"המטרה שלי היא לטפל באנשים כמוני": התאונה שבה נפגעו בעלה וילדיה שינתה לרחלי דלגדו את החיים

ההרצליינית רחלי דלגדו, בת 43, לא דמיינה שבילוי משפחתי של בעלה וילדיהם בקיץ 2014 יהפוך את כל חייה וחיי משפחתה. בעלה, כריס דלגדו, בן 49, שנולד וגדל בצ’ילה, החליט לצאת עם שני ילדיהם ליאן, שהיתה אז בת 6, ונועם, שהיה אז בן 10, באוטובוס לסרט. הבילוי המשפחתי נקטע כאשר שני כלי רכב התנגשו זה בזה ואחד מהם פגע בכריס וילדיו שהיו על מעבר החציה הסמוך.

“זה היה חודש אוגוסט בזמן מלחמת צוק איתן והילדים היו בחופש”, מספר כריס, “רציתי לקחת אותם כמה ימים לעשות חיים. ביום ראשון היינו בים, ביום שני בבריכה וביום שלישי, 12 באוגוסט, הצעתי שנלך לקולנוע וניסע באוטובוס בשביל החוויה. יצאנו מהבית בשעה 16:00. חשבנו לאכול לפני כן וללכת לסרט של 17:30. עמדנו בצומת הרחובות הבריגדה היהודית ודרך ירושלים. הבת שלי עמדה מימיני והבן שלי עמד משמאלי. שמעתי קול שאומר לי להעביר את הילדה לשמאלי. הסתכלתי מאחורה ולצדדים ולא היה אף אחד וחשבתי שחלמתי. שמעתי שוב את הקול אומר לי את זה והעברתי את הילדה לשמאלי אחרי ויכוחים איתה. היה ירוק ברמזור וחצינו חלק אחד של הכביש והגענו לאי תנועה ואז איך שהתחלנו לחצות את החלק השני של מעבר החציה לצד השני שמעתי התנגשות של שני כלי רכב ממש קרוב אלינו ופתאום אני רואה משהו עף עלינו מלמעלה ומיד דחפתי את הילדים קדימה. הדבר הבא שאני זוכר זה שהתעוררתי באמבולנס לבד כשאני קשור וכולי רועד. שאלתי מה קרה ומיד שאלתי איפה הילדים. אמרו לי שהילדים בסדר והם באמבולנס אחר. התעקשתי שיעבירו אותם לאמבולנס שלי, שאראה שהם בסדר בעיניים שלי. התקשרתי לרחלי שהיתה באותו הזמן בעבודה וצעקתי לה שיצאנו לסרט ואוטו עף עלינו, שהילדים בסדר ושאני לא יודע מה קורה איתי אבל כואב לי הכל. הייתי עם כאבים נוראיים. בסוף הביאו את הילדים לאמבולנס שלי. ראיתי שהם בסדר ושוב התעלפתי. בפעם הבאה שהתעוררתי הייתי בבית החולים מאיר. אני זוכר שראיתי את רחלי והתעלפתי שוב. הכניסו אותי לניתוח ואחרי הניתוח התעוררתי ורציתי לקום וללכת הביתה, אבל קשרו אותי למיטה כדי שאני לא ארד ממנה. הייתי כולי עצבני ושבור. הרגל, הצלעות, הכתף והראש שלי כאבו נורא”.

“כריס התקשר אלי ואני זוכרת שהוא ממש צעק בטלפון”, מספרת רחלי, “לא שמעתי את הילדים ברקע אז מיד שאלתי אותו איפה הם. הרגשתי באותו הרגע שנגמרו לי החיים. עליתי על מונית מרמת גן לבית החולים מאיר. זאת היתה הנסיעה הכי ארוכה בחיים שלי. בדרך התקשרה אלי פראמדיקית ואמרה לי שהילדים בסדר. הנהג הבין את המצב שלי ולא דיבר איתי כל הנסיעה. כשירדתי מהמונית ושילמתי לו, הוא החזיר לי 20 שקלים עודף ואמר לי שאקנה ארטיקים לילדים. זה מאוד ריגש אותי. נכנסתי לבית החולים ולקחו אותי לראות את כריס בחדר הטראומה. לא ידעתי מה רמת הפציעה אבל זה היה נראה רע, המכנסיים גזורים, הנעל גזורה והראש שלו היה פי שניים מהגודל הרגיל, כאילו הפרצוף שלו יצא מהמקום. הייתי בטוחה שמשהו בראש שלו נשבר. הוא איבד הכרה והתעורר לסירוגין.

"משם הלכתי לילדים למיון אורתופדי. ניגשה אלי פתאום מישהי ושאלה אותי אם אני האמא ואמרתי לה שכן והיא מיד חיבקה אותי ובכתה והיא אמרה ‘אני מבקשת סליחה, אני עפתי עליהם ולא יכולתי לעצור’. לא הבנתי מי זו בהתחלה. רק אחר כך הבנתי שרכב פגע ברכב שלה והיא זו שעפה עליהם עם הרכב שלה. במחלקה ראיתי את ליאן שוכבת במיטה ואת נועם לידה. נועם מיד קם אלי וכולו שחור מהזפת של הכביש ואדום עם חבורות ושפשופים ודם. הוא חטף מכה בראש ובכל מיני מקומות בגוף. כל הגב של ליאן היה עם חתכים שתי וערב, ממש כמו רשת. בינתיים גיבסו לכריס את הרגל ושמעתי את צרחות האימים שלו מחוץ לחדר. לאחר מכן הוא עבר לטיפול נמרץ. למחרת הוא נכנס לניתוח ועשו לו פלטינות ברגל. אחרי הניתוח הוא התעורר ממש בבהלה ולא הבין מה קרה, כנראה מכל התרופות שנתנו לו הוא היה בהיסטריה ורצה ללכת. הילדים היו מאושפזים שלושה ימים ואני איתם. זה היום הולדת החדש של כריס והילדים. זה היה ממש על הקשקש, זה יכול היה להיגמר אחרת.

רחלי דלגדו. צילום עזרא לוי

“הילדים השתחררו וכריס עבר למחלקה הפנימית, כשרגל ימין מגובסת וצד שמאל שלו פגוע, הכתף, השכם, הצלעות ועצם הבריח. אחרי כעשרה ימים שחררו אותו מאשפוז ואחרי שעשיתי להם בלגן שלחו אותו לשיקום. לאט לאט התחילו בטיפולים ובינתיים הרגל נפוחה ואדומה וכואבת ולא עשו עם זה שום דבר. ביקשנו בדיקות דם ועוד בדיקות והם לא עשו ואמרו שהם הרופאים ולא אנחנו. כל פעם ששאלנו למה הנפיחות אמרו שזה מהטראומה ומהניתוח. שמו לו כל מיני תחבושות לחץ להוריד את הנפיחות וזה לא עבד וככה זה היה חודשיים וחצי.

"יומיים אחרי שהשתחררנו מהשיקום הביתה הוא העיר אותי בארבע בבוקר בבכי שהתנפחה לו הברך. הגענו לבית החולים ותוך פחות מיום הכניסו אותו לניתוח של שש שעות. הרופא סיפר לי שיש לו זיהום מאוד רציני ואם היינו באים טיפה יותר מאוחר הוא היה יוצא בלי רגל. מאז הוא עבר כ-20 ניתוחים, הטריות, אשפוזים בבית ובבית החולים, מיונים ופעמיים אליזרוב על הרגל (קיבוע מבחוץ). הפכתי להיות אחות במשרה מלאה, נתתי לו אנטיביוטיקה בבית ודאגתי לחטא את הפצעים. הוא כל הזמן סבל מכאבים וחי על אופיאטים וקנאביס רפואי, וזה בן אדם שלא נגע באקמול קודם לכן. במאי 2017 היה מתוכנן לו ניתוח גדול וכהכנה לניתוח הגענו לבית החולים.

ד”ר אלחן אלייב ופרופ’ מאיר ניסקה באו לדבר איתנו ואמרו שאי אפשר להציל את הרגל וצריך לקטוע אותה. בהתחלה היה מדובר על מתחת לברך ואחרי כמה ימים הודיעו לו שצריך לקטוע מעל הברך. כריס הסכים לדבר הזה כי הוא רק רצה להיפטר מהכאבים וזאת היתה המחשבה ולצערי זה לא קרה. הכאבים נמשכים עד היום. היה לנו שבוע מההחלטה לקטוע עד לקטיעה עצמה. היינו ביחד בבית והגענו לבית החולים בשבת. פחדתי שהוא יפחד”.

כריס לא היה מסוגל לענות על השאלה מה הוא חשב כשהודיעו לו שצריך לקטוע לו את הרגל ומתפרץ בבכי. “קשה לו”, מסבירה רחלי, “זה מציף את הכל. הוא עבר גם את הקטיעה בהרדמה חלקית. הוא עדיין באבל מאוד גדול על הרגל וכל מה שהיא מסמלת. כריס ברמת הזהות שלו אדם חסון וחזק פיזית והוא עבד בעבודות פיזיות כל החיים. הוא היה עוזר מרכיב מעליות. היינו רוקדים ביחד סלסה. התאונה הזאת שינתה הכל. הוא מאוד התבאס בהתחלה שהוא לא יכול היה לצאת החוצה ולשחק כדורגל עם הבן שלנו או סתם לצאת לטייל. זה להפוך מאדם בריא לחלוטין למצב של חוסר אונים ותלות. זה כולה היה שבר. מה הסיכויים להגיע משבר לקטיעה? לעניות דעתי, אפשר היה להימנע מהקטיעה אם היו מתנהלים אחרת בשיקום הראשון בתל אביב. רמת ההתנשאות של הרופאים היתה בלתי נסבלת. כשכריס התלונן על כאבים חריגים ושהרגל חמה וביקשנו עוד בדיקות אמרו לו שהם הרופאים והם יודעים מה הם עושים. רופא אמור להקשיב לחולים שלו”.

כריס עבר לשיקום למשך כשלושה חודשים לאחר הקטיעה אבל הכאבים לא נעלמו כפי שקיווה. לאחר השיקום הגיע השלב של הפרוטזה וכריס, שרצה כל כך לחזור לשגרה ולהיות מסוגל להתנייד בעצמו, נאלץ לחכות שבעה חודשים לפרוטזה. “חיכינו לכסף מהביטוח, זה עסק מאוד יקר, 40 אלף שקל, וזה לקח הרבה זמן”, מספרת רחלי, “כריס כבר מאוד רצה לקום על הרגליים וזה התעכב והתעכב. הוא היה בבית שבעה חודשים בכיסא גלגלים ובינתיים התפתחה לו נויורומה גדולה שאותה הוציאו לו בנובמבר האחרון מנהל המחלקה לשיקום אורתופדי בלוינשטיין והיום המנהל של לוינשטיין ד”ר אמיר חגי וד”ר יובל שפירא שמתמחה בשחזור עצבים פריפריים, שהם מאוד מקצועיים ואנושיים. הוא עבר ארבעה שיקומים בכל חמש השנים האלה ועכשיו הוא עובר את החמישי, באשפוז יום. הפעם זה שיקום כאב”.

איך הילדים הגיבו לכל האירוע הזה ולמצב של כריס?

“לבת שלי יש עד היום חרדות, היא לא יכולה להישאר לבד בבית, להתקלח כשאין אף אחד בבית, היא חוששת לחצות כבישים גדולים. זה חוזר אליה המון. הבן שלי נורא נבהל מהסיפור הזה. הם לקחו מאוד קשה את הפציעה של כריס. לנועם היה כאב מאוד גדול והיה לו מאוד קשה עם הסיפור. הוא באיזשהו מקום תפס את המקום של הגבר בבית, מבחינת העזרה הפיזית של להרים דברים כבדים למשל. כריס הציל אותם מפגיעה קשה והם יודעים את זה. זה גם נדבך בעניין הזה. זה לראות את גורם הסמכות שלך, את הבן אדם שאמור לתת לך ביטחון, מתפרק. זה רשת ביטחון שאיננה”.

מה קרה איתך מבחינת עבודה?

“אחרי הפציעה של כריס עזבתי את העבודה שלי כמנהלת תיקי לקוחות. במשך כשנה ליוויתי את כריס בבית ובבתי החולים, בשיקום ובטיפול והתמודדתי עם כל הביורוקרטיה והפן המשפטי שנלווים לכך, ורק זה היה תובעני כמו לעבוד במשרה מלאה. אחרי כשנה מצאתי עבודה וניהלתי מוקד קטן של שירות לקוחות במשך שנה וחצי ובמקביל המשכתי לטפל בכריס ולהתלוות אליו לכל מה שהיה צריך, אבא שלי חלה ויצא ונכנס לאשפוז וגם איתו הייתי במיון וגם טיפלתי בילדים. זה היה טירוף, עבדתי 24/7. כשהבנו שאנחנו הולכים לקראת קטיעה עזבתי את העבודה. אחרי הקטיעה של הרגל, בתחילת 2018, הרגשתי שאני מאבדת את עצמי בתוך הדבר הזה. רופאת המשפחה שלי ד”ר גליה מאירי אמרה לי שנפתחה קבוצת תמיכה של מטפלים עיקריים ודאגה לרשום אותי. הגעתי לשם וסיפרתי את הסיפור שלנו וקיבלתי מלא פידבקים חיוביים. במפגש שבוע אחרי זה היה איש מבוגר בן 80 שאשתו היתה מאוד חולה שאמר: ‘שבוע שעבר כשחזרתי הביתה לא התעצבנתי, חייכתי והייתי רגוע’. ואז הוא הרים את היד והצביע עלי ואמר: ‘זה בזכותה’. פה התחלתי לבכות, זה ממש ריגש אותי. הוא אמר: ‘לי היו חיים שלמים וטובים, על מה יש לי להתלונן. להם זה קרה באמצע החיים, בשנייה. היא חזקה ולא מרחמת על עצמה’. כולם הצטרפו לדבריו ונתנו לי כוחות מטורפים.

“במהלך השבוע התקשרו אלי חברים מהקבוצה לספר לי דברים ולהתייעץ איתי ומשם התחלתי לחשוב על קואצ’ינג. ראיתי מודעה בפייסבוק על לימודי קואצ’ינג במכללת תוצאות והחלטתי להירשם. התאהבתי בתחום הזה והשתמשתי בכלים שלמדתי גם בבית, למשל איך להקל בכאב ולאלחש בעזרת דמיון מודרך והמחשבה שלנו, וזה עזר לא פעם לכריס כשהיה בהתקפי כאבים. גם אם זה לזמן קצר, אין לזה מחיר. אני לא יודעת אם להגיד אם זה קרה בזכות הפציעה של כריס או בגללה, אבל הפציעה בהחלט שינתה את החיים שלי. אני אוהבת את מה שאני עושה ואני טובה בזה כי יש לי הבנה מאוד גדולה של הנפש. בפברואר האחרון פתחתי את העסק שלי בתור קואצ’רית ומאמנת מומחית ב-NLP. המטרה העיקרית שלי היא לטפל באנשים כמוני שנשאבו למציאות שונה פתאום ולא תמיד יש להם את הכלים והיכולת לטפל בעצמן וקל נורא לשקוע ולאבד את עצמך בדברים האלה. אני מקבלת הרבה פידבקים חיוביים מהלקוחות שלי ומגיעים אלי מפה לאוזן, והעבודה הזאת גם מאפשרת לי לתכנן את הלו”ז שלי סביב כריס”.

איזה מסר היית רוצה להעביר?

“שאנשים ייזהרו בכבישים כי חיים שלמים לא רק של בן אדם אחד אלא של משפחה שלמה נהרסים בשבריר שנייה. אנחנו שומעים לא פעם בחדשות על פצוע קל או בינוני בתאונת דרכים ואנחנו אומרים בלב שהוא חי והכל בסדר ועוברים הלאה, אבל במציאות זו יכולה להיות פציעה ללא סכנת חיים שיכולה להסתבך ולהפוך למשהו גדול שמשבש חיים שלמים של משפחה”.

מה את מאחלת לכם לשנה החדשה?

“קודם כל בריאות. אני מאחלת לנו פרנסה ושלוות נפש, כשבן אדם שליו זה אומר שהוא נמצא במקום שהוא צריך ולא חסר לו כלום והוא מרגיש טוב ויכול לישון בלילה בשקט”.