משפחת קראטה: "ברגע שאנחנו שמים את החליפה הבנות לא קוראות לי אבא, הן קוראות לי סנסאי"

פול עדי חכים החל ללמוד קראטה, אמנות הלחימה ששינתה את חייו, רק בגלל הפוגרומים ברוסיה. לפני ארבעים וארבע שנה, סבתא שלו, שהייתה מגיעה באופן קבוע לאחד מהמרכזים הקהילתיים בסידני שבאוסטרליה, ראתה שלט על הדלת שמודיע כי עומדים להתחיל ללמד במרכז שיעורי קראטה. באותו הזמן פול בן ה-13 שבר את ידו כששיחק רוגבי בקבוצות מקצועיות, וחיפש ספורט אחר להשתתף בו. “זה היה פשוט מזל, מצחיק שכך זה קרה”, מספר פול, כיום בן 57 ומתגורר ברעננה עם משפחתו, “היא זכרה את הסיפורים מסבתא שלה ברוסיה על הפוגרומים. אז היא רצתה שאני ואחי נלמד הגנה עצמית, ורשמו אותנו לחוג. למזלנו למדנו קראטה מסורתי מיפן מהאדם הכי טוב שאפשר ללמוד ממנו – סוקה הירוקאזו קנזאווה, הוא היה המאסטר הכי גדול בעולם בזמנו. התאהבתי בזה ישר. מצחיק שאחרי שנפצעתי ברוגבי, אמא שלי אמרה לי שאני צריך ללמוד משהו פחות מסוכן, והיא רשמה אותי לחוג קראטה. גם אחי הגדול ואחותי הלכו ללמוד והגיעו להישגים עצומים במקצוע. כל המשפחה שלנו חגורות שחורות, מדליות זהב, כסף וארד באליפויות עולם. אנחנו משפחת קראטה”.

אם שמו של פול לא מוכר לכם, זה כנראה בגלל שאתם לא לובשים חלוק לבן וחגורה והולכים מכות שלוש פעמים בשבוע באולם ממוזג. חכים, דן 7 בקראטה, הוא אחד הסנסאים המובילים בארץ – לאחר שעלה לישראל מסידני שבאוסטרליה, הקים מכוני קראטה ברחבי הארץ, בין היתר בבית הנוער ברעננה.

הוא עשה עלייה לישראל כשהיה בן 25 ועבר להתגורר בהרצליה, ומספר כי אוסטרליה וישראל, הן לא כל כך שונות כמו שאתם חושבים. “ישראל זה כמו אוסטרליה בקטן”, אומר, “יש אחלה חופים, בירה טובה, יש בנות יפות, יש אפילו רוגבי. באוסטרליה הייתי חבר בתנועת בית”ר, גדלתי על אהבת המדינה. אחרי הלימודים בתיכון הייתי שנה אחת בארץ בשליחות התנועה הציונית, וזאת הייתה חוויה בלתי נשכחת. כשחזרתי לאוסטרליה, רציתי לעשות עלייה, אבל אמא שלי התעקשה שאני אסיים תואר ראשון בזואולוגיה וגנטיקה שלמדתי בזמנו, ואז, רק אחרי סיום התואר הראשון, עליתי לארץ. כשעליתי התגייסתי לצבא, לחטיבת הנח”ל, שם שירתי שלוש שנים. מצחיק שאני הייתי בן 26 והמפקד שלי בן 18, הוא קרא לי ילד. הייתי בגיל של המג”ד”.

לאחר עשרות שנים של מגורים בהרצליה עבר פול, לפני כשלוש שנים עם שתי בנותיו, טלי (14) ומעיין (12) ועם אשתו נעמי, לרעננה. בעשור האחרון, הוא מלמד את בנותיו, שתיהן בעלות חגורה חומה, את אמנות הקראטה, ואף טס איתן לצ’כיה לאחרונה להשתתף באליפות הקראטה העולמית.

“באליפות העולם השתתפו חמישים מדינות”, אומר, “אני הגעתי להיות אחד מ-16 המתחרים האחרונים, בחצי גמר התחרות. הבנות שלי גם השתתפו ועברו כמה שלבים, זו התחרות הראשונה שלהם. ראו שהם ברמה בינלאומית. דאגנו קצת בבית הספר הקטן שלנו ברעננה, אבל הן אמרו לי שהן ברמה בינלאומית וצדקו. הן הוכיחו את עצמן”.

זאת הייתה בחירה של הבנות ללמוד קראטה?
“הן השתתפו בהרבה חוגים: פסנתר, ריקוד. חוגים שהן בחרו. אבל בדבר אחד לא הייתה להן אופציה, קראטה. הן עשו את זה, נקודה דוט קום. לא הייתה להן ברירה. ולמזלי, הן מאוד אוהבות את זה. כשראיתי אותן מתחרות באליפות הבינלאומית, זאת הייתה בשבילי מדליית זהב. תחשוב שהבנות שלך מייצגות את מדינת ישראל, בנבחרת ישראל בקראטה מול קבוצות כמו אינדונזיה שלא מכירות במדינה שלנו בכלל. זה צבט לי בלב. קראטה אצלנו זה משהו משפחתי. גם אחי הגדול, גם אחותי, גם אני וגם הבנות שלי. הייתה עוד סגירת מעגל כאשר הבן של המאסטר שלי בקראטה, הגיע לארץ ולימד את הבנות שלי. כבוד גדול”.

איך זה לאמן את הבנות שלך?
“ברגע שאנחנו שמים את החליפה, יש סוויץ’ בראש. הבנות שלי לא קוראות לי אבא, הן קוראות לי סנסאי. זה קצת קשה לי אישית, אבל אני מתייחס אליהן כמו אל כל ילד וילדה אחרים. אבל זה מצחיק. מחליפים בגדים, ונכנסים לבית הספר, ואנחנו הופכים להיות קראטיסטים לכל דבר. אני כבר לא פול או אבא בשבילן, עד שמחליפים בגדים שוב”.

מה הקראטה שינה אצל הבנות שלך?
“זה נתן להן חוזק נשי. אני יודע שאני נותן להן מספיק כלים כדי להתמודד עם כל מיני מצבים. בעולם הזה הן יכולות להיתקל בבחור שהוא מאוד נחמד, ומתחיל איתן, ואתה יודע איך זה יכול להיגמר. אז בתור אבא זה מאוד חשוב לי שהן יוכלו להגן על עצמן, ואני תמיד אומר להן בצחוק שהן יכולות להתחיל לצאת עם בחור אך ורק אחרי חגורה שחורה. מלבד היכולת להגן על עצמן, זה נותן להן ערכים, וכבוד עצמי”.

מעיין, טלי ופול חכים לצד מאסטר הקראטה קאנצ'ו קאנאזאווה. קרדיט_ נעמי חכים

בחלק מבתי הספר שהוא מלמד בהם, חכים אף מנסה להשתמש באמנות הלחימה כדי לגשר בין תרבויות. “אני יו”ר עמותה שמנהלת מכון קראטה בכפר בדואי בשם אבו קוידר”, הוא מספר, “זה מקום פנטסטי שנוצר בו חיבור מאוד גדול בינינו, המורים, לבין תושבי המקום. יש קשר מאוד הדוק עם הקהילה הבדואית. הזמנתי אותם לבת המצווה של הבנות שלי. הלכנו לישון אצלם, הכינו לנו כבש. זו התהוות של מפגש תרבויות. מלבד זה, אנחנו גם חלק מיוזמת ‘אמנויות לחימה למען שלום’ שמנהיג אחי, דני חכים. יש לנו כרגע 20 בתי ספר שמשתתפים ביוזמה, במסגרתה ערבים ויהודים לומדים יחד אמנויות לחימה. מאוד מרגש”.

איך אתה חושב הקראטה משנה בני נוער וילדים ותורם להם?
“כמורה, מאוד חשוב לי להקנות ביטחון עצמי, אהבת העצמי וכבוד באמנות הלחימה שאני מעביר. בשבילי קראטה זו דרך חיים. זה עניין של לשפר את עצמך ואת האופי שלך, להיות בן אדם טוב, לעזור לאנשים, לכבד את ההורים, לכבד את הטבע, להחזיק במשמעת ושליטה עצמית. חשוב לי להביא את הילדים בארץ למקום הזה, שהם, אין מה לעשות, קצת מפוזרים. חשוב לי להביא אותם למקום של ערכים וכבוד לסובבים אותם”.

באיזה מקרים אתה נתקל שקראטה תופס מקום מרכזי בחיי התלמיד?
“יש ילדים עם ADD והפרעות קשב וריכוז שזה עוזר להם המון. יש בחורה ערבייה שלמדה אצלי ואצל אחי, ולמרות כל הסטיגמות במגזר היא התקדמה וזכתה באליפות העולם בקראטה. יש המון מקרים של ילדים עם חוסר ביטחון שזה משפר את זה אצלם פלאים. אני מלמד קראטה מגיל 21, ונתקלתי בהמון מקרים שהאמנות ממש שינתה את חיי התלמידים”.

מה האתגרים בהוראת אמנות לחימה?
“משמעת. אנחנו בדיוק הפוכים ליפן. אצל יפנים יש סדר, כמו בצבא, אבל לילדים ונוער בארץ אין את זה. ילדים לא תופשים כאן מורה כמו בחוץ לארץ. אז מאוד אתגרי לספק לילדים האלה מסגרת. וגם כולם יודעים הכל בארץ. אתה מלמד אותם משהו אחד, ואז הילד אומר ‘טוב יאללה, אני יודע את המהלכים והמכות, אני רוצה להתקדם לחגורה הבאה’. הילדים תופסים את הידע ורוצים לרוץ קדימה מאוד מהר, אין הרבה סבלנות”.

אחד המקומות הכואבים לספורטאים בארץ, במיוחד בתחום אמנויות הלחימה, זה מימון המדינה והיחס שלה כלפי אותם ספורטאים. גם לחכים, ספורטאי מוביל בתחום, יש מה להגיד בנושא. “אני חושב שמבחינת מעמד והישגים המקום שלנו הוא פנטסטי”, אומר, “הנה תראה, יעל ארד הפכה לגיבורה לאומית לדוגמא. אבל מבחינת המימון, זאת מציאות בעייתית. כי בארץ יש שני ענפי ספורט שמשנים למדינה – יש כדורסל, וכדורגל, וזהו. אבל למרות זאת, ההישגים שלנו במדינה כל כך קטנה הם מדהימים. אני רוצה להאמין שנתקדם משם. איך אומרים? אם תרצו, אין זו אגדה”.