מבעד לעדשה: המסע של דן לזר בישראל שלא הכרתם. ראיון ותמונות

זה קרה בשכונת מאה שערים בירושלים, בפורים לפני כשלוש שנים. הצלם ההרצלייני דן לזר, הסתובב עם מצלמתו, כפי שעשה פעמים רבות בעבר, בין סמטאות האבן הצפופות. תחושת חג באוויר, חיוכים קורנים של ילדים וילדות מחופשים ומבוגרים שכנראה כבר קיימו את מצוות השתייה עדלאידע. “אני עובר איזו חומת אבן ונגלית לעיניי סמטה, ואני מבחין בה בחרדי על חד אופן”, מספר לזר, “המוח עובד מהר, זה צילום רחוב ואני מספיק לכוון את המצלמה ויורה. מצלם. הבחור רואה אותי, רוכב עד אלי ותופס אותי ביד. אני נבהל, לא יודע אם הוא כועס עלי. מה הוא יעשה לי עכשיו? הוא אומר לי ‘בוא איתי’. אני הולך איתו. הוא מוביל אותי כמה מטרים לדלת כבדה ומכניס אותי פנימה. זו הדירה שלו. ואז הוא אומר ‘חכה שנייה’, יוצא אחרי שתי שניות עם בקבוק ‘בוכא בוקובזה’ – אלכוהול 45 אחוז – ואומר ‘זה פורים, בוא נשתה’. הוא מוזג לי כוסית, ופתאום אנחנו מתחילים לדבר. המפגשים האלה, שאתה פוגש אנשים זרים והם מכניסים אותך הביתה ולא זורקים אותך משם, זה משהו מיוחד”.

בסיטואציה אחרת, פגש לזר בחור בדואי בשם איברהים, דווקא בשדרות. “נסעתי ליום צילום יום אחרי שהעיר ספגה מטחי טילים כבדים”, הוא נזכר, “פגשתי את איברהים והתחלתי לדבר איתו במרכז העיר. שתינו ביחד. הוא סיפר לי על החיים ועל זה שישב 13 שנה בכלא. הוא מדבר והראש שלי הולך לזורבה היווני. ראיתי את זורבה באיברהים. אדם עם תשוקה אמיתית לחיים, על אף שהוא עבר חיים לא פשוטים. שאלתי אותו ‘איך זה לחיות ברהט?’, הוא אמר ‘זו לא השאלה. השאלה היא איך זה לחיות בכלל’. הנקודה שלו הייתה שאנשים לא מעריכים את החיים שלהם. עבורי זה היה מפגש מאוד טעון. בן אדם שמביט על החיים באופן שצריך להעריך. גם אותו צילמתי”.

צילום של דן לזר

לזר הוא צלם חובב שהקדיש את זמנו לפרויקט בו הוא חקר במשך עשר שנים תרבויות ישראליות שונות. הוא צילם בעיקר חרדים, אבל גם נוצרים בירושלים, בדואים, אתיופים, אנשי קהילת הלהט”ב ועוד. הוא מסביר שלא פעם הוא חש זר בתוך עולם אחר, אבל בצילומיו הוא מחפש אצל השונה ממנו את מה שדומה לו. “נכנסתי לחתונה בבני ברק בלי הזמנה והתחלתי לצלם”, הוא נזכר בסיפור נוסף, “בתל אביב היו זורקים אותי. בבני ברק שאלו אותי נשים בעזרת הנשים למה אני פה. הסברתי שזה בגלל שאני אוהב לצלם אנשים ושאני מחפש לצלם דברים יפים. אתה מצפה יצעקו עליך, אבל אז אחת הנשים אומרת לי: ‘אשתך מרשה לך ככה להסתובב? אשריך!’. זו שיחה מאוד הגיונית ואנושית, רק שהיא באה מאישה חרדית בבני ברק שלא מכירה אותי. זה רב הדומה. אני חילוני מהרצליה. אמרתי לעצמי – איך זה יכול להיות שעשר דקות נסיעה מהבית שלי גרים בני אדם כל כך שונים בניראות, בלבוש, בתרבות ובצורת החיים? נמשכתי לשונה ורדפתי אחרי כל כיסוי ראש ומגבעת בבני ברק. היו אירועים מאוד מעניינים שקרו לי בתוך החוויה החרדית שלי. המפגש הישיר עם האנשים, השיחות שפתחו לי את הראש ואת הדרך שבה אני מסתכל על הדברים. פתאום גם הצילום שלי השתנה. הפסקתי לצלם בגדים למשל. חיפשתי לצלם סיטואציות שבהן אני יכול לראות את עצמי, את חבריי ואהוביי. ילד עם מוצץ, משפחה בסירה בפארק הירקון. דרך הצילום גיליתי שהחיים של כולנו דומים ושכולנו מתמודדים עם אותם קשיים, עם פרנסה ומשפחה ולב ונפש. זה לא שונה. פתאום ראיתי דרך התמונות את החיפוש שלי אחרי הדומה ואחר לא השונה”.

דן לזר בפעולה. צילום דובי פיינר

רק חלק ממושאי התמונות שלו רואים את התמונות. “חלקם כן וחלקם לא. באחד המקרים הראשונים צילמתי בסוכות בבני ברק בסוכה גדולה. צילמתי בלי סוף. יהודי אחד הסתכל עלי במבט נוקב ומלחיץ. לא הבנתי מה הוא רצה. הוא הסתכל מקרוב ואמר לי פתאום ‘המצלמה שלך זה ניקון או קנון?’. ירד לי כל המתח. הוא ביקש לראות את התמונות ואמר ‘תסנן ותשלח לי דברים יפים’”.

צילום של דן לזר

לזר עובד ככלכלן ביחידת מטה בחברת הביטוח כלל. הוא בן 42, נשוי ואב לשלושה – ילדה בת 12 ושני בנים בני 8.5 ו-3.5. אשתו, סיגל רנקוס-לזר, היא ד”ר לביולוגיה באוניברסיטת תל אביב. הוא ירושלמי במקור אבל העביר את ילדותו, עד הגיוס לצבא, בנתניה. בהרצליה הוא מתגורר מאז שהתחתן בשנת 2004.

אל הצילום הגיע לפני כ-20 שנה כשרכש ליום ההולדת של אמו קורס צילום. “היא אהבה לצלם וקניתי לה את הקורס”, הוא מספר, “היא אמרה שזה נחמד והזמינה אותי להצטרף אליה. שם יצאתי לדרך. בצילום יש המון ז’אנרים – טבע, בעלי חיים, פרחים, ארכיטקטורה. אבל מאז ועד היום אני מצלם בעיקר אנשים. אחר כך הצטרפתי למועדון הצילום ‘בצלמנו’ של דובי פיינר”.

צילום של דן לזר

הפרויקט הראשון שלו נמשך גם הוא כמה שנים וכלל צילומים של אנשים בים. “אלו סיפורים שחיפשתי ומצאתי על החוף”, הוא מסביר. לפני עשר שנים החל בפרויקט הנוכחי שיסתיים בחודשים הקרובים בספר צילומים עב כרס. עם הזמן הרגיש לזר שהצילום מושך אותו יותר ויותר ומכלה כל זמן פנוי שלו. “הבנתי שחשוב שיהיה לבן אדם תחביב שממלא אותו מכניס משמעות לחיים שלו. יש כאלה שעושים ספורט, שמשקיעים בחדרי כושר, בג’וגינג. אני הלכתי לצילום וזה הפך להיות יותר ויותר אינטנסיבי. אם לפני 17 שנים יצאתי לצלם פעם בחודש או חודשיים זה הפך להיות פעם בשבוע ויותר. התחלתי לקחת ימי חופש מהעבודה ולצלם אירועים ספציפיים. ממש חיכינו, גם חברי המועדון, לאירועי תרבות ודת חילונים, דתיים, יהודים, ערבים ומכל המינים והסוגים. אירועים המוניים של קהילות רחבות אנחנו מסמנים בלוח השנה, כמו למשל מצעד הגאווה בתל אביב, טקס דתי של הקהילה הנוצרית בלוד, ההילולה של הבאבא סלי בנתיבות. יש עשרות אירועים בשנה ואנחנו משתדלים להגיע לחלק גדול מהם, אם לא לכולם. יש בי סקרנות לראות את המגוון הגדול שקיים. הכל ישראלי והכל בארץ עם תחושה שזה שלנו. אל חלק מהמקומות אין בעיה להיכנס ולחלק יותר קשה. לפעמים מפעילים קשרים ולפעמים יש מריבות ולא נותנים לצלם. אנחנו לא עושים רע לאף אחד. אנחנו רוצים להראות את היופי ולעשות את היופי בכל דבר. להביא את הביטוי החברתי”.

צילום של דן לזר

חשוב ללזר לא ליפול לקלישאות בתמונות שהוא מצלם. “פריים אחד הוא רגע אחד וחשוב לי, וזה האתגר הגדול שלי, לא להיות בנאלי”, הוא מגלה, “אני משתדל לעמוד בו בכבוד. אני רוצה לאפשר למי שצופה בתמונה להיזרק למקומות אחרים. אני רוצה שתסתכל על תמונה וכשתעבור עמוד תיזרק לתמונה הקודמת ולמקומות אחרים בראש שלך. צילומים איקונים יש לי המון. אתה יודע מה זה לצלם את הקהילה השומרונית עולה להר גריזים בבוקר כשהם לבושים בלבן, הכי רחוק מההוויה התל אביבית החילונית?”.

צילום של דן לזר

אבל הצילום גובה מחיר יקר ממנו ומהמשפחה. “זה בא על חשבון המשפחה”, הוא מודה, “הילדים מפסידים זמן איתי ואשתי עובדת קשה יותר בבית. אין לי ספק שאני חייב להם את האפשרות הזאת לצאת לצלם ולהיעדר מהבית. לומר לך שהם אוהבים את זה? לא כך כך. אבל הם מבינים שזה חלק ממני. עדיף אבא רגוע ושמח מאשר מתוסכל כי הוא לא עושה מה שהוא אוהב. גם הבן שלי פתאום מסתובב עם מצלמה ומצלם. זה נחמד. ככלל, אין ספק שזה מקשה על החיים ומייצר גם אצלי נקיפות מצפון. יש לי שאלות עם עצמי כשאני יוצא, האם זה נכון גם בגלל שאני עובד קשה. זה לא עובר בקלות גם אצלי, לא רק אצלם”.

כאמור, עיקר עבודה של לזר היא בקרב הקהילה החרדית. “מצאתי את עצמי מצלם בחסידות סאטמר, שנחשבה בעיניי למסוכנת ביותר”, הוא מספר, “היו לי סטיגמות שזה מסוכן והיו לי תמונות שלהם בראש מתנגשים עם כוחות הביטחון. במשך כמה שנים לא עשיתי את זה, בכוונה. ובמקרה, הגעתי יום אחד לצלם בבני ברק בפורים יחד עם המורה שלי. מצאנו את עצמנו במקום לא מוכר. היה רעש, זה היה אירוע שהתנהל בתוך מבנה, נכנסנו והתחלנו לצלם עשרות חסידים שיכורים לגמרי רוקדים ושרים. זאת סיטואציה מטורפת. תפסתי אחד מהם ושאלתי ‘מי אתם?’. אמרו לי סאטמר. הרגשתי לא נוח. פתאום כל הסטיגמה והפחדים נוכחים. ואז הוא אומר לי ‘מה חשבת, סאטמר זה רק אבנים?’. חשבתי הרבה על מה שהוא אמר לי. הוא הוסיף ‘אני לא סטאמר, אני אברומי. יש לי שם, דבר איתי, תכיר אותנו’. אחרי האירוע הזה, שפתח לי את הראש, צילמתי במשך שלוש שנים נוספות את הקהילה. יש לי שם חברים ואני מקושר מאוד שם. הכרתי אותם הרבה מעבר למה שמכירים אותה בתקשורת”.

צילום של דן לזר

ומה הוא חושב על האנשים שם? “יש יותר ‘טובים’ מ’רעים’”, הוא אומר, “הפתיחות הזו, שגיליתי אצל חלק מהאנשים שפגשתי וגם בקהילות אחרות, גרמה לי להבין שדי לדבר עם האנשים באופן ישיר לפני שאתה מגבש מסקנות. ואז יצאתי מהעולם החרדי. צילמתי דרוזים, בדואים, אתיופים ונוצרים וחיפשתי מה דומה באוכלוסיות האלה. עניין אותי אם מה שקרה לי בעולם החרדי יהיה גם בקהילות אחרות. ובאמת, יש לי חברים וקשרים בכל מיני מקומות. שומרונים בהר גריזים, ובדואים בנגב, ועוד. זאת החוויה המיוחדת. הייתי גם בסיטואציות מסוכנות ואני זוכר שבפעמים הראשונות שנסעתי לצלם המשפחה והחברים אמרו שאולי כדאי לא לנסוע ולא להסתכן. אבל בסוף, שוב, כשאתה פוגש בפועל את האנשים אתה די בקלות פוגש את המשותף והדומה”.

צילום של דן לזר

בעוד כחודשיים יסתיים פרק של עשר שנים ולזר יוציא את הספר המיוחל ששמו “רב הדומה”. “העבודה הקשה היא סינון התמונות”, הוא מודה, “רק הסינון ערך חצי שנה. ההפקה עצמה – לעצב ולהדביק, זה עוד חודש וחצי עבודה. יש לי מאות ואולי אלפי שעות צילום בבני ברק. אני יכול לעשות ספר שיהיה רק על חרדים, אבל חשבתי שהיום צילום חרדים באופן ספציפי זה משהו נגיש כחלק מהשינויים והתמורות בחברה. כשהתחלתי לצלם זה היה מיוחד. היום אתה ראוה קבוצות של חילונים שמצלמים בכל מקום. תמיד יש מישהו שמצלם בטכנולוגיה מתקדמת יותר. הערך המוסף שלי זו האמירה החברתית וההתבוננות הרחבה יותר ולכן יהיו גם סיפורים שלי בחלק מהספר”.

למה “רב הדומה”?

“גם אני עשיתי לי רב. רב הדומה. יש לנו את זכות הבחירה כיצד לראות את המציאות. יש את הרע ואת הטוב. תראה את רוי בוי עם ‘להאכיל את הבדואים’, ותראה איך מתנהגת המשטרה בהפגנות ירושלים או בתל אביב. זה רב השונה. לדעתי, גם הקורונה הביאה לשיא את המתח בין חילונים לדתיים. הם לא נפגשים, יש ריחוק. כשאתה פוגש באופן אישי וישיר אנשים אתה רואה אחרת את המציאות. דבר מעניין שגיליתי הוא שלמיעוטים יש עניין שיכירו אותם ויראו אותם אחרת מהסטיגמה הרווחת עליהם בציבור. זה נכון לחרדים וגם לגאים למשל. בקהילה ההומולסבית יש לי חברים והאמירה של רב הדומה מדברת אליהם לא פחות. כשאני מספר לחרדים על דברים שקורים בעולם החילוני אני לא מפתיע אותם. כשאני מספר לחילונים על חרדים אני תמיד מפתיע אותם. זה סימפטום לא טוב. כשהתרבויות יפגשו אפשר יהיה לקרב. זה אינטרס חילוני ראשון במעלה. זה לא יקרה מתוך מלחמת תרבות אלא מתוך התקרבות אמיתית בין אנשים”.

צילום של דן לזר

בסוף הצילום לא מכניס לך כסף. להיפך, הוא לוקח ממך.

“נכון, זה מוציא ממני הרבה כסף. לכן אני עושה לספר עכשיו מימון המונים. בכווונה קבעתי יעד נמוך יחסית ואני מקווה שנעבור אותו. אבל בסוף המטרה היא לא כסף. הייתה לי דילמה אם לעשות את זה או לא, אבל במבט קדימה לא ידעתי אם תהיה נקודה טובה יותר בשנה הקרובה לעשות את זה. אמרתי שניקח את הסיכון הכלכלי, כי בסוף זה חשוב לי לא פחות מכל דבר אחר. הלכתי עם האמת שלי גם על חשבון הביטחון הכלכלי”.

וגם בקורונה לא עבדת.

“נכון, יצאתי לחל”ת. כל הפעילויות שלא קריטיות בחברה עברו קיזוזים משמעותיים. וגם אשתי הייתה בחל”ת. היא חזרה לעבודה במאי ואני ביוני. לא קרסנו כלכלית למרות החשש. הצטמצמנו בהוצאות, ביטלנו חוגים ועשינו התאמה מחדש למצב. לדעתי הקריסה הכלכלית עוד לפנינו. יש סקטורים שלמים שלא חזרו לעבודה ואז, לצערי הרב, גם הפערים החברתיים יגדלו".

הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון הרצליה