מה שהדאיג השבוע את שני עובדי מד”א, ל’ מכפר סבא וד’ מרעננה, שעסוקים בימים אלה בלקיחת דגימות לגילוי קורונה מתושבים בבידוד, יותר מהחשש להדבק במחלה, הוא פרסום שמם המלא. “זה לא בגללי אלא בגלל המשפחה”, אומר ד’, נשוי עם ילדים שעובד מזה מספר שנים במד”א, “האישה והילדים יודעים מה אני עושה, האישה יותר, הילדים פחות. אבל החשש הוא שמתוך חוסר הידיעה של האנשים שמסביב הם יתחילו לבודד את הילדים שלי מהפעילויות החברתיות שקורות בימים הקרובים ובבית הספר. הם (הילדים) יודעים איפה אני עובד ומעורים בתקשורת, אבל פחות למשמעויות של בידוד ושל לקיחת דגימה. אנחנו מעדיפים לא לחשוף אותם למקום הזה גם כדי שזה לא יצא החוצה”.
גם ל’ נשוי עם ילדים וגם הוא מעדיף שלא להיחשף מסיבות דומות. הוא אופנוען כונן שגם עושה קריאות בהתנדבות אחרי שעות העבודה. “אם איחשף האישה אחר כך לא תכניס אותי הביתה”, הוא צוחק, אבל הוא עצמו לא חושש לרגע לקחת על עצמו את המשימה. “זה חד משמעית ברור מאליו”, הוא מצהיר, “אנחנו במשימה לאומית ואני לא רואה אנשים ראויים אחרים שיבצעו אותה ברמה ובמקצועיות שלנו, אז ברור מאליו שאני עושה את זה. מד”א עומד היום בחזית של מיגור המחלה בישראל וחסר לנו אם נתחיל לחשוש”.
ד’, מסכים. “זו לא דילמה, החשש עובר בראש אבל זו לא דילמה”, הוא מסביר. “אני בעבודה הזאת כי יש לי את היכולת לעזור לאנשים ברגעים הקשים שלהם כשהם צריכים עזרה. זו שליחות. זה לא משנה אם מדובר באירוע לב, בטראומה או בקורונה. אבל זה כן מדאיג וגורם לחשוב איך אתה שומר על ערנות כדי לשמור על כל הכללים. יש סדר פעולות מאוד ברור – איך נכנסים לחליפה, איך בודקים את המטופל ואיך יורדים מהחליפה. כל זה נועד כדי לשמור עלינו נקיים ובריאים. יש לי גם במשפחה אנשים שנמצאים בקבוצת הסיכון כמו אבא שלי ולכן אני חושב פעמיים שחשוב שאני לא אדבק כדי לא לפגוע במשפחה”.
ד’ ול’ כבר עשו מספר בדיקות וגם העבירו מטופלים ברמות של חשד קטנות וגדולות יותר. בזמן קריאה, את החליפות לובשים אנשי מד”א קרוב לבית המטופל. “אנחנו לא רוצים לעורר בהלה”, מסביר ד’. אנחנו מתמגנים בהתאם לכתובת ולסביבה. זה יכול להיות חצר של בית פרטי או לובי של בניין של עם עשר קומות. אנשים שקולטים אותנו בדרך כלל קודם מסתובבים, תופסים מרחק, ואחרי שהם משוכנעים שהם מספיק רחוקים הם שולפים מצלמות ומצלמים. או שיותר גרוע, לפעמים יוצאות הודעות בקבוצות על ‘מקרי קורונה’, עם תמונות שלנו בחליפות, ויוצרים פאניקה לשווא. כשמצלמים זה בהחלט מעורר חשש באוכלוסייה. אי וודאות היא גורם משמעותי בחשש. אבל מי שעוקב אחרי ההוראות כמו שאנחנו עושים זה בהחלט משמעותי ביכולת לא להידבק”.
ל’ מספר שבכל הפעמים הנבדקים מברכים אותם על פעולתם. הבעיה מגיעה מכיוון השכנים. “חלק מהשכנים לא אוהבים את הרעיון שאנחנו מגיעים לבניין”, הוא מודה, “רק אתמול הלכנו לבדוק גברת צעירה שחזרה מחו”ל. השכנים התחילו לצעוק ‘אל תכנסו לפה, אתם מביאים מחלות’. הסברתי להם שהגענו לדגום את הגברת. המשא ומתן איתם היה שתי דקות והמשכתי הלאה. עם הגודל שלי אני לא מפחד משום דבר. גם באותו רגע אסור לי גם לחשוף מיהי השכנה, כי מדובר במידע רפואי סודי. במקרה הזה כבר השכנים בדקו בווטסאפ של הבניין במי מדובר, אבל על זה כבר אין לי שליטה. הרגישות שלנו היא גם לסביבה וגם לנבדקים. האנשים שאנחנו בודקים אותם מחבקים אותנו מאוד. לא פיזית אלא מילולית”, הוא צוחק.
לפעמים יש גם היכרות עם החולה. “רק בשעה האחרונה הגיעה דגימה של מישהו שביקשו ממני במיוחד לדגום כי יש לי היכרות מוקדמת עם הבן אדם שלא במסגרת מד”א, מחוץ לארגון”, מגלה ל’. “אמרתי ברור שאני עושה את זה. ככה זה הרבה יותר נוח, גם לנבדק וגם לי”.
לפני העלייה לדירה מבצעים אנשי מד”א שיחת טלפון למטופל. “אנחנו לא מפתיעים את הבן אדם”, מסביר ד’, “הוא יודע שאנחנו אמורים להגיע. אבל השיחה נודעה לתאם ציפיות. אם אותם אנשים נמצאים בבידוד אנחנו דואגים שלא יהיו בבית ילדים או בעלי חיים כדי לצמצם את החשיפה שלהם. או שהם נכנסים לחדר, או שהוא מוציא אותם מהבית, אבל הם לא נמצאים באזור הבדיקה”.
איך אותם נבדקים מרגישים?
“יש לחוצים ויש רגועים. בדרך כלל מדובר באנשים שנמצאים בבידוד שנמצאים אחרי שלב החרדות. הם מבינים את חשיבות הבדיקה ורוצים לדעת מה התוצאות. התוצאות מורידות את רמת האי וודאות, כמובן שהם חושקים לקבל תשובה שלילית. בדרך הכלל הבדיקה מגיעה למעבדה תוך שמונה שעות ומועד קבלת התוצאה תלויה בעומס שם. בבדיקה עצמה אנחנו מאוד ענייניים. זה עניין מאוד טכני. זה לא כמו המפגשים הרגילים שאנחנו עושים, יושבים עם המטופל ומדברים עימו בארבע עיניים ולוקחים מדדים. כאן זה מאוד קצר וענייני”.
יש לך משהו חשוב לומר לאנשים שפונים אליכם?
“בכל פניה למד”א, לא רק בענייני הקורונה, אם יש משהו שאני צריך לדעת חשוב לומר. זה לא יעכב את ההגעה אליכם אלא יאפשר לנו להגיע בצורה הנכונה”.
כלומר?
“יש אנשים שחוששים אולי להגיד שהם חזרו מחו”ל או חוששים לומר שהם בקבוצת סיכון ובגלל שהם מפחדים שאנחנו לא נגיע הם מסכנים אותנו. קרה לי כבר שכנסתי לבית של מטופל שסבל מכאבים בחזה וראיתי מזוודה מונחת בצד. שאלתי אם מישהו חזר מחו”ל והוא אמר שכן, הבן חזר מספרד, והוא מסתובב אפילו בלי מסיכה. זה מידע חשוב שעוזר לנו להגיע בצורה הנכונה עם הצוות המתאים והמיגון הנכון. וזה לא רק שאני חוזר למשפחה האישית שלי אחרי זה, אלא הרבה פעמים אני ממשיך לאירוע הבא ושם גם עלולה להיות בעיה”.
איך המשפחה מרגישה בקשר למה שאתה עושה?
ל’: “אני היום ביום חופש ובמקום לקחת חלק בסעודת פורים אני בעבודה. המשפחה הקרובה שלי מקבלת את זה באהבה ענקית. אין על אשתי ועל הילדים שלי. אבל הם מבינים שמד”א זה לא ארגון של עובדים- זו משפחה ובית”.
וכשאתה חוזר הביתה מהעבודה הם לא מסתכלים עליך בעין כזו שאומרת “אתה בטוח שלא נדבקת?”
“הם מסתכלים עלי בשתי עיניים פתוחות, קופצים ומחבקים אותי. אנחנו משפחה מאמינה ויש לנו משפט אחד בבית שמנחה אותנו ‘מי שמפחד מאחד, לא מפחד מאף אחד’”.
במד”א מדגישים כי מעקב אחר הערוצים הרשמיים עשוי להוריד את מפלס החרדה. לאפליקציית “מד”א שלי” הוספו שני לחצנים חדשים. אחד מהם שאלון לבירור אם אתם צריכים להיכנס לבידוד ואם כן לכמה זמן. לחצן נוסף מאפשר לקרוא שאלות ותשובות בנושא הקורונה. עוד מדגישים במד”א כי לשאלות כלליות ניתן להתקשר למוקד משרד הבריאות או למוקדי קופות החולים. אולם אם אתם חשים בתסמינים של חום, קשיי נשימה וכאבי גרון ניתן לחייג 101 למוקד מד”א.
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון הרצליה
תגובות