מקום בלב: תושבים נזכרים במקומות המיתולוגיים של הרצליה

"אנשים היו מטפסים על ברושים כדי לראות את הסרט"

בתי הקולנוע בהרצליה

קולנוע השרון. צילום בית הראשונים

לא פחות משמונה בתי קולנוע פעלו ברחבי העיר הרצליה עד שנות ה-80 וה-90, כששיא הפעילות שלהם היה בשנות ה-50 וה-60. בית הקולנוע הראשון שהוקם בהרצליה היה "השרון", שהוקם בשנות ה-40 ברחוב הנדיב מול בית המלון קריית הרצל. "להורים שלי היה שם מזנון וכל מי שהיה בא לקולנוע היה קונה שם לפני הסרט ובהפסקות", מספר איציק צ'סלר, בן 82, מוותיקי העיר שמשמש היום כמורה דרך, "ביליתי שם הרבה שנים. בגיל שבע ניגנתי על כינור והופעתי שם בקונצרט. היום יש במקומו מגדל רב קומות, ליד מוזיאון הראשונים בהרצליה".

קולנוע זיו-אור הפתוח. צילום בית הראשונים

צ'סלר מספר כי בית הקולנוע השני שהוקם בהרצליה היה "תפארת", בקצה הצפוני של שדרות ח"ן, ליד התחנה המרכזית של פעם וליד קופת חולים. "הוא היה קולנוע גדול והיינו בתור ילדים הולכים לעשן שם במרתפים סיגריות אודם", הוא מספר, "אבא שלי היה שם סדרן כשהוא היה שחקן במכבי הרצליה. שחקנים ממכבי והפועל שהיו עובדים שם בתור סדרנים".

קולנוע תפארת. צילום בית הראשונים

צ'סלר מספר שבית הקולנוע השלישי שהוקם בהרצליה הוא קולנוע היכל, שנמצא בפסאז' בין רחוב סוקולוב ורחוב הראשונים, מול מסעדת מפגש השרון (ג'מיל), היום חלק מהסינמטק. בית קולנוע הרביעי הוא קולנוע דוד שהיה ברחוב סוקולוב פינת אחד העם. לפני כשנה פינו הבעלים את תכולת בית הקולנוע במסגרת עבודות להקמת חדר כושר במקום.

אחד מבתי הקולנוע המיוחדים היה קולנוע "זיו-אור", שהיה קולנוע פתוח, ללא גג וקירות. "הוא היה חוויה לבני הרצליה", מספר צ'סלר, "אחרי המזנון בקולנוע השרון ההורים שלי פתחו שם קיוסק. האחים שלי ואני היינו מכניסים את כל החברים שלנו לקולנוע מהדלת הסודית שהיתה שייכת לקיוסק. מכיוון שלא היה לקולנוע גג, כל יתר הילדים והאנשים שלא היה להם כסף לכרטיס היו מטפסים על ברושים ועל מיני גדרות כדי לראות את הסרט. לאחי, יואב צ'סלר, היתה תחנת טוטו שם ובכל יום חמישי היתה שם חגיגה. זה היה מקום מפגש של כל הספורטאים והאוהדים של הרצליה. יואב ניהל את התחנה ואני הייתי עוזר לו שם. היה לנו עוד אחד, חיים ז"ל, שגם היה עוזר שם".

הקיוסק של משפחת צ'סלר מימין איציק צ'סלר במרכז, חיים צ'סלר ז"ל, טוביה צ'סלר ז"ל ליד קולנוע זיו אור. צילום באדיבות יואב צ'סלר

בית קולנוע נוסף היה קולנוע "דגניה" בנווה עמל. הוא הוקם בתחילת שנות ה-60 ובשנות ה-90 נבנו במקומו בנייני מגורים חדשים. הוא שימש את תושבי החלק המזרחי של הרצליה, על יד מסעדת צארום, איפה שהיום נמצא המרכז המסחרי. עוד בית קולנוע היה במלון דניאל בהרצליה פיתוח, הוא שופץ בשנת 2015 והוא פעיל עד היום. בית קולנוע נוסף הוא מיקהל בשכונת נוף ים שהחליף את שמו לטל-אור. מכל בתי הקולנוע בעיר נותרו רק היכל ודניאל, ששופצו והם פעילים היום.

"אם הייתי נותן למישהו תוספת הוא היה אסיר תודה כאילו קיבל מיליונים"

גלידה אריה בהרצליה

גלידת אריה. צילום ניר קידר

אריה אינגבר ז"ל, ניצול שואה שעלה לארץ מפולין בשנת 1957, הוא זה שעומד מאחורי הגלידרייה שכל הרצלייני מכיר – גלידה אריה בחוף השרון. אריה הלך לעולמה באוקטובר 2006, והוריש את העסק לאחיינו, אבי אינגבר. הגלידרייה המיתולוגית נסגרה בשנת 2016, ובמקומה עומדת היום תחנת מד"א.

אחרי שעלה לארץ, ב-1958, החל אריה אינגבר ז"ל לייצר גלידה בביתו בנחלת עדה ומכר אותה באמצעות עגלה עם קרח יבש שאיתה הסתובב בין בתי הספר, הבתים והחנויות. בשנות ה-60 הוא הקים מפעל קטן ברחוב הס בהרצליה וב-1988 כשהעסק שגשג הוא פתח מפעל באזור התעשייה ברעננה. בשנת 1975 הבן של אחיו, אבי אינגבר, השתחרר מהצבא והחל לעבוד איתו ואז פתח את החנות בחוף השרון.

"יש לי המון זיכרונות וחוויות מגלידה אריה", מספר אבי אינגבר, בן 65, "עבדתי בגלידריה 40 שנה, רוב החיים שלי, זה יומיום, כל היום, והרגשתי שמיציתי ושבעתי. יש לי אישה, חמישה ילדים וחמש נכדות. במכירה של גלידה אתה צריך להיות לארג' ולהלהיב את הלקוחות. הייתי אומר להם 'איזה כיף שבאתם' ומספר להם על הטעמים שלנו – וניל ושוקולד, תות ומשמש ומקופלת נהדרת. הייתי אומר להם את זה בצורה מעניינת וזה הגדיל את הסיכוי שהצד השני יקנה גלידה. היה לי חשוב לתת שירות טוב לכולם, גם לישראלים חסרי הסבלנות. אם מישהו היה מבקש תוספת גלידה והייתי נותן לו הוא היה אסיר תודה כאילו קיבל מיליונים. את גלידת המשמש והתות שלנו, שהיו מבוססות על חלב ולא על מים, ייצרנו לפי פטנט מפולין".

אבי אינגבר. צילום ניר קידר

עוד מספר אינגבר: "אחרי מלחמת העולם הראשונה דוד שלי, אבא ואמא שלי חזרו מסיביר לפולין אחרי שברחו מהנאצים. שם הם מכרו גלידה. כשהם הגיעו לארץ הם לא חשבו על זה, אבל היה חם ויש ים ומה שהיה חסר זה גלידה. בתנאים לא תנאים ובקשיים גדולים הם הכינו גלידה. התייתמתי בגיל 10 ודוד שלי אריה לא היה נשוי והוא גידל אותי. הוא היה מסתובב עם עגלה קטנה של הגלידות בין השכונות וכשהייתי חוזר מהפנימייה הייתי עוזר לו ועובד אצלו. גדלתי על גלידה. משהו מתוק זה חיים".
דני גדלין, בן 82, מוותיקי הרצליה, סיפר כי לפני גלידה אריה, היתה מפורסמת בעיר גלידה אברמצ'יק, שאותה היה מכין אברמצ'יק מבית קפה מעדן ברחוב סוקולוב. "בשנות ה-50 היינו יושבים שם בערב כשהיינו לפני הצבא ואחרי הצבא ואוכלים גלידה", סיפר גלדין.

"היינו זורקים את הכדור על השלוליות ועושים תחרות גליצ'ים"

מגרש הכדורגל הישן של הרצליה

ערן קוליק ושחקני מכבי הרצליה במגרש הישן. צילום באדיבות ערן קוליק

המגרש הישן בהרצליה, ששכן בדיוק במקום שבו נמצא היום בניין העירייה ברחוב בן גוריון, אפילו לא זכה לשם או כינוי יוצא דופן. המגרש הקטן במרכז העיר סיפק אווירה ביתית לשתי הקבוצות של הרצליה – הפועל הרצליה ומכבי והרצליה שקמה אחריה, אך בכל הקשור לתנאים – ובכן, לא היה יותר מדי במה להתגאות. את המגרש הקיפה חומה פרוצה, שהייתה משמשת לעיתים גם כיציע, כשהתפוסה מסביב למגרש הייתה מלאה. "בתחילת העונה עוד היה בסדר, כי היה קצת דשא", נזכר שחקן העבר של מכבי והפועל הרצליה ומאמן בני לוד בהווה, ערן קוליק. "אחרי חודש, שכל קבוצות הילדים, הנוער והבוגרים של מכבי והפועל היו מתאמנות עליו, הדשא היה נהרס לגמרי והיינו משחקים על אדמת חמרה קשה. אהבנו מאוד את ימי הגשם, כי הרבה יותר כיף לשחק על אדמה רכה ושלוליות. אני זוכר שבסוף כל אימון היינו זורקים את הכדור על השלוליות ועושים תחרות גליצ'ים אחד עם השני".

"היית צריך להיות מאוד טכני כדי להצליח לשחק במגרש כזה", משחזר קוליק. "שיחקתי במגרש הזה כל הקריירה, מגיל 13 שבאתי למכבי הרצליה. מכבי הייתה בחיתוליה. בתקופה הזו היה בא קהל, לא הייתה טלוויזיה והמשחקים בסוף השבוע היו ההצגה הכי טובה בעיר. היום לצערנו זה כבר ממש לא המצב".

את המגרש המיושן החליף ב-1985 אצטדיון "הבונבוניירה" העירוני, שמשמש עד היום את הקבוצות ונחשב בזמנו לאחד החדשים והמתקדמים בארץ. "המעבר לאצטדיון העירוני היה ממש כאילו זרקו אותנו לעולם אחר", נזכר קוליק. "היה כאן ראש עיר, אלי לנדאו ז"ל, שהבין שזה מהלך מחויב המציאות וקיבל את ההחלטה הנכונה".

"מכל העיר הגיעו לשם בני נוער"

פיצה קאסה דל פפה בהרצליה

שדרות חן פינת בן גוריון כיום. צילום אלי חיו חמו

תושבי הרצליה רבים, שהיום הם סביב גיל 40, מספרים על מקום שבו נהגו לפגוש את חבריהם כשהיו נערים – פיצה קאסה דל פפה ברחוב בן גוריון 2 במרכז העיר. "נהגנו החבר'ה לבוא לשם בימי שישי", מספר תושב העיר שמוליק ניסים, "היו מעט מאוד מקומות בילוי בעיר, אם בכלל. הפיצה היתה בהתחלה בכיכר דה שליט והיינו באים לשם אחרי ששיחקנו בסנוקר ליד. בסוף שנות השמונים היא נסגרה ונפתחה על ידי בעלים חדשים וצעירים במרכז העיר. הפיצה הזו היתה בשבילנו ה-פיצה. מכל העיר הגיעו לשם בני נוער, מגיל 16 עד 20. בפיצה קאסה דל פפה התחרתה פיצה ברודווי שהיתה גם היא בבן גוריון 2. הם החזיקו שנים, עד תחילת ה-2000, בעקבות רשתות הפיצה הגדולות שנפוצו בשנות ה-90. זמן קצר לאחר שהפיצה נפתחה בבן גוריון פתח ישראל, הבעלים של הפיצה שהיתה בכיכר דה שליט, פיצה קאסה דל פפה בקולנוע דוד ולאחר מכן היא עברה לתחנה המרכזית".

גם דנה אורן-ינאי נהגה לשבת בפיצה קאסה דל פפה בילדותה. "נהגתי לשבת שם עם החברים שלי מגיל 10 בערך", מספרת אורן ינאי, "היינו הולכים לאכול פיצה בדל פפה אחרי הפעולות של הנוער העובד ובימי שישי. זה המקום שבו כל בני הנוער נפגשו ושם למדנו להכיר חברים מכל העיר. אם היום כולם מכירים דרך הרשת, אז הפיצה היתה המקום של ההיכרות והשיח".

"היינו מורידים את הבגדים ונכנסים עם תחתונים"

בריכת גן העדן בהרצליה

שכון מעונות שרה. בחזית הואדי, כיום רחוב העצמאות, ברקע מגדל המים. צילום בית הראשונים

בשנות ה-40 עד תחילת שנות ה-50 היה מקום קסום וסודי בהרצליה שרק ילדי העיר ידעו על קיומו וכינו אותו "גן העדן". היה זה ואדי שבו נוצרה בריכת מים, בין בית הספר ויצמן ומגדל המים שלצדו, על גבעת המייסדים, לרחוב העצמאות. "הבריכה נוצרה מעודפי מים שהגיעו מצינור של מגדל המים אל הוואדי", מספר דני גדלין, בן 82, מוותיקי הרצליה, חבר אגד בעבר וכיום מדריך בבית הראשונים בהרצליה, "המים שירדו בשצף קצף מצינור של 8 צול והזרם, שהיה מאוד חזק יצר בריכה עם אדמה חולית נקייה ומים צחים. הבריכה היתה במרחק של 30 מטר מרחוב הרב קוק לכיוון צפון וליד רחוב העצמאות. המרחק מגן העדן למגדל המים בקו אווירי זה 150 מטר. מסביב היו פרדסים, עצים יפים, פלפלון וקיקיון. היינו קופצים מהעצים למים שהיו בעומק של מטר-מטר וחצי. לא היה ילד שהיו מוציאים אותו מהשיעור ולא היה רץ לגן עדן.

"היינו אז ילדים בכיתה ו', ז' ו-ח' בבית הספר שאז היה בית ספר עממי והיום נקרא ע"ש ויצמן. היינו באים מבית הספר, מורידים את הבגדים ונכנסים עם תחתונים ואפילו עירומים. זו לא היתה בריכה ברשות, אפילו ההורים לא ידעו על קיומה. היינו הולכים לשם בקיץ. בחורף זה היה סכנת נפשות. לא רחוק משם התגורר אחד בשם פחמי שהיה לו משק עזר עם תרנגולות, יונים ותיש, שהיו מביאים לו עזים להרבעה. לוואדי קראו על שמו – פחמי. בשנות ה-50 החלו לבנות בוואדי שכונה חדשה והיום במקום בו היה 'גן העדן' עומד בית".

מגדל המים כיום. צילום עזרא לוי

יחזקאל כהן, שהיה אחד מהילדים שנהגו להשתכשך ב"גן העדן", צייר את גן העדן כפי שהוא זוכר את המקום וכתב על המקום בספר שהוציא על הרצליה שבה גדל וצפת שממנה באו הוריו – "המושבה הנבנית והעיר הנהרסת": "הוואדיות העיקריים שביתרו את אדמות הרצליה מופיעים במפות ששורטטו בשנות השלושים, ולחלקם אך היו שמות ערביים", כתב, "ואדיות אלו אינם קיימים יותר. משנבנתה העיר, נסללו הכבישים והוקמו השיכונים, פשוט סתמו אותם. כדי לנקז את המים לא נזקקו לוואדיות ענק אלו, והאדמה, כידוע יקרה. 'גן העדן' האבוד שלנו היה באחד הוואדיות הנכחדים האלה. בקצה המדרון המזרחי של גבעת מגדל המים היה ואדי כזה, עמוק מאוד ורחב. פרדס אשכוליות שהיה נטוע במורד הגיע עד לגדה המערבית של הוואדי ונתחם שם בשדרת ברושים גבוהה. הגדה ממול היתה גבול של מטע בננות סבוך. הריחוק מבתי המושבה, השקט, ציוץ הציפורים, החומות הירוקות שהתרוממו מעל מצוקי החמרה של הוואדי, יצרו במקום פינת חמד.

"גן העדן", איור של יחזקאל כהן

"ליד עץ הפלפל שצמח על שפת הבריכה, בינות עצי קיקיון בין החומות הירוקות שעל גדות הוואדי, נוצר 'גן עדן'. היה זה מקום סתר עבורנו, ילדי השכונה הסמוכה, ומפלט לפליטי בית הספר שנבנה בינתיים על הגבעה. היינו מתרחצים במים עירומים, נהנים מהבדידות. היה זה גם מקום מסתור שבו אפשר היה לעסוק בניסיונות חדשים. ענפיו של שיח הקיקיון חלולים, כידוע. אם תיקח ענף משיח הקיקיון ותבחר קטע ממנו המגדל גם שלוחה, תוכל לחתוך אותם בצורת מקטרת. קדח בזהירות את המעבר מהשלוחה לצינור הגזע – ואתה מקבל מקטרת. כל שנותר לך לעשות הוא לקחת טבק מבדלי סיגריות, לפטם בהם את המקטרת ולעשן.

"'גן העדן', כאמור, אבד. הרבה מאתרי הילדות השתנו או נעלמו, ובכל זאת, לפעמים נותרה איזו שהיא אינדיקציה לקיומם. 'גן העדן' הוא בין אלה שלא נשארו מהם שריד ופליט. אי אפשר להאמין שהוא היה קיים בכלל. הפרדסים נעקרו, הוואדי מולא, כבישים ושיכונים נבנו במקום וזאת כבר בשנות החמישים. להערכתי, בדיוק במקום בו נמצא פעם 'גן עדן' עומד היום בניין. האם יודעים דיירי הבית שהם חיים ממש ב'גן עדן'?".

"אני זוכר את המורה להתעמלות, דוד המאירי, קופץ למים ומציל אותי"

בריכת מכבי ברעננה

בריכת מכבי. צילום ארכיון רעננה, משפחת ויין

בריכת מכבי הוקמה בשנות ה-30 של המאה הקודמת ברחוב מכבי ברעננה. בשנת 2008 היא נמכרה על ידי תנועת מכבי ליזם פרטי, אשר ב-2013 הרס את הבריכה ובנה במקומה פרויקט מגורים.

שמואל ברנשטיין, בן 71 היום, נזכר בימי הקיץ החמים שבהם היה מגיע עם משפחתו לבלות בבריכה. "ההיסטוריה שלי ברעננה היא ארוכה", מספר ברנשטיין, "עליתי ארצה בגיל חמש, בשנת 1952, מארצות הברית, וסבא שלי היה ממקימי המושבה, דוקטור אפלבאום. אני זוכר את הבריכה היטב. היא הייתה ממוקמת ברחוב מכבי, על ראש הגבעה, בצמוד לקולנוע 'צוק אור'. אני זוכר שחדרי ההלבשה היו במורד הבריכה, וכל הבריכה הייתה עשויה מבטון. היו שתי מקפצות, גבוהה ונמוכה, וזאת הייתה בריכה גדולת ממדים. אני זוכר גם את כר הדשא שהיה צמוד לה, ולצידה הייתה בריכת ילדים נוספת.

"הבריכה הייתה בזמנו צמודה לשיכון 'פיאט' ברעננה, אזור שהעירייה רצתה לעודד אנשים לבוא לגור בו. זה לא היה מקום נחשב כמו שהוא הפך להיות ב-30 השנים האחרונות. פעם זה היה סוף העולם. היית אומר שאתה גר ליד רעננה ואנשים בכלל לא ידעו איפה זה. אז, כשהיית קונה דירה, היו נותנים לך גם מכונית פיאט ומכאן שם השיכון.

הבניינים שהוקמו על שטח בריכת מכבי

"ביליתי בבריכה במשך כל תקופת הילדות שלי, מגיל חמש ועד הגיוס לצבא. לא אשכח גם את הפעם שבה כמעט טבעתי שם. למדתי בבית הספר יבנה והלכנו כל הכיתה לבריכה. אני, לצערי, לא ידעתי כלל לשחות ונתנו לי גלגל מתנפח. אני זוכר שצפתי לאטי למים העמוקים כשלפתע הילד שנתן לי את הגלגל התחרט ושלף אותו מתחתיי והתחלתי לטבוע, פשוט כך. אני זוכר את המורה להתעמלות, דוד המאירי, קופץ למים ומציל אותי. מיד אחר כך נתנו לי שיעורי שחייה. הבריכה הייתה אחת במינה ולא הייתה שנייה לה. גם בריכות שקמו אחר כך בעיר לא השתוו לה בגודלן. זאת חוויה שעיצבה את נוף ילדותי".

"זה היה קולנוע אדיר ממדים עם כ-800 מקומות"

קולנוע אורות ברעננה

אולם מופת. צילום עזרא לוי

מתחם מופת, הממוקם בתחילת רחוב אליעזר יפה, קיים כבר מאז שנות ה-50 ברעננה, על שטח שהיה בעבר בבעלות הסתדרות העובדים. המתחם מוכר לתושבי רעננה כחלק מהנוף הנוסטלגי של רעננה המושבה, ושימש בעבר בין היתר כבית לקולנוע "אורות" ההיסטורי. באמצע שנות ה-80, שופץ קולנוע אורות והפך לחלק מרשת היכלי התרבות של הסתדרות העובדים, "מופת", ומכאן שם המתחם. בשנות ה-2000 הקרקע נמכרה ליזמים פרטיים ולפני כשנתיים וחצי, נהרסו חלק מהמבנים בשטח, ובמקומם הוקם חניון באישור שינוי יעוד חורג. כיום רק בניין אחד עוד נשאר מהמתחם המקורי משנות ה-50, והוא משמש כבית כנסת.

דני פיינר, בן 79, תושב העיר, שאף קיבל את תואר יקיר העיר לפני 11 שנה, היה עובד מועצת הפועלים והיה אחראי על התרבות במתחם. "בין היתר, עזרתי להקים את מועדון צוותא ברעננה, שהיה הצוותא הכי גדול בארץ מלבד תל אביב בזמנו", מספר פיינר, "אני זוכר שכל הפעילות של מועצת הפועלים הייתה בקולנוע אורות בזמנו. הקולנוע, לפני ששיפצו אותו בשנות ה-80, היה קולנוע אדיר ממדים עם כ-800 מקומות. אחר כך מישהו החליט שזה יותר מדי גדול ובנו אולם קטן יותר. אני זוכר שהבאנו לשם להופעות את כל התיאטראות הגדולים בארץ, כמו הבימה והקאמרי. הבמה שלנו הייתה אחת הגדולות בארץ והייתה פעילות חברתית ותרבותית ענפה במקום. זה היה מוקד המשיכה של רעננה. מספר ימים לפני פתיחת הקולנוע אני זוכר שהגג נפל פנימה ובאורח נס לא היה אף אחד בפנים.

הריסות קולנוע אורות

"אני הייתי אחראי על הפעילות בקולנוע במשך כ-15 שנים. דאגנו לתרבות בעיר. קיימנו שם פעילויות לילדים, כל שבת בבוקר בקולנוע הייתה פעילות לילדים, היו מופעים, הצגות, וכמובן סרטים. כשלא הקרנו סרטים דאגנו לפעילות תרבותית אחרת. היו אצלנו כל הגדולים: יהורם גאון, חוה אלברשטיין, כל הזמרים הגדולים הגיעו לקולנוע. השקענו רבות בכל אירוע שהיה, בנינו תפאורה, לא להאמין איזו עבודה עשינו. זה היה המתחם התרבותי של רעננה בזמנו. אני גם זוכר שבתקופה שלי היה שיתוף פעולה מלא בין דתיים לחילוניים, לא הפריע שעשינו אירועים בשישי. אני מקווה ששיתוף הפעולה יחזור להיות כמו פעם".

"פתאום, בליל שישי, בתוך השקט הזה, מצאנו את ההמולה שלנו"

בית הנוער ברעננה

בית הנוער ברעננה נפתח בשנת 1964. במהלך שנות ה-80 היו מקיימים בקומה השנייה מסיבות לבני הנוער בעיר. חבר המועצה לשעבר אביחי ארביב, בן 50, מספר: "אני זוכר שהמסיבות בבית הנוער התחילו כשעוזי כהן ז"ל רצה שבני הנוער יישארו ברעננה ולא ייסעו למקומות רחוקים, והסכים לפתוח את בית הנוער למסיבות בימי שישי. אני זוכר שלא הייתה מכירת כרטיסים כדי למנוע תשלום ביום שישי.

בית הנוער ברעננה

"המסיבות התקיימו בקומה השנייה, זה היה המקום של בני הנוער להתכנס בו ובימי שישי כולם היו מגיעים לשם. ברעננה היו אז שלושה בתי ספר חילוניים ואנחנו כבר הכרנו את כל החבר'ה מבית הספר שלנו. ברגע שהגענו למסיבות האלה פגשנו ילדים מבתי ספר אחרים שגם גרים ברעננה ופתאום אתה מכיר עוד ילדים שנמצאים איתך בעיר ונוצרים עוד קשרים וחברויות.

"בית הנוער היה מקום מרכזי גם בלי קשר למסיבות. אז לא היו בתי תלמיד כמו היום, וכל ילדי רעננה הגיעו לחוגים בבית הנוער. אני זוכר שזה הרגיש פתאום אחרת לבוא לשם ביום שישי למסיבה במקום לחוג אלקטרוניקה או כדורסל. זה אחד המקומות שעיצבו את נוף ילדותי. צריך להבין שפעם, בימי שישי, רעננה הייתה סגורה לגמרי. שני שליש מהבתים ומבתי העסק שיש היום בכלל לא היו קיימים אז. לא היתה לנו האפשרות לברוח לקצוות העיר או לאזור התעשייה כי הוא לא היה מפותח כמו היום. היה פה די משעמם בימי שישי ובית הנוער היה בעצם הבילוי היחיד מחוץ לבתי החברים. היית רואה את רעננה בשישי בצהריים, הופכת להיות שקטה, רכבים כמעט לא עוברים, והתנועה בה הייתה מדלדלת, וככה זה היה עד הערב. ופתאום בליל שישי, בתוך השקט הזה, מצאנו את ההמולה הזאת שלנו. בית הנוער, למרות שהוא היה קטן, נראה לנו כילדים כמו מקום ענק. בגלל השקט מסביב זה היה נראה כמו משהו חי ותוסס".

"זה היה או יד לבנים או שאתה נשאר בבית"

רחבת יד לבנים ברעננה

רחבת יד לבנים רעננה. צילום עזרא לוי

רחבת יד לבנים ברעננה הוקמה לפני כ-15 שנה, לאחר שנים רבות בהן עבודות הפיתוח לא התקדמו ופרויקט בניית הרחבה הוקפא. לאחר בניית הרחבה הפך המקום במהרה למקום התאספות ומפגש של בני הנוער ברעננה. ניר נאמן, בן 21, היה אחד ממאות בני הנוער שהיו פוקדים את המקום.

"את רחבת יד לבנים אני זוכר היטב", מספר ניר, "אני זוכר שהיינו יוצאים לשם בחופשי הקיץ הגדולים או בערבי שישי. זאת הייתה נקודת מפגש של החבר'ה הצעירים ברעננה. היינו יוצאים לשם בגילאי חטיבת הביניים ועד התיכון. כל בני הנוער ברעננה היו מגיעים לשם, היית פוגש חבר'ה מבתי ספר אחרים. היינו סתם יושבים ברחבה, מחפשים אטרקציות, מדברים, צוחקים. היו תמיד באים לשם גם מתנדבי סיירת ההורים ודואגים שלא נעשה שטויות. בעיקרון, הסיבה המרכזית שהיינו מתקבצים שם היא כי עד לפני כמה שנים היו ממש מעט מקומות לצאת אליהם כבן נוער. אם לא חגגת 18, ולא היית יכולה להיכנס לברים באזור התעשייה, היית מגיע לרחבת יד לבנים. זה היה המצב הנתון.

"אני אישית זוכר את ההתכנסות שלנו שם כמשהו מגבש. היה איזשהו יופי בקהילתיות שנוצרה ברעננה, כשכולם נמצאים במקום אחד, וזה מסמל איזושהי הרגשה של אחדות. זה גם לדעתי מסמל את האופי של עיר קטנה. מצד שני זה גם הגיע ממקום של חוסר ברירה, כי אם אין לך רישיון, אין לך לאן לצאת. זה היה או יד לבנים או שאתה נשאר בבית, או שאתה הולך לבית של חברים. כמובן שהייתי שמח אם היו נפתחים מקומות נוספים כדי לתת לנו אלטרנטיבות, אבל הפקנו את המיטב מהמקום.

"אני זוכר את המקום כחלק מתקופה של התבגרות, של עיצוב האופי. זה מתקשר לי עם סוף עידן התמימות. גם בימי כיפור היינו מתאספים שם כל החבר'ה. שם באמת הרגשת את החברותא, את ההרגשה של הביחד בעיר. מבחינתי רחבת יד לבנים תמיד תישאר סמל להתבגרות שלי כילד שגדל ברעננה".

"היה כיף לא נורמלי"

מגרש הפועל רעננה

הפועל רעננה נגד הפועל נמל חיפה. צילום ארכיון רעננה

מגרש הכדורגל 'קרני' צר המידות הנמצא ברחוב קרן היסוד פינת ההסתדרות ברעננה, שימש את הפועל רעננה בנאמנות, אבל בדיעבד נדמה כי איש לא שיער שהמועדון הצנוע יגיע בטווח הנראה לעין לליגת העל. מאז ההישג הספורטיבי המרשים, נאלצת רעננה לנדוד ברחבי הארץ שכן 'קרני' לא עומד בתנאי הסף של ליגת העל. באצטדיון כ-2,500 מקומות ישיבה בשני יציעים צמודים בני אלף מקומות כל אחד, כאשר מאחורי הספסלים ישנו מעין יציע עץ מקורה המכיל כ-500 מקומות נוספים. אם תרצו, יציע הכבוד. כיום משמש המקום כמגרש אימונים עבור הפועל רעננה וכמגרשה הביתי של קבוצת בני רעננה המשחקת בליגה ג' מחוז שרון.

מי שזוכר את המקום היטב הוא יוסי כרשיש, ששיחק בהפועל רעננה ובהמשך אימן את הקבוצה והוביל אותה להישג חסר תקדים באותה תקופה – ארבע עליות בשבע עונות, מליגה ג' עד הליגה הלאומית. בניגוד מוחלט לתקופה הנוכחית, באותן שנים היו היציעים מלאים עד אפס מקום. "בכל פעם שעלינו היו משדרגים עוד קצת את המגרש. פעם עוד יציע, פעם חומה, חדרי הלבשה ובהמשך גם שזרוע חורף", נזכר כרשיש. "בליגה א' אפילו התחלנו מסורת של יציאה למחנה אימונים בחו"ל כקבוצה מקצוענית לכל דבר". עוד לפני כן, כשחקן, זוכר כרשיש ימים בהם אפילו דשא לא היה בנמצא. "שיחקנו בביצות של מים ובעיסות של בוץ, אבל אלה היו ימים אחרים והיה כיף לא נורמלי", הוא משחזר. "ליד היציע המערבי הייתה באר שבכל שנה היו מכסים אותה בחול עד שקרסה. כל ותיקי רעננה הכירו אותה ומי שהיה רץ שם היה מגלה בור גדול, יורד למטה וממשיך הלאה. היינו רגילים, רצנו על עיוור ונמנענו מנפילות". טריבונת הבטון, אגב, הצליחה להכיל בזמנו כ-700 אוהדים. "מגיל 6 אני במגרש הזה, שם חונכתי כילד ובהמשך כנער וכבוגר", הוא מסכם את פרץ הנוסטלגיה המקומית. "אי אפשר לומר מילה אחת רעה על המועדון הזה ואני שמח שאני ועוד הרבה שחקנים אחרים זכינו לחינוך טוב בהפועל רעננה".

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה לאנדרוייד

הורידו את האפליקציה לאייפון

עקבו אחר דף הפייסבוק שלנו

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ שלנו

"היינו יושבים שם ערבים שלמים ומעבירים סיפורים וצחוקים"

רחבת קניון ערים בכפר סבא

קניון ערים. צילום עזרא לוי

קניון ערים בכפר סבא הוקם בשנת 1993 ומאז משרת את תושבי כפר סבא והסביבה נאמנה. יחד איתו הוקמה רחבה עצומה ששימשה לאורך השנים מקום מפגש לבני נוער, לרוכבי אופניים, גלגיליות וסקטבורד ולאירועים עירוניים.

צחי גרינברג, תושב העיר בן 37: "הרחבה הפכה למקום מפגש כי היא במרכז העיר, בצעירותי, נאמר בגיל 14-13, הייתי רוכב שם עם חברים על סייקטבורד. בדיוק בנו שם את הרחבה וזה היה מן ספייס פתוח ומגניב שהפך למקום מפגש. בגיל מאוחר יותר היו יוצאות משם ההסעות למועדונים בתל אביב. זו הסיבה שהרחבה הפכה להיות מקום מפגש. אז כפר סבא הייתה קצת יותר קטנה מהיום, והיו שם חבורות של ילדים וכולנו הכרנו את כולם. אצלי בראש, חבורות של ילדים מתחלקות לפי האהבה למוזיקה, אז בין אם שמעת רוק כבר או מוסיקה אלקטרונית כולם הכירו את כולם. היינו יושבים שם ערבים שלמים ומעבירים סיפורים וצחוקים. באמת אפשר להיזכר בזה בגעגוע"

אלעד סגל, תושב סיטי הייטס הסמוך לקניון, מתגורר במקום מזה 13 שנה. "הילדים שלי, שהיום כבר יחסית גדולים, העבירו פה את כל הילדות שלהם. את בני בן ה-18 לימדתי כאן לרכוב על אופניים. כל אירועי פורים ויום העצמאות נערכו פה. בגלל שאנחנו גרים פה ממש מעל הרחבה ברור שהיא שימשה כחצר האחורית של הילדים שלי. לשם הם היו יורדים בכל פעם שיורדים למטה עם החברים. בוא נאמר שאני מאמין בהחלט שהמקום הזה יהיה נוסטלגי עבור הילדים שלי. ברור שהמקום היה גם משמש כמקום מפגש לבני נוער בגילאים שונים וטיפוסים שונים. היום יש פה משמרות הורים וגם בנו את מרכז הפיס שמאגד את כל הפעילויות שלהם, ולכן יש להם פחות עניין במקום. אבל עדיין, אמנם לא כמו פעם, לרחבה יש צורה טבעית וחבר'ה צעירים מתאספים במקום בימי שישי".

"זה מגרש שרק אנחנו ידענו לשחק עליו"

מגרש הפרדסים בכפר סבא

מפגש בין הפועל כפר סבא להפועל פתח תקוה במגרש הפרדסים.
צילום באדיבות מוזיאון הפועל פתח תקוה

מגרש הפרדסים ברחוב טשרניחובסקי בכפר סבא שימש את הפועל המקומית במשך למעלה מ-30 שנה, בין השנים 1952 – 1986, טרם מעברה לאצטדיון לויטה. בין פרדסי התפוזים שהקיפו אותו זכתה הפועל כפר סבא באליפות היחידה תולדותיה בשנת 1982. שחקן העבר של הקבוצה נח איינשטיין מתגורר עד היום סמוך לחומת המגרש ומאז שהוא זוכר את עצמו הוא משחק שם.

"זה מגרש שרק אנחנו ידענו לשחק עליו וכל קבוצה שהגיעה הייתה מבסוטית גם מתיקו", הוא נזכר בחיוך. "בקיץ הדשא גדל ובחורף מת. היו שלוליות וידענו בדיוק לאן לרוץ, איפה יש יותר בוץ ואיפה הכדור נתקע. זה היה מגרש קומפקטי מוקף חומות שהזכיר קצת בית כלא".

ההשוואה לא פגמה כמובן באווירה המחשמלת במשחקים. בטריבונות יכלו להיכנס כ-3,000 צופים, אבל איינשטיין משוכנע שהיו הרבה יותר. "מול בית"ר ירושלים, מכבי תל אביב ומכבי נתניה המגרש היה מפוצץ. אנשים עמדו על החומות ואפילו באו עם משאיות וטרקטורים והרימו את הכף כדי לצפות במשחקים מבחוץ. על כל דבר שאפשר טיפסו – מעצים עד עמודים. לדעתי במשחקים הגדולים היו משהו כמו 5,000 איש שעמדו כמו סרדינים. היום אני שומע שבקושי באים 200".

בשלב מאוחר יותר הובאה טריבונה מאצטדיון באסה בתל אביב, השטח עליו נבנה לימים אצטדיון בלומפילד, ומוקמה מאחורי אחד השערים במגרש הפרדסים. גם לתפוזים עצמם היה ערך מוסף. "אם היה אימון משעמם היינו בועטים את הכדור בכוונה לפרדס, הולכים לחפש אותו וחוזרים עם תפוזים", צוחק איינשטיין. וכשהאימון לא היה משעמם? "היה רק זרקור אחד, בקושי ראינו את הכדור אבל זה לא עניין אותנו והמשכנו לבעוט כל הזמן כדורים לשוער יאיר נוסובסקי. הייתה אווירה אחרת", הוא משחזר. "מגיל 8 אני במגרש, קטנצ'יק שכולם גדולים ממנו בשנתיים-שלוש. כל הזמן הייתי שם, עוזר למחסנאי, משקה, תולה רשתות, הכל". המשחק הרשמי האחרון במגרש הפרדסים נערך ב-13 בספטמבר 1986 במסגרת גביע הטוטו. כפר סבא הביסה 1:6 את בית"ר נתניה, כשאחד הסמלים הגדולים של המועדון, אלי יאני, מתכבד בשער הפרידה. בשנת 2017 הכריזה עיריית כפר סבא על הקיר הדרומי שנותר מהמגרש כמבנה לשימור.

"ראיתי שם את כל הסרטים של ילדותי ונעוריי"

קולנוע עמל בכפר סבא

קולנוע עמל. צילום עזרא לוי

אחד המבנים המיתולוגיים בכפר סבא, ששמו עלה לכותרות מחדש בשנים האחרונות, הוא קולנוע עמל, וכל פרויקט כזה חייב להכליל אותו בתוכו. כשהוקם נקרא "בית הפועלים" שכן הוקם , עבור הפועלים ועל ידיהם בשנים 1936-1937 והוא היה הבית הגדול והמפואר ביותר במושבה. הייתה בו ספריה, התקיימו בו חוגים והצגות. זקני כפר סבא עוד זוכרים שהתיאטראות במדינה עמדו בתור כדי להופיע בפני פועלי כפר סבא והסביבה במבנה הזה. לא הרבה אחר כך, כשמועצת הפועלים עברה למקום אחר, שימש המקום גם כבית קולנוע. בשנת 1957 נוספה לו מבואה קדמית עם קופה ומזנון כדי שאנשים הממתינים לסרט לא יצרכו לעשות זאת בגשם או בשמש. היו שטענו שהמבואה הסתירה את החזית המפוארת של המבנה. הקולנוע המשיך לפעול עד שנת 2002 כשבהדרגה הגיעו אליו פחות ופחות צופים. היה גם ניסיון להפוך אותו לסינמטק להקרנת סרטי איכות, שלא צלח. התושבים הפעילים ב"ועד להצלת קולנוע עמל" שואפים להחזיר את המבנה לקהילה, ולא כקולנוע.

מורת הדרך שרונה לימן: "למעשה, הבניין הזה שימש את כל מה שקרית ספיר היום משמשת, מרגע הקמתו ועד שנות ה-70, אז הוקם היכל התרבות. גם אז הוא היה אחד המקומות הבודדים בעיר לאירועים גדולים, טקסים של בתי ספר ואירועי יום הזיכרון למשל. הזיכרון הכי גדול שלי מהקולנוע הוא הכיסאות החורקים, כשכל תזוזה של צופה בקהל הדהדה באולם. ראיתי שם את כל הסרטים של ילדותי ונעוריי, עד שפתחו את קניון ערים ב-93. ראיתי שם את גריז, שהיה 'הסרט' של אותה תקופה, ומבית הספר לקחו אותנו בחלקים לראות את תשע השעות של 'שואה' של קלוד לנצמן. סרטים שהוקרנו בתל אביב היו מגיעים לכפר סבא באיחור של כמה חודשים. הסרטים הוקרנו בסלילים והייתה כמות מוגבלת של סרטים שהיו עוברים בין בתי הקולנוע. אבל אני חייבת להודות שיש קרוב לוודאי אנשים מבוגרים שזוכרים את הקופאי ואת המזנונאי ואת היחס האישי שלהם. עד היום בני ה-80 זוכרים מילדותם שההורים שלהם הם אלה שאחרי העבודה עבדו במכונת בטון כדי להוסיף בלוקים למבנה. מלבד הסרטים אני חושבת שאחד הזיכרונות של הדור שלי הוא לראות שם את ההופעה של להקת תיסלם שהייתה מאוד פופולרית בזמנו. כל זה ביחד מה שעושה את המקום מיתולוגי, הגודל של המבנה, היופי שלו והעובדה שהוא היה מרכז התרבות והחיים של המושבה. לדעתי אין כפר סבאי שבשלב כזה או אחר בחייו שלא הגיע למקום הזה".

"צעירים ישבו מול הגלידה, ועם השנים נוצרו חברויות וזוגיות"

גלידה פינגווין בכפר סבא

גלידה פינגווין

בשנת 1951 במאה הקודמת, לפני 68 שנים, הוקמה גלידת פינגווין ברחוב רוטשילד 43 בכפר סבא על ידי צבי אריה קריסטל ורעייתו הלנה. מדובר, מאז ועד היום, במקום עלייה לרגל מכפר סבא ומהסביבה לאחר ששמה של הגלידה יצא למרחקים. אשתקד פתח הנכד, צבי אריה, הנקרא על שמו של הסבא, את הסניף החדש ברחוב התעש 14, במרכז חאן בבא בעיר. הגלידה הנמכרת במקום היא אותה הגלידה שיוצרה במתכון איטלקי שהובא מאיטליה לפני עשרות שנים ששוכלל ושודרג ברבות השנים.

יצחק קריסטל, הבעלים של החנות המקורית: "בשנות ה-60 ו-70 לא היו הרבה מקומות בילוי וצעירים בני העשרה, אחרי ולפני צבא, ישבו על המדרכה מול הגלידה, ועם השנים נוצרו חברויות וזוגיות ונישואים. זה היה מקום הבילוי ואנשים קבעו להיפגש פה. היום באים סבים וסבתות עם נכדים. הם מביאים אותם לפה ומראים להם איפה, כשהם היו בגילם, היה מקום הבילוי שלהם. הם מספרים להם שהם נהגו לאכול חצי מנה פלאפל ולקנח בגלידה ובגרעינים שחורים בעיתון מגולגל. זו נוסטלגיה שתושבי כפר סבא הוותיקים לא ישכחו".

מייסדי גלידה פינגווין 1954

על סוד אריכות השנים של העסק אומר קריסטל: "הסוד הוא רצון לשרת כל לקוח באופן אישי, טיב וטעם וחיוך. אם לקוח לא מרוצה אז אנחנו הולכים עד קצה העולם כדי לפייס ולרצות אותו. יש לנו בגוגל מעל 500 ביקורות ואין ביקורת שנופלת משלושה כוכבים, כשהשיא הוא חמישה. כולם מדברים על הטעם, על השירות וגם על הכמות. כשאתה מגיע לחנות גלידה רגילה עשים לך עניינים עם גודל הכדורים. אצלנו הכמות היא לא עניין בכלל ולא עושים חשבון לכמות. המנה מכובדת והגלידה טעימה ולכן זה כנראה הקלף המנצח מאז ומתמיד".

"אנשים עמדו בחוץ מכיוון שלא יכלו להיכנס פנימה"

בית מפא"י בכפר סבא

בית מפא"י

המבנה ההיסטורי הוקם בשנות ה-40 של המאה ה-20 ושימש לאורך השנים את מועצת מפא"י ולאחר מכן את מפלגת העבודה. במגילת היסוד של בית המפלגה נכתב: "הבית מיועד לכל פועל בישראל, לנוער עברי ולכל שוחרי החופש הצדק והגאולה לפועל ולעם". המקום נהרס בסופו של דבר לאחר שנמכר על ידי מפלגת העבודה ונבנה בו פרויקט משרדים במרכז העיר, מול רחבת האירועים שמאחורי היכל התרבות, מצדו השני של רחוב ויצמן.

בית מפאי לשעבר ויצמן 64. צילום שרונה לימן

ראש עיריית כפר סבא לשעבר, יצחק ולד מספר: "בית המפלגה נוסד הרבה לפני שהייתי חבר במפלגה. כשנכנסתי לפוליטיקה כחבר מפלגת העבודה הייתי בזהות הפוליטית שלי נכון למפא"י באותה התקופה. לצערי המקום הזה לא עומד, הוא נמכר בזמנו על ידי מפלגת העבודה על מנת לממן את הפעילות שלה. בית המפלגה שימש להתוועדות של כל מי שהיה אז חבר או אוהד של מפלגת העבודה, לישיבות של הסניף המקומי ולאירועים שונים. מדובר במקום צר מלהכיל, היו בו להערכתי כ-200 מקומות ובהרבה מאוד מקרים האנשים פשוט עמדו בחוץ מכיוון שלא יכלו להיכנס פנימה. הבית היה אמנם מבנה פיזי – אבל היה בו תוכן ערכי ותוכן של תנועת העבודה דאז שיצקו אותו תדירות והתנהלו בו ויכוחים ערים על דרכה של המפלגה ושל המדינה. לדעתי אין מה להתגעגע לתקופה הזאת, אף שזו הייתה תקופה ערכית חשובה וטובה. צריך להסתכל קדימה כי להתגעגע זו אינה תוכנית עבודה. השאלה מה עושים בעתיד. מפלגת העבודה התרסקה בבחירות הנוכחיות וזה היה גם די צפוי. אני חושב שהיא פשוט איבדה את המנהיגים האותנטיים הדומיננטיים שהיו לה בעבר, וכיום זה כבר דור אחר שחושב ונוהג אחרת".