"היום אני אומר לעצמי, טוב שנפצעתי". זיו שילון בראיון מעורר השראה

“ב-23 באוקטובר 2012 הייתי מפקד פלוגה בחטיבת גבעתי. יצאתי לפעילות אחרונה ברצועת עזה ביום האחרון שלי בתפקיד. בחרתי לגשת לפתוח שער בגדר לבד, תוך כדי פעילות מבצעית, על מנת לאפשר לכוחות שעבדו איתנו במהלך הלילה בטיהור של המרחב שקרוב לגדר ממנהרות, מטענים, כוחות תחת מחסות ונתיבי חדירה, לחזור לשטח ישראל אחרי שסיימנו את הפעילות. היו איומי צליפה מאוד ממוקדים על כל הכוחות הרגליים שלא פועלים בתוך כלים ממוכנים, ולכן החלטתי להשאיר את הלוחמים שלי מאחורה, אחרי מחסות, ולבצע את כל האקט החשוף בעצמי. ניגשתי לפתוח את השער ואז התפוצץ עלי המטען ישר בפנים. הפיצוץ קטע לי את יד שמאל וכמעט שקטע לי לגמרי את יד ימין. התעוררתי בשטח 40 שניות אחרי ולמעשה פיניתי את עצמי החוצה מתוך הרצועה, כ-250 מטר בריצה, והצלחתי להגיע חזרה לצוות שלי שהתארגנו לתנועה אלי. הם חשבו שאני בסדר כשראו אותי רץ, עד שהם ראו את הגוף שלי כשנעמדתי מולם. קיבלתי מיד טיפול רפואי במקום והוטסתי במסוק לבית החולים סורוקה, שם קיבלתי 52 מנות של דם בשבוע הראשון”.

התיאור הדרמטי הזה שייך לתושב הרצליה זיו שילון, שהתבקש לספר על היום ששינה את חייו. סיפור פציעתו הקשה של שילון הוא אחד הסיפורים היותר מוכרים שזכו לפרסום נרחב בתקשורת. “מהרגע הראשון ליוו אותי המצלמות והכתבים ונכנסו לחיים שלי”, הוא מספר, “לא נראה לי שהיה עוד פצוע בצה”ל שהיו עליו מהרגע הראשון ארבע-חמש כתבות מגזין שמלוות אותו במשך כשלוש וחצי שנים. היו לי יחסי אהבה-שנאה עם המצלמה. זה משהו שבעל כורחי הציב אותי במקום שבו נדרשתי כל הזמן להוציא מעצמי יותר. זה האופי שלי. במהות שלי אני לא יכול להראות לאחרים חולשה”.

אילו מחשבות עברו לך בראש מיד אחרי שהמטען התפוצץ?

“בהתחלה הייתי בשוק ראשוני וחשבתי שזה לא אמיתי. לקח לי כמה שניות לעכל שאני לא חווה איזו הזיה או חלום רע. בשניות הראשונות הרגשתי כאילו אני עולה באש אבל בלי כאבים בצורה קיצונית, האדרנלין מפצה על הכאב. הכאבים הגיעו אחרי זה. מההתחלה ידעתי שהידיים שלי התפרקו לגמרי. ראיתי רק חתיכות בשר ולא ראיתי שום דבר שקרוב ליד. לא הבנתי מה קורה עם שאר הגוף. לא ידעתי שיש לי כל מיני מכות יבשות ופיצוצים ושאני שרוף בכל הפנים. אחרי שהבנתי מה מצבי היו בפני שתי אופציות – או שאני מתמוטט ואז מישהו צריך לפנות אותי, או שחוטפים אותי. במקרה הזה החשיבה על חטיפה אפשרית הניעה אותי לפעול לבד. הבנתי שאם אני לא פועל עכשיו מישהו מגיע לחטוף אותי ואין לי שום יכולת להרים את הנשק ולהגיב בירי כי הידיים שלי בקושי מחוברות לגוף. ידעתי שאני חייב לפנות את עצמי לשטח ישראל. פעלתי בצורה רובוטית. לקחתי את הנשק שלי מהרצפה והרמתי את השאריות של יד ימין עם מה שנשאר מיד שמאל. הנעתי את הגוף איכשהו. רצתי כ-7-6 דקות אחרי שמטען התפוצץ לי בפנים, עברתי את הגבעה הראשונה, עברתי את הגדר וחזרתי לשטח ישראל”.

זיו שילון בבית החולים אחרי הפציעה

שילון הגיע לבית החולים סורוקה בבאר שבע ומתקשר לאחותו להודיע לה שנפצע ומבקש שתודיע להורים שיבואו לבית החולים. “אחרי שעתיים וחצי בבית החולים הרדימו אותי. עברתי 17 ניתוחים. בהתחלה לא אומרים לך מה יהיה. כשהתעוררתי בהתחלה הייתי בטוח שאני בלי שתי ידיים. לא האמנתי שהם יצליחו לחבר את יד ימין. היום היא עובדת רק ב-10 אחוזים אבל יש לי יד אחת לפחות”.

הוא שכב שנה בבתי חולים, בחודשיים הראשונים במיון בבית החולים סורוקה, ארבעה חודשים במחלקת כף יד בבית החולים תל השומר ועוד חמישה חודשים בשיקום בתל השומר. “בהתחלה לא מסבירים לך מה זה אומר שיקום, מה זה אומר להתנהל בלי ידיים עכשיו – כמו לנסות לגעת בטלפון עם האף או לערבב את הקפה עם הפה או להחליף לילד טיטול, בשלב מאוחר יותר, עם הפה והרגליים”, מספר שילון, “כל פעם שאתה מגלה משהו חדש מתחילה להתעצם החוויה הזאת שאני תלוי באנשים אחרים. זה להבין שאתה ממש במצב סיעודי. ההחלטה הקלה היא להישאר שם אבל אני רציתי לפרוץ גבולות ולצאת מהמצב הזה. השיקום היה מאוד ארוך ואינטנסיבי שבו למדתי לחיות מחדש בלי שתי ידיים. זה מתחיל בדברים פשוטים כמו לאכול, להתלבש, לדבר, לבטא את עצמך, להתנהל במרחב של בית וכל מיני דברים שהיו פעם די טריוויאליים ופתאום הופכים להיות הישגים נשגבים בשלב מסוים אחרי השיקום. אחרי חודש אני בהתמודדויות שהן קיצוניות לאין ערוך מכל התמודדות אחרת שעשיתי לפני כן, למרות שהיו לי לא מעט התמודדויות מורכבות בצבא, ותחת אש ואובדן של חברים מאוד טובים בלחימה, אבל זה היה משהו שהיה יותר אינדיבידואלי ואישי. ההתמודדות היתה יותר במקום הרגשי-מנטלי על אף כל הכאבים, הניתוחים והכדורים”.

בנימין נתניהו מבקר את זיו שילון בבית החולים

שילון, בן 31, גדל בבאר שבע ומתגורר כחמש שנים עם אשתו עדי בהרצליה ולהם שני ילדים: שירה בת 4, ויהונתן, בן שנתיים. הוא שירת בגבעתי במשך תשע שנים, מתוכן היה שנה בשיקום ושנתיים בלימודי תואר ראשון במשפטים במרכז הבינתחומי, לימודים שהתחיל חודש לאחר שהשתחרר מהשיקום. בשנה השלישית ללימודים הוא הקים עם שני שותפים את תוכנית “שורשים” במסגרת פרויקט מנהיגות רבין שמטרתה לעזור לחיילים פצועים בתחילת דרכם לאחר השיקום בבחירת מקצוע, קבלה ללימודים אקדמאים וצליחתם בעזרת אמצעים מותאמים וליווי מקצועי והשתלבות בשוק העבודה.

“בהתחלה היה לי את החלום לחזור לשירות קרבי ולאט לאט הבנתי שיד ימין לא תגיע למצב שהיא יכולה לתפעל נשק", הוא אומר, “ברגע שהבנתי שלא אוכל לחזור לקרבי התחלתי להתעסק בדברים אחרים. הלימודים האקדמיים הם מסגרת בריאה שבה אתה חווה אנשים בריאים שנמצאים בשלבים נורמטיביים בחיים שלהם – זה משהו שמאוד עזר לי לחוות את החיים אחרת. כל התהליכים האלה שעברתי שם גרמו לי גם לפרוח באני הקודם שלי, במנהיגות, בלקיחת אחריות, בתודעה הציבורית הרחבה שנפתחה בעקבות הפציעה שלי, ולעבור את כל התהליכים שעברתי לפני הפציעה, להכיר חברים חדשים, להתנהל לבד ולנסות לסייע לעצמי להיות יותר עצמאי”.

איך אתה מתמודד עם המגבלה שלך בתור סטודנט?

“לא יכולתי לכתוב במשך תואר שלם ובטח לא בקצב הכתבה של שיעור. מצאתי את ההתאמות באמצעות הטכנולוגיה שמאפשרת את זה היום, וזה גם נתן לי את הפתח הראשוני לחקור ולבדוק אילו טכנולוגיות יש ואילו אין. כתוצאה מהפציעה ומהצרכים שלי התאהבתי בתחום של יזמות והתחלתי לחקור תחומים שונים וללוות חברות בגיוס כסף ובהקמת תוכנית עסקית. דרך זה הגעתי למקצוע שהיום אני עוסק בו. במשפטים לא עסקתי. היעד שלי לא היה להיות עו”ד אלא לצאת מהבור שהייתי בו אחרי הפציעה, רציתי לחזור לחיים נורמליים. הבנתי שמה שמושך אותי זה עולם היזמות. אני מאמין שהטכנולוגיה הישראלית זו הציונות החדשה. אני חושב שאנחנו כל הזמן עסוקים ברמה ההסברתית בלהגן על עצמנו ולהציג את עצמנו דרך האור של המלחמה שיש פה וזה לא הדבר היחיד שיש כאן. הבנתי שמבחינה הסברתית היזמות יכולה למקם אותנו במקום טוב יותר”.

הוא הספיק להקים סטרטאפ בתחום הקולינריה בשנת הלימודים הרביעית ולמכור אותו לפני שנה וחצי לחברה דרום אמריקאית. עד לפני שלושה חודשים עבד בתור סמנכ”ל אופרציה בחברת “סיקס דגריז”, שעוסקת במערכות שעוזרות לאנשים עם מוגבלויות במוטוריקה עדינה לתפעל מחשבים בצורה יותר נוחה על בסיס התנועות שלהם. כיום הוא מרצה בפני קהל מגוון ומספר את סיפור חייו ובמקביל מייעץ לחברות הייטק בשלבים מוקדמים ועובד צמוד עם האנג’ל רמי ברכה, מאנשי ההייטק הבולטים בתעשייה הישראלית, בעולם התוכן של ההשקעות.

למה החלטת לשתף את כל עם ישראל בחיים שלך?

“זה משהו שפשוט קרה. לא ידעתי מה זה מצלמה לפני כן ולא ידעתי מה זה נותן לך כשמצלמים אותך. אחרי הכתבה הראשונה שפורסמה עלי, כשראיתי את התגובות ואת כל האהבה הזאת מעם ישראל ואת כל הכוח הזה שאתה מקבל, את כל האנרגיות, זה מעביר אותך למקום אחר תודעתית, ונותן לי כוח להתגבר. בהתחלה קיבלתי תגובות שמחזקות ומאחלות לי בריאות ונותנות לי תמיכה ובשלב יותר מאוחר יש גם את האנשים שסופגים ממך כוח ואנרגיות. זה לגמרי שינה את התמונה אצלי – ממקום שבו התעסקתי במוגבלויות שלי עברתי למקום שבו התעסקתי בהישגים ולכבוש יעדים כל שנה מחדש. למשל, אני משתתף בתחרויות אולימפיות שכל המתחרים בהן בריאים, כמו איש ברזל באריזונה בנובמבר האחרון. זכיתי בתואר איש הברזל ועכשיו מפיק הסרטים הדוקומנטריים רועי מנדל עושה על זה סרט. אחד האתגרים היה לשחות ארבעה קילומטרים בלי ידיים. קיבלתי מכתב מאיגוד האיירונמן העולמי שאומר שההישגים שלי בשנת 2018 בתחרויות חצי איש ברזל ואיש הברזל מלא היו בעשרה אחוז הכי טובים בעולם עד גיל 30 עם מוגבלויות ובלי מוגבלויות. אני שונא לרוץ, לשחות ולרכוב על אופניים. הגעתי לזה רק בגלל המצלמה – הרצון להוציא מעצמי יותר בשביל שאנשים אחרים ייקחו משהו לחיים שלהם.

זיו שילון בתחרות איש הברזל

"אם לא הייתי נותן את האנרגיה לסביבה שלי הייתי כל היום מתעסק בקשיים ובהתמודדויות, בזה שאני לא יכול לקשור שרוכים או לכפתר כפתורים. אבל בגלל שאני מתעסק בדברים גדולים יותר אז הדברים הקטנים מתגמדים וזה המסר שאני כל הזמן מנסה להעביר. האחריות שלי היום היא הרבה יותר קולקטיבית. אני עובד היום הרבה בזירה החברתית, גם עם נוער בסיכון, גם בארגון שנקרא ‘פנימה’ במטרה לקדם בחברה הישראלית יותר סולידריות ואחדות, יותר אחווה ופחות קיצוניות. היום השיח הזה, וקידום האג’נדות שחשובות לי, זה משהו שמניע אותי. מאז שנפצעתי אני מרגיש צינור לערכים שלדעתי הם עליונים”.

איך הפציעה השפיעה על הזוגיות שלך?

“עדי אשתי היתה איתי עוד לפני הפציעה, היינו אז שלוש שנים יחד. יש לי אישה מדהימה והיא העוגן הכי גדול בחיי. היא עברה איתי את כל התהליך, למרות שהרבה פעמים ביקשתי ממנה ללכת אבל היא לא הלכה. עדי תמיד היתה התקווה הפרטית שלי והיתה מי שהחזיקה אותי, יחד עם המשפחה המדהימה שלי, כשהיו לי רגעים מאוד קשים, והיו לי לא מעט כאלה. זו זוגיות מיוחדת ויוצאת דופן. עדי הכילה אותי כל הזמן בצורה שאני אפילו לא מבין איך”.

הטלטלות לא פסקו בפציעה הקשה של שילון ובשיקום הממושך. בשנת 2014, חודש וחצי לפני שעמד להתחתן עם אהובת לבו, אמו נפטרה ממחלת הסרטן. “בשלוש שנים האלה עברתי לא מעט. כל חודשיים וחצי חוויתי חוויה שהיתה אמורה לטלטל חיים שלמים של בן אדם. אם זה אובדן של אמא חודש וחצי לפני החתונה שלי, אובדן של חבר טוב שלי בלחימה שהחזיר אותי לכל החברים שאיבדתי בצבא ורגעים מאוד קשים של עליות וירידות מלווים בבכי, כאבים ולקיחת כדורים וחומרים קשים שעיוותו לי את היומיום.

זיו שילון עם משפחתו. צילום קרינה צימבוך

"ב-2015 נולדה בתי הבכורה שירה והודיעו לנו שהיא לבקנית עם מוגבלות ראייה מאוד קשה. ישבתי בבית החולים ובכיתי את חיי. חשבתי לעצמי עם כמה בן אדם יכול להתמודד. חשבתי שאני לא אוכל לעמוד באבהות כזאת. אבל היום, ארבע שנים אחרי, אני בטוח שזו סגירת המעגל הכי גדולה שהיתה לי בחיים. בלי הפציעה לא הייתי יכול לקבל כאלו כלים בהבנה מה זה אדם עם מוגבלות, איך לחשוב מעבר למוגבלות. היום כששירה תבוא הביתה אני אוכל להראות לה שהנה, גם אבא לא יכול לקשור את השרוכים בנעליים, אבל הוא עושה דברים אחרים גדולים לא פחות, והשרוכים בנעליים לא מפריעים לו להיות מי שהוא חולם להיות. היום אני אומר לעצמי – טוב שנפצעתי, רק כדי שאוכל להראות לשירה מה באמת חשוב בחיים. אני חושב שמסע החיים של עדי ושלי, הפציעה שלי והחוויות שעברנו עם הבת שלנו שירה מאפשרים לנו לתת לאנשים אחרים תקווה ולאפשר להם להסתכל על דברים בצורה אחרת”.