ניגנה בכינור, לחמה במחתרות: רחל גלילי מ"צמר רחל" הובאה למנוחות. הבת רונית עם פרטים שלא ידעתם

רחל גלילי, מי שהפעילה במשך שישה עשורים את חנות הצמר המיתולוגית "צמר רחל" ברחוב סוקלוב 55 בהרצליה, ושהלכה לעולמה ביום שישי שעבר בגיל 95, הובאה היום בצהריים (ראשון) למנוחות בבית העלמין בכפר נחמן ברעננה.

"אמא היתה סרגנית כשרונית", מספרת בתה רונית צדיקוב, "היא היתה מצוינת בכל מלאכות היד ובמיוחד בסריגה. היא גם ניגנה בכינור, מפוחית יד (אקורדיון קטן) ומפוחית פה. לאחר שפקד את המשפחה אסון ואחיה מרדכי (מוטיק) אלירז ילישביץ' נהרג בעת שירות המילואים ב-1958, חשבו ההורים שפתיחת חנות צמר תיתן לה תעסוקה ותעזור לה לעבור את הימים הקשים ולכן פתחו את החנות ברחוב סוקולוב 55. אמא היתה הדמות המרכזית בחנות ואבא עזר לה עם כל הלוגיסטיקה מסביב. היתה תקופה שאמא גם לימדה על מכונות סריגה באופן פרטי למי שקנה ממנה מכונה. הרבה מהקונות היו מתייעצות איתה לפני שהתחילו לסרוג סוודר או משהו אחר. הן היו מגיעות עם דוגמת סריגה קטנה כדי שאמא תעריך את כמות הצמר שהן צריכות. היא היתה מדריכה אותן איך לסרוג בעזרת הוראות שהיתה מציירת להן איך לסרוג צווארון למשל ואיך לחבר את השרוולים של הסוודר. ההוראות שלה היו תמיד מאוד מדויקות והיא היתה עם המון סבלנות. אין סרגנית בעיר וילדים של סרגניות שלא מכיר את אמא. גם אנחנו הבנות, אחותי נחמה ואני, עד היום מציגות את עצמנו בעיר בתור הבנות של רחל מהצמר".

רחל גלילי בצעירותה

רחל נולדה ב-1924 במושב גת רימון ליד פתח תקוה וההורים שלה, שהיו אנשי העלייה השלישית, הקימו את המושב. כבר מגיל 14 היא היתה בהגנה בקבוצת איתות שהיתה מאותת לפתח תקוה כשהיה צורך בעזרה בהתקפות של הערבים על המושב. בהמשך היא היתה במחתרת של תעש (תעשיה צבאית) ועסקה בייצור תחמושת. אחרי שהיא התחתנה עם בצלאל ב-1948 הם עברו להרצליה. בצלאל היה מנהל עבודה בבית החרושת למרצפות "מרצף" שהיה בכניסה לגליל ים ובעקבות העבודה שלו הם התיישבו בהרצליה. בתקופה לפני שרחל פתחה את החנות היא עבדה במפעל של "המשקם" שהיה מעסיק עולות חדשות ונותן להן תעסוקה של מלאכות יד שהיו נמכרות למשכית, כמו רקמה תימנית קטנה שהיו שמים על קופסאות תכשיטים. רחל היתה המדריכה של עובדות המשקם.

"אני הייתי בכיתה א' כשההורים פתחו את החנות ואחותי היתה בכיתה ד'", נזכרת רונית, "הרבה פעמים היינו בחנות במשך היום ועזרנו בחורפים בתקופות שהסריגה היתה מאוד חזקה. אנשים עמדו בחוץ וחיכו בתור להיכנס לתוך החנות ואנחנו היינו עוזרות אחרי הצהריים. גם קש לקליעת סלים היו קונים אצל אמא בחנות. היינו מתעסקים בזה בבית, קונים את הקש באריזות גדולות ועוזרות לאמא להכין חבילות קטנות של קש. גם כשהיא הדפיסה דוגמאות לרקמה על מפות – לחלק היא היתה מוציאה את הדוגמאות מז'ורנלים וחלק היא היתה מציירת בעצמה. היא היתה מאוד כישרונית בציור. כולנו היינו מגויסים בסופי שבוע לעזור.

בצלאל בחנות

"ההורים היו אנשי עבודה ולא היה דבר כזה שיום אחד החנות סגורה. יומיום הם התייצבו בחנות מבוקר עד לילה עם הפסקה קטנה בצהריים. בחמש שנים האחרונות של החנות אחותי ואני עזרנו בחנות. לבד זה היה כבר גדול עליהם. הרגשנו שהם עוד לא מוכנים לצאת לפנסיה. מבחינתם זה היה להמשיך לעבוד למרות שהם מאוד אהבו את הגינה שלהם שהיתה מלאה בקקטוסים, בכל עץ שרק אפשר לחשוב עליו ובפרחים. הם תמיד דאגו לטפח אותה. ההורים היו מאוד קשורים לאדמה. במושב גת רימון יש לנו מטע של שמונה עצי פקאן ויש לנו עד היום מסורת של קטיף וגיבוש משפחתי סביב עצי הפקאן עם ארוחת בוקר. היינו משפחה מאוד מגובשת. לאמא היה מאוד חשוב המשפחה והיה היתה במקום הראשון ודאגה תמיד שנהיה ביחד. לפני ארבע שנים הם החליטו לסגור את החנות לאחר 58 שנים ולצאת לפנסיה, כשאבא בן 94 ואמא בת 91. אבא נפטר לפני שלוש שנים, בקושי הספיק להיות בפנסיה. עד היום אנחנו שומרים בבית את הדלפק שהיה בחנות כל השנים מהפתיחה. קשה לנו להיפרד ממנו. זו היתה חנות קטנה של פעם עם אווירה מיוחדת. החנות היום משמשת חנות בגדים והיא עברה שיפוץ יסודי לפני כמה שנים".

יש לך זיכרון מיוחד שנחקק מהחנות?

"היתה בחנות עליה, מעין חלק עליון ששם החזקנו צמר, והיה סולם שהיה צריך לעלות עליו ולהוריד ולשים שם צמר. הרבה זוכרים את החוויה של ההורים מטפסים על הסולם למעלה ותמיד כולם פחדו שהם יפלו ואיחלו להם שירדו משם בשלום. החשש עלה כמובן כשהם התבגרו. אבא המשיך לעלות על הסולם עד היום האחרון של החנות. אנחנו כבר לא הרשנו לו אבל הוא תמיד מצא סיבות לעלות למעלה. הצמר ממש כיסה את הקירות של החנות מהרצפה ועד התקרה. תמיד היתה התרגשות כשהם עולים על הסולמות ולא מפחדים משום דבר. פעם נכנסו אמא ובת לחנות והעיפו מבט על החנות שלא היה מקום שלא היתה בו חבילת צמר והאמא אמרה לבת 'אין פה מבחר בואי ניסע לתל אביב'. זה ממש הצחיק אותי".

רחל גלילי בחנות

היו תקופות יותר חלשות במכירות בחנות, כשנשים סרגו פחות?

"אולי בשנות ה-80. אני לא יודעת לציין בדיוק. תמיד נשים סרגו וגם היום יש לא מעט. גם כשהיתה ירידה בסריגה היו נשים של דיפלומטים שסרגו והגיעו לחנות ואחר כך הגיעה העלייה מברית המועצות לשעבר שגם הן אוהבות לסרוג. היו לאמא שלי גם קונים גברים. היה גבר אחד שסרג כיפות, היה אחר שהיה סורג בגדי ים לנשים – ביקיני. היה גם דייל שהיה סורג בהפוגות של הטיסות".

איך היו היחסים שלכן הבנות עם אמא?

"אמא שלנו היתה מאוד קשורה אלינו יחד עם זה שהיא היתה אישה עובדת ונעדרה מהבית המון שעות. אבל תמיד דאגה שלא נרגיש חוסר ותמיד עטפה אותנו בחום ואהבה. הרבה גם דרך הבגדים שהיא תפרה לנו תמיד. היא תפרה לאחותי ולי את שמלות הכלה שלנו שאנחנו שומרות עליהן על היום, כולל הכובע שלא כל אחד ידע להכין והיה נהוג להתחתן איתו בתקופה שאני התחתנתי. היא תפרה תחפושות מהממות לפורים. אמא מאוד אהבה לספר לבני המשפחה סיפורים שהיא היתה ממציאה. בהתחלה לי ולאחותי, אחר כך לנכדים ולנינים. היא זכתה לשישה נכדים ונכדות ו-13 נינים וכולם עצובים עכשיו כשסבתא רחל איננה. ההורים מאוד אהבו לטייל והם היו לוקחים אותנו בסופי שבוע לטיולים, לדיג ולקטיף. עד היום האחרון של אמא המשכנו לקבל הוראות. אפילו ממרום גילנו, אחותי ואני תמיד היינו צריכות להתייעץ אותה. נפגשנו כל המשפחה המורחבת בפעם באחרונה כמיטב המסורת בנר שלישי של חנוכה, יום ההולדת של אבא שלי ויום הנישואים של ההורים".

רחל גלילי עם הנכדים והנינים. באדיבות המשפחה

רונית מסכמת: "לא יכולת לפגוש את אמא בלי מסרגות ביד. היא תמיד סרגה. בכל חורף היא היתה סורגת לנו נעלי בית סרוגות. בחורף הקודם בשנה שעברה היא נכנסה למרץ וסרגה כמויות של נעלי בית והשאירה לנו ירושה. כשהן ייגמרו נצטרך אנחנו להמשיך לסרוג במקומה. היא תמיד תהיה נוכחת וחלק מהבית. היא מאוד חסרה לנו".

הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון הרצליה