה את מערכת הזוגיות שלנו ולמדנו להתמודד עם אתגרים. הבנו שמה שחשוב זה הבריאות של כולנו ולאו דווקא האירוע".

ואז דחיתם את החתונה פעם נוספת.

"כן. בהתחלה דחינו את החתונה לחודש יולי, אבל בגלל ההגבלות החלטנו לדחות אותה שוב. יש לנו משפחה מאוד גדולה והרבה חברים ולא רצינו לעשות אירוע קטן ולהתחיל לחשוב את מי להזמין ואת מי לא. בסוף קבענו חתונה לרגע לפני הסגר הנוכחי, בקונספט של קפסולות עם שמירה על כל הכללים, וכמובן להתחתן לפני שסוגרים אותנו לזמן בלתי מוגבל. למרות שאנחנו כבר לימודי קרבות, לא היו הכנות מיוחדות. רק רצינו להתחתן לפני שיסגרו אותנו".

ומה לגבי העסקים שלך?

"יש לי אכזבה מאוד גדולה מהמדינה. בעשר השנים האחרונות היינו ממש יזמים וחלוצים בתחומנו. הקמנו עסקים, בנינו סביבנו פעילות עסקית שלמה, שילמנו למדינה מיסים, ביטוח לאומי, מע"מ. פתאום אתה מגלה שבשעת משבר וצרה אין לך על מי לסמוך ויש אובדן אמון מאוד קשה. בסגר הקודם סבלנו את זה וציפינו שהמנהיגים יעשו את הפעולות הנדרשות כדי שלא נצטרך להגיע למצב הזה שוב. לצערי אנחנו שוב מגיעים לחגים מבלי ששום דבר בוצע".

איך שרדתם את החודשים האחרונים?

"בעיקר עם המון תמיכה מהלקוחות ומהעובדים שלנו. אבל לא בטוח שנשרוד עוד סגר, וזה נכון לכל העסקים שלנו. ראינו את כל ההבטחות על המענקים ודבר לא התקבל. הבנקים לא משתפים פעולה ובסוף אתה מגלה שבתור בעל עסק אתה לבד במערכה ויש אכזבה מהפוליטיקאים והמנהיגים שלנו. הייתי חייל קרבי, למדתי ותרמתי למדינה, הקמתי עסקים, וגיליתי שנשארתי לבד. זה מסר רע ליזמים אחרים שרוצים לפעול במדינה ובכלל. לצערי זה גורם לי להבין שבישראל לא כדאי להיות יזם ולכן נעשה את זה במקומות אחרים בעולם".

מסר לשנה החדשה?

"אני מבקש לתמוך בעסקים קטנים, להפסיק את האווירה של הפילוג ולהתחיל אווירה של אחדות. המדינה צריכה סולידריות וערבות הדדית".

"כשמדובר בתחרות בסדר גודל כזה זה מאוד מאכזב"

לסייף יובל פרייליך נדרשה רק עוד התמודדות אחת במדריד כדי להבטיח את הכרטיס לאולימפיאדה, אבל הקורונה עצרה הכל. "לקום עכשיו ולהתחיל מחדש זה האתגר האמיתי", הוא אומר

יובל שלום פרייליך. צילום AFP

אחד התחומים שנפגעו בצורה משמעותית במשבר הקורונה הוא הספורט, שכמעט שום דבר בו כבר לא נראה כמו שהיה קודם. התחרויות, אם מתקיימות, נערכות ללא קהל. אליפות אירופה בכדורגל (יורו 2020) נדחתה וגם אירוע הספורט הגדול מכולם, המשחקים האולימפיים, נדחה לשנה הבאה כשאף אחד לא מוכן להתחייב על כך שמדובר במועד הסופי.

מי שנפגע במיוחד מדחיית המשחקים הוא הסייף יובל פרייליך מכפר סבא, שעמד לפני השתתפות בתחרות 'ההזדמנות האחרונה' במדריד, במהלכה היה אמור לנסות להשיג את הכרטיס האחרון למשחקים האולימפיים, הישג שכל ספורטאי אולימפי מקצועני חולם עליו. פרייליך מתחרה בסגנון דקר, כאשר חברו להפועל כפר סבא, עידו הרפר, מתחרה גם הוא באותו סגנון אך נמצא מאחורי פרייליך בדירוג. רק סייף אחד מכל מדינה יכול להשתתף במשחקים האולימפיים.

את השנה הזאת פתח פרייליך עם ציפיות גדולות, אחרי שזכה ביוני בשנה שעברה באליפות אירופה. "הקורונה תפסה את כל עולם הסייף רגע לפני קביעת הקריטריון", הוא מספר השבוע, "היו חסרות עוד שתי תחרויות בטווח של חודש וחצי כדי להשלים את הסבב, ואז הכל נעצר. מי שמבחינתו השיג עד אותו תאריך את הקריטריון רק היה צריך להתמודד עם העובדה שהאולימפיאדה נדחתה בשנה, אבל אותי זה תפס על התפר שבין להשיג את הקריטריון ללא להשיג אותו ונכנסתי למין 'לימבו' כזה, מצב לא פשוט".

פרייליך קיווה להגיע לתחרות ההזדמנות האחרונה במדריד, בה יכול היה להשיג את הכרטיס האחרון לטוקיו, אך כמו המשחקים האולימפיים, גם התחרות במדריד נדחתה בשנה. הנחיות איגוד הסייף העולמי קבעו כי לפני תחרות מטרה שכזו דרושות עוד שלוש תחרויות מקדימות כדי להיכנס לשגרת תחרויות, וקשה לראות איך בתנאים הנוכחיים יוכלו לקיים את התחרות גם באפריל 2021.

ספורטאי אולימפי מתכונן שלוש שנים לשנה האולימפית, המשמעותית ביותר. איך זה תפס אותך?

"האמת היא שכשאני בשגרת פעילות עם תחרויות ואימונים אני לא חושב כל הזמן רק על האולימפיאדה. אבל אין ספק שכשמדובר בתחרות בסדר גודל כזה זה מאוד מאכזב. האימונים הם יום יום, שבוע שבוע, אבל בעונה כזאת מיוחדת, כשהקריטריון מאוד קרוב ואז עוצרים הכל, זה יוצר איזה בור של אי ודאות שקשה מאוד עכשיו לקום ממנו. שברו את השגרה שלנו. לקום עכשיו ולהתחיל מחדש זה האתגר האמיתי".

"במקום להופיע בפני 3,000 איש בניו יורק אופיע בפני 20 איש בנוף ים"

עיקר הפעילות של החזן הבינלאומי יעקב זינגבוים הוא בימים הנוראים. לראשונה אחרי שנים הוא יעשה אותם בארץ. "אני מקווה שתהיה שנה של אחדות וערבות הדדית"

יעקב זינגבוים. צילום שמואל טורס

החזן הבינלאומי יעקב זינגבוים מהרצליה לא דמיין כך את השנה שלו ובעיקר לא את חגי תשרי. "העבודה שלי רובה ככולה בחו"ל, בקהילות היהודיות מסביב לגלובוס: במזרח הרחוק, בצפון אמריקה, בדרום אמריקה ובאירופה", מספר זינגבוים, "בדרך כלל את החופש שלי אני עושה בישראל, אבל מאז פברואר, בגלל הקורונה, אני נמצא בארץ. הפעם האחרונה שבה הייתי בחו"ל היתה בט"ו בשבט. הייתי אז במונטריאול בקנדה ועבדתי בקהילה היהודית שם. יש לי כבר כמה שנים חוזה מכובד בניו יורק לימים הנוראים, אבל אני לא יכול לממש אותו עכשיו כי הקהילה סגורה. בקהילות היהודיות בעולם קוראים לימים הנוראים 'היי הולידייס' – החגים הגבוהים. ראש השנה ויום כיפור זה עיקר הפעילות שלהם במשך השנה. כבר ביוני מתחילים לעבוד סביב השעון על ארגון החגים האלה ומי שלא חווה את זה לא מבין את גודל העניין הזה. היו מגיעים 3,000 איש לתפילות בימים הנוראים בניו יורק. הקורונה השביתה את הקהילות היהודיות בארצות הברית לגמרי. זה לא נתפס עד כמה זה פגע בקהילות היהודיות, שחלק מהן ממש מתפוררות. יש לזה אפקט על ישראל. כשקשה לעשירי הקהילה לממן את חיי הקהילה אז גם התרומות לישראל מגיעות באחוזים נמוכים יותר".

איך הקורונה השפיעה על הפרנסה שלך?

"מצאתי את עצמי מובטל, ללא שום עזרה מהמדינה כי אין לי הכנסה בישראל. קיבלתי רק את המענק שניתן מהמדינה לכולם על סך 750 שקל. אני חי מאז על הרזרבות שלי. אני מגדל את שתי בנותיי לבד שנים. אחת מתחילה לימודיה באוניברסיטה ואחת תלמידת כיתה י"ב. המצב קשה ואני לא רואה את האור בקצה המנהרה ואני מקווה שיהיה יותר טוב. אני חי בזכות אותה עבודה שבה עבדתי עד לפרוץ הקורונה".

איך ניצלת את הזמן הפנוי שנחת עליך פתאום?

"החלטתי לנצל את הזמן הפנוי שלי וצבעתי בשלושה שבועות האחרונים את הבית בעצמי. רציתי להגיע לראש השנה כשהבית שלי עם הריח של הצביעה, ריח של חדש. באותה הזדמנות גם החלפתי את הריהוט בבית. זה זמן טוב ליצירה. אני חושב שכל אחד כמעט, לאו דווקא האמנים, חשב על יצירה אישית משלו, אם זה לעשות שינוי בבית או לתקן משהו. אנשים, משעמום ומחוסר בעבודה, התחילו להפעיל את עצמם. אני חושב שיצא גם טוב מהקורונה. ניצלתי את הקיץ הזה לעשות הליכות לים אחרי הצהריים. הלכתי מחוף הנכים עד סידנא עלי כשאני חושב על דברים ושר לי, מסתכל על עצמי ועל הים. זה הזכיר לי את הילדות שלי כשהייתי נוסע מהבית בקו 29 לחוף השרון בכל בוקר ומחכה לגלידת אריה. יצא לי לנצל את הזמן ולכתוב כמה שירים חדשים, שירי ארץ ישראל ושירים חסידיים. כתבתי שיר אהבה אחד ושיר אחד של סוד התקווה שמדבר על אחדות. לצערי, אני לא רואה שתצא הקלטה אל הפועל".

היכן תהיה בחגי תשרי השנה?

"אחרי שנים רבות שלא הייתי בארץ בחגי תשרי, השנה אהיה בהרצליה ונפלה בחלקי הזכות להיות החזן של בית הכנסת המרכזי בנוף ים. רק שבמקום להופיע בפני 3,000-2,000 איש בחו"ל אופיע בפני 20 איש כשבבית הכנסת יש מקום לכ-80 איש. אני די מתרגש. קניתי אפילו שופר שבו אוכל לתקוע בחג ואני מצטמרר רק מהמחשבה על כך. מישהי מהקהילה בנוף ים פנתה אלי וסיפרה לי שהיא זוכרת אותי מבית הכנסת ביוסטון כשהייתי בן 15. זה מאוד ריגש אותי וזה גם סוג של סגירת מעגל בשבילי. אפילו כשאני בישראל יש איזשהו חיבור לקהילה בחו"ל. אני מאוד מקווה שיאפשרו בסופו של דבר לקיים את התפילות בבתי הכנסת בזמן הסגר. ראש השנה הוא חג מאוד מיוחד ושונה לחלוטין מפסח. הוא בא לעורר את העם ואלה ימים של דין וחשבון. זה יעשה טוב לעורר את האנשים לערבות הדדית. אני לא יכול לדמיין את הילדים, שלא שמעו עוד תקיעת שופר מימיהם, מפסידים את זה השנה. זו חוויה מצמררת שעושה טוב לאנשים".

מה לדעתך יהיה בשנה הבאה?

"אני חושב שהשנה הזאת הציפה הרבה דברים בחברה, לטוב ולרע. אני מקווה שבשנה הקרובה איכשהו נלמד להתמודד עם הקורונה יותר נכון ויותר טוב. הפתרון הוא לא תמיד כלכלי. אני חושב שהחברתי הוא הרבה יותר חשוב מהכלכלי כי אדם שאין לו כסף אבל יש לו על מי להישען אז הוא יכול לחיות עם חיוך. אדם שיש לו כסף ואין לא על מי להישען בסופו של דבר גם החיוך ייעלם. אני משתדל לראות את חצי הכוס המלא ואני מקווה שיהיה יותר טוב. אני מאחל לכולנו שהשנה הבאה תהיה לטובה ושכל אחד יקבל את המנה שמגיעה לו ושתהיה שנה של חדווה ואחדות וערבות הדדית. זה דבר מאוד חשוב ואם לכל אחד יהיה קצת אכפת מהשני אנחנו ננצח את הכל".

"שני ילדים בבית, מסעדה סגורה, מחלה מאיימת וריחוק מהמשפחה"

מיכל טראוריג ובן זוגה שלומי בן שימול פתחו את מסעדת לילות ביירות בכפר סבא רק השנה. ואז הגיעה הקורונה. "וקיווינו שהלקוחות שלנו יחזרו. וזה קרה. ועכשיו שוב סגר"

מיכל טראוריג. צילום נימרוד כהן

בענף המסעדנות רק לא רוצים לשמוע את המילה "סגר". ההגבלות הקשות על הענף בגל הראשון העמידו בעלי מסעדות רבים במשבר עסקי חמור, ואת חלקם הוביל גם לסגירה של העסק. עבור השחקנית והעיתונאית לשעבר מיכל טראוריג (גילוי נאות: טראוריג עבדה כעורכת בצומת השרון) ובן זוגה שלומי בן שימול, מדובר היה בקושי כפול. בני הזוג פתחו את המסעדה "לילות ביירות" ברחוב התע"ש בכפר סבא רק השנה, ונאלצו להתמודד כבר בתחילת הדרך העסקית עם הקשיים שהביא איתו המשבר.

"עברה עלי שנה לא פשוטה", מספרת טראוריג השבוע. "היא התחילה בצורה מאוד מרגשת. לראשונה בחיי פתחתי מסעדה והגשמתי חלום ששכב במגירה שנים. בגיל 37 עשיתי הסבה מקצועית בצעד מלא חששות ופחדים. את 'לילות ביירות' פתחתי עם בן הזוג שלי שלומי, כשהבן שלנו היה בן שנה והבן הגדול שלי בן 11. אין ספק שזה היה מהלך לא פשוט לבית ולמשפחה אבל כולם שינסו מותניים למען הגשמת החלום. ואז הגיעה הקורונה וטרפה את כל הקלפים. שני ילדים בבית, מסעדה סגורה, מחלה מאיימת וריחוק מהמשפחה. להיות סגורה בבית כחודש עם הילדים היה ממש לא קל, בלשון המעטה, ומעל לכל זה ריחפה עננת הפחד שהמסעדה לעולם לא תחזור לעצמה. כשהתחילה הקורונה היינו בתקופת שיא. היומן שלנו היה מלא שבועיים קדימה בשולחנות מוזמנים. הפחד מהלא נודע היה מאוד קשה להכלה, במיוחד כששנינו מתפרנסים מהמסעדה הזו. המקום הזה הוא הפרנסה של כל הבית".

איך בכל זאת הצלחתם להתנהל בין כל המגבלות והסגר?

"לא הייתה לנו ברירה. רצינו לבכות ולצרוח והתעצבנו כל יום מחדש, אבל עדיין המשכנו הלאה וניסינו לשמור על אופטימיות. פתחנו חסכונות, שילמנו לספקים, שכר דירה ואת כל התשלומים וקיווינו שהלקוחות שלנו יחזרו. וזה קרה. הם חזרו ובגדול ולאט לאט הצלחנו לשקם את הבור הכלכלי שהקורונה השאירה, וגם את הבור הרגשי. השבועות האחרונים היו ממש טובים, 'ביירות' חזרה להיות מה שהיא הייתה לפני הקורונה. ועכשיו שוב סגר. שוב הלב שלי נשבר ושוב סוגרים אותנו".

לא פשוט.

"בסיום הגל הראשון אמרנו לעצמנו שאם יסגרו אותנו שוב אנחנו לא נצליח לחזור. אבל האמת היא שהיום אני קצת יותר אופטימית, רק בגלל שאני רואה את האהבה של האנשים לאוכל שלנו. הכי אני רוצה שאנשים יבואו לאכול, שיבואו לספוג את האווירה ובעיקר שיבואו ליהנות מהמקום המשפחתי שלנו".

במבט לאחור, עם כל הטלטלות, איך היית מסכמת את השנה הזאת?

"השנה הזו צריכה להיגמר כבר וגם היה נחמד אם הממשלה הזו תסיים את תפקידה. אני מקווה שתתחיל שנה קלה יותר. וכמובן, רק בריאות".

"למזלנו, הלקוחות שלנו הם כמו משפחה"

גלית קורן מקפה נטו ברעננה עברה חורף קשה, סגר ארוך וקיץ חלש. למרות הכל היא נשארת אופטימית

גלית קורן

בקפה נטו ברעננה קיוו לעלות בחזרה על הגל עם תחילת השנה, אבל אז הקורונה שוב שיבשה את התוכניות. "בראש השנה הקודם פתחנו את השנה די טוב", מספרת גלית קורן, בעלת בתי הקפה שבמרכז גולן ובבית לוינשטיין ברעננה, "אבל אז הגיע החורף שהיה די קשה והשפיע עלינו מאוד ואז, ממש לפני התקופה הכי טובה שלנו בשנה, פסח, שלאותו חודש אנחנו נערכים כל השנה, הגיעה הקורונה והסגר. בעולם המסעדנות יש גלים. יש תקופה יותר חזקה ויש יותר חלשה, זה משהו מעגלי. גם תקופת החורף היתה מאוד מאתגרת כי החורף היה יותר קשה מהרגיל, ואז כשהיה אמור להיות טוב התחיל הסגר. היו לנו הרבה אתגרים והיינו צריכים לצלוח את הסגר הזה ולפתוח מחדש, אחרי שבע שנים שהסניף קיים, כאילו כלום לא קרה. נאלצנו, השותף שלי יובל הוניג ואני, לגייס עובדים מחדש ולעשות להם הכשרות ולבוא עם אנרגיות של פתיחת סניף מאפס. למזלנו, הלקוחות שלנו הם כמו משפחה והם באמת תמכו ובאו והרגשנו מהם הרבה תמיכה. זה גם מחמם את הלב וגם נותן לנו את הדרייב להילחם ולעשות מה שצריך כדי שזה ימשיך ויקרה".

ואחרי הסגר?

"ביולי היו המסיבות של תלמידים מתיכון מטרו-ווסט והרבה מהחוגגים נדבקו וזה ממש השפיע עלינו בעבודה. ממש כולם היו בבידוד, היתה הרגשה שהעיר בסוג של סגר. עברנו אז לעבוד חצאי ימים. אנחנו משתדלים להגיב תוך כדי תנועה. עכשיו, אחרי שהתאפסנו קצת והגענו למשהו יציב טיפה מבחינת הכנסות, הגיע הסגר השני".

אז עכשיו היתה אמורה להיות לכם תקופה טובה בעסק?

"נכון, במיוחד בסוכות, כשהרבה אנשים מטיילים ומגיעים אלינו לקוחות שהם לא רק תושבי רעננה. גם עכשיו כשאי אפשר ממש לנסוע לחו"ל ואנשים נשארים באיזור ציפינו להרבה יותר עבודה מהרגיל, כמו שהיה ביולי-אוגוסט. היינו אמורים להמשיך עם זה גם בחגים אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד. אנחנו בטוח נוציא משלוחים ואנחנו מגבשים עכשיו את התוכנית. אנחנו עדיין אופטימיים שאולי יהיה איזשהו שינוי בהחלטה ואולי יהיה אפשר להמשיך עם הטייק אווי. בגלל הסגר השני עשינו שינויים בהזמנות, צמצמנו מה שאפשר ואת חלק מהן עצרנו. הספקים מבינים את המצב וחיכו לדקה ה-90 כי עוד קודם היתה באוויר הרגשה של סגר. לצערי, אנחנו נאלץ להוציא את העובדים לחל"ת ואנחנו מקווים שזה ייגמר בשלושה שבועות ולא יותר".

עלתה המחשבה לסגור את העסק?

"אנחנו בהחלט מתכוונים לפתוח את העסק שוב ואין לנו שום מחשבה לסגור את העסק. נעשה את כל המאמצים כדי לפתוח באנרגיות חדשות אבל ברמה הנפשית זה מאוד קשה. אבל הכי חשוב זה הבריאות שלנו ושל הציבור ושנצא מזה מחוזקים. אנחנו מקווים מאוד שנקבל את התמיכה שצריך לקבל גם מהמדינה וגם מהעירייה. קיבלנו איזשהו פיצוי חלקי אחרי הסגר הראשון אבל התהליך היה מאוד מסורבל ועכשיו אנחנו מקווים שהדברים יהיו יותר יעילים ויגיעו לפני שאנחנו מגיעים לגרד את התחתית. אני מאמינה שאם תהיה תמיכה גם מהמדינה וגם מהעירייה נוכל לפתוח בראש שקט ולהיות טובים כמו שאנחנו יודעים להיות. לכבוד השנה החדשה אאחל שניפרד כבר מהקורונה הזאת או לפחות שנדע לחיות איתה בשלום. שכולם ימצאו את הפרנסה הטובה שלהם ושלכולנו יהיה טוב, שנהיה מאושרים ושנפסיק לחיות בחרדות ונחזור לעולם של ודאות".

"עברנו שנה מאוד לא פשוטה ומאוד מבלבלת"

אלון לניאדו, יו"ר מועצת הנוער ברעננה, מספר על הטיולים שלא היו, על מבחן הבגרות שנדחה ועל פעילויות המועצה שבוטלו

אלון לניאדו

"עברנו שנה מאוד לא פשוטה ומאוד מבלבלת", מספר אלון לניאדו, יו"ר מועצת הנוער העירונית ברעננה ותלמיד כיתה י"ב בתיכון מטרו ווסט בעיר, "בתחילת השנה, שמענו סיפורים על איזו מחלה שיש במזרח ואף אחד לא חשב שזה יגיע אלינו, וזה הגיע".

לניאדו מספר על שנה לא פשוטה שעברה על בני הנוער בעקבות התפשטות הקורונה, כשהפגיעה הכואבת ביותר עבורם היתה בתחום החברתי. "זה גרם לעצירה כמעט בכל תחום החיים", הוא אומר, "זה גרם לביטול של הרבה טיולים, כשהשכבה שלי למשל לא יצאה למסע ישראלי וגם לא נצא למסע לפולין וזה מבאס. אתה שומע כל כך הרבה על החוויות ועל כמה זה חשוב ופתאום אומרים לך אין ולא יהיה. כבר מההתחלה ההנחיות היו מאוד מבלבלות ולא ברורות. לא ידענו אם כן יהיו בגרויות או לא, מה צריך ללמוד ומה ירד מהחומר. מעבר לכך, אנשים נשארו בבית ולא עשו כלום. לא ניתן היה להיפגש עם חברים, אי אפשר להתאמן, זה היה מאוד קשה. יש נערים שהם מאוד אקטיביים, שכל היום פעילים ופתאום הם צריכים לעצור את החיים שלהם".

לניאדו נזכר גם בנשף של בוגרי תיכון מטרוווסט בשנה שעברה, שגרם למאות מתלמידי בית הספר להיכנס לבידוד. "אני פחות איש של מסיבות, אבל היו לא מעט חבר'ה שהלכו למסיבה ובגלל זה נדחתה לנו בגרות באנגלית שהיתה אמורה להתקיים בהשתתפות תלמידים משתי השכבות, וזה מבאס. אני מאוד מקווה שחלקם או רובם הבינו שצריך יותר לשמור ולוותר בימים אלה על המסיבות".

מה קרה עם מועצת הנוער השנה?

"הקורונה השפיעה גם על פעילות המועצה. בעבר היינו נפגשים מדי שבוע כדי לחשוב מה עושים ולעבוד במהלך השבוע עד הפגישה הבאה. עכשיו צריך להיפגש בזום, אתה לא יודע מי מקשיב לך, מי נכנס כדי לצאת ידי חובה וזה מאוד קשה. בשנה החולפת הספקנו לעשות כמה דברים, אבל לא כמו שרצינו. למשל, חידשנו באופן חלקי את כרטיס הנוער של רעננה. פנינו למספר עסקים כדי שייקחו חלק כמו בעבר, אבל הם אמרו שלצערם הם לא יכולים להצטרף כי הם צריכים להילחם בעצמם על הפרנסה שלהם. הפעילות של ניצולי שואה שאנחנו עושים לאורך השנה בוטלה כי היא לא יכלה להתקיים בסיטואציה הזו. השנה, אנחנו מתכננים לגייס כמה שיותר נציגים למועצה כדי שנהיה יותר אנשים ויהיה לנו יותר קל לעשות פעילויות ולעלות רעיונות. כרגע אחד הדברים שחסרים לנוער ברעננה, וזה משהו שעולה כל שנה זה מתחם לפעילות הנוער, כמו מתחם צעירים שיש ברעננה ומתחם הנוער שיש בכפר סבא. כרגע יש מבנה שמיועד רק לפעילות מועצת הנוער וההתנדבויות ואין לנוער איפה להיות והם מסתובבים בגינות הציבוריות ואין להם מה לעשות".

ואיך השפיעה הקורונה עליך באופן אישי?

"התקופה הזו השפיעה עלי בצורה מאוד לא טובה. מבנאדם שאין לו זמן פנוי, שכל היום נמצא בעשייה, פתאום מצאתי את עצמי יושב בבית מול המחשב שמונה ותשע שעות ביום. זה משפיע מאוד מבחינה נפשית. אני מקווה שעכשיו הסגר יהיה קצת יותר קל, כי קודם כל  יודעים מתי זה אמור להסתיים וגם  מבחינה חברתית, זה אמור להיות קצת יותר קל כי התחלנו את הלימודים, הגענו לבית הספר וראינו את החברים שלנו. למרות שתכלס, אנחנו לא באמת יודעים מה יהיה".