בתה של דינה פורת: "מותה של אמא זו טרגדיה נוראית ומיותרת"

מותה של דינה פורת, בת 70, שנהרגה ביום שבת בהתהפכות סירת התיירים בצ'ילה, הותיר רבים מתושבי הרצליה המומים וכואבים. פורת, תושבת רשפון, היתה מוכרת בשכונת יד התשעה ובעיר, בעיקר מעבודתה כמורה לאנגלית במשך שנים רבות בבית הספר היסודי הרצל בשכונה, שנסגר לפני כארבע שנים.

בתה של דינה, נטע פורת-ציפורי, מספרת: "אמא לימדה 34 שנים בבית הספר הרצל בשביב. היא בחרה בעבודה הזאת כי היא רצתה לתת מעצמה כי היא כולה היתה נתינה. היא ג'ינגלה בין משק חקלאי פעיל לבין משרה מלאה בהוראת אנגלית. היא תמיד היתה מוקפת בהרבה חברים, היא אהבה ריקודי עם ואהבה את ארץ ישראל, הם טיילו בכל מקום ואתר בארץ ואהבו לטייל. ההורים שלי הם מלח הארץ. כשהיא הלכה ברחובות בהרצליה כל שנייה עצרו אותה תלמידים שלה. היא כל הזמן הלכה לחוגים והרצאות. היא אישה מיוחדת שתמיד מצאה זמן לעזור לכולם והיתה שם בשביל הנכדים שלה. הבן הבכור שלי חיכה שהיא תחזור. יש להם יום קבוע שהם נפגשים בו. הוא ממש שבור. מותה של אמא זו טרגדיה נוראית ומיותרת. כנראה שזה גורל, כי הם ביטלו את הטיול פעמיים מסיבות שונות, ובסוף הם יצאו לטיול הזה וכך הוא נגמר. לי היתה תחושה מאוד לא טובה והצעתי להם לוותר, הרבה טיסות פנים ולמה הם צריכים את זה. גם לאחותי הגדולה היתה תחושה לא טובה. היא כל כך רצתה להגיע לשם אחרי שלמדה ספרדית. בערב לפני הנסיעה היא לקחה ממני שיחון ספרדי-עברי וצחקנו עליה שהיא לא יודעת כלום בספרדית ואז היא הראתה לנו בקיאות יפה מאוד בשפה. היא היתה מאוד משמעותית עבור כולם, שבעת הנכדים שלה שבורים. עוד אין הלוויה וכבר הגיעו אלינו כמויות של אנשים והמון טלפונים. העיקר שיש מה לקבור ולא קרה להם משהו יותר נוראי שיכול היה לקרות לפי המידע שאנחנו שומעים".

פורת נהרגה כשהסירה שעליה הפליגה עם תיירים ישראלים אחרים, התנגשה בסלע ליד מפל בנהר בפארק הלאומי טורס דל פיינה בצ'ילה והתהפכה. פורת וגלילה ביטון נהרגו, ארבעה נפצעו קשה ועוד עשרה נפצעו קל, בהם גם בעלה של פורת, יצחק. השלטונות המקומיים פתחו בחקירה לבירור נסיבות התאונה, לפי שעה מעריכים כי הסירה התהפכה לאחר שהסקיפר איבד שליטה. השיט היה חלק מטיול מאורגן של הטיולים "מסעות". מועד הלווייתה של פורת טרם נקבע וגופתה טרם הוטסה לארץ. בעלה עדיין מאושפז בבית החולים בצ'ילה. היא הותירה אחריה גם ארבעה ילדים ושבעה נכדים.

פורת יצאה לטיול המאורגן בדרום אמריקה עם בעלה ביום שני שעבר, והם היו אמורים לחזור ב-13 במרץ. "בשבת בבוקר היא התקשרה מפוארטו נטאלס ואמרה שהיא הולכת לאכול ארוחת בוקר ושאחר כך הם יוצאים לשיט בזודיאקים (סירת גומי ממונעת). זו היתה השיחה האחרונה שלי איתה", מספרת חברתה הטובה אורה רוזוב, "בנובמבר דינה חגגה 70 והיא אמרה שהיא לא רוצה שיעשו לה מסיבות – היא רוצה טיול בדרום אמריקה. הם פעמיים נרשמו לטיול לדרום אמריקה במהלך השנים וביטלו מכל מיני סיבות. בעלה עשה לה עם הילדים מסיבת הפתעה מושקעת, שזו היתה בדיעבד מסיבת פרידה מכל החברים. היא היתה ממש מאושרת. היא הלכה לנו בשיא הכיף של חלום חייה. היא היתה החברה הכי טובה שלי, חברה כזאת לא תהיה לי יותר".

רוזוב מספרת שפורת נולדה בזגרב להורים ניצולי שואה ועלתה בגיל עשרה חודשים לארץ. הם גרו במעברת ג'ליל ואז הציעו להם את רשפון ומאז הם שם. היא היתה בת יחידה, התייתמה מאביה בגיל צעיר ואמה גרה במשק. היא פרשה מהוראה לפני 12 שנה ואז החלה לראשונה לנסוע לחו"ל. "היא רצתה לכבוש את העולם, היינו יחד בסין, בהודו, באינדונזיה, במדירה, ביוון ובסרביה. נקרע לי הלב", אומרת רוזוב.

עפרה מרוז, חברה טובה אחרת של פורת, אומרת: "אני עדיין בהלם מהאסון. אנחנו חברות 50 שנה. מאז שפרשה היינו יחד בחוגים במועדון של המורים הגמלאים בהרצליה שבמתנ"ס יד התשעה. היא היתה מורה מאוד אהודה בבית הספר הרצל. עד היום התלמידים שלה, אם זה הספר או בעלי חנות הדגים 'מסיקה', זוכרים אותה. בכל מקום בהרצליה יש תלמידים שלמדו אצלה בעבר ומאוד אהבו אותה. היא היתה מורה מאוד מסורה לצד העבודה הקשה במשק ברשפון יחד עם בעלה חקי. היא ובעלה הם מלח הארץ".

ד"ר אסף מרום, בן 36, שהיה תלמיד של דינה לפני כ-25 שנה בבית הספר הרצל, מספר: "דינה היתה המורה הראשונה שלי לאנגלית, מכיתה ג' עד ו'. היא היתה גם הספרנית של בית הספר. בזכותה אהבנו את השפה האנגלית ונהנו ללמוד וגם אהבנו את הספרייה. בגלל האישיות שלה היה מקום מכובד לספרייה בבית הספר. היא היתה אישיות מאוד מיוחדת ונדירה, מקצועית, חרוצה והיא אהבה מאוד את מקצוע ההוראה והתלמידים שלה. אין דומה לה בעושר התרבותי שלה, בשמחת החיים שלה וביחס שלה לתלמידים שלה ולבני אדם בכלל. היא תהיה זכורה בלבי תמיד ואני מאוד אתגעגע אליה. אני מאוד עצוב. היא היתה גם המורה לאנגלית של אמא שלי ושל חלק מהאחיות שלה, והיא אהובה מאוד במשפחה שלנו. בשביל תלמיד כמוני, שכל כך אהב ללמוד, בית הספר הזה היה כור מחצבתי. אני היום רופא במקצועי ומרצה בבית הספר לרפואה בטכניון. שמעתי על המקרה המצער בתחילת השבוע ונחרדתי. ראיתי אותה באוקטובר האחרון בטיילת על חוף הים בהרצליה עם בעלה. ראיתי אותה מרחוק ורצתי אליה והיא מיד זיהתה אותי. שיבחתי אותה בפני בעלה וראו שהוא גאה בה. זה היה מפגש מאוד מרגש".

גילה ינאי, תושבת יד התשעה שבתה חפצי היתה תלמידה של פורת, מספרת: "עצוב לי מאוד. היא לימדה את הבת שלי חפצי אנגלית לפני כ-35 שנים. היא היתה ילדה מאוד מופנמת. דינה פנתה אלי ואמרה שהבת שלי צריכה להשתפר בדקדוק באנגלית, ושהיא לא רוצה לפגוע בחפצי ולהוריד אותה הקבצה. היא הציעה שחפצי תיקח שיעורים פרטיים עם תלמידה שלה לשעבר. היום חפצי מדברת אנגלית יותר טוב מעברית בזכות דינה פורת, ובזכותה היא הצליחה. היינו נפגשות, דינה ואני, בריקודי עם בספורטק והיא כל הזמן שאלה על חפצי. היא מעולם לא שכחה את התלמידים שלה. היה לה אכפת מהם. היא אישה משכמה ומעלה. אין אדם שהכיר אותה שלא אהב אותה. צר לי על מה שקרה לה, לא מגיע לה מוות כזה. אנחנו לא נשכח אותה ואת מה שעשתה עבור חפצי".

מירי קליין, שלימדה גם היא בבית הספר הרצל, סיפרה: "היא הייתה המורה לאנגלית ואני הייתי מחנכת בכיתות בהן לימדה אנגלית. אני זוכרת את ההערכה והאהבה של המורים והמנהלת כלפיה. היא היתה פעילה חברתית בחדר המורים וגם מורה מסורה לתלמידיה. בכל פעם שנפגשנו היא היתה מקבלת אותנו בחיוך. תמיד שמחה לארח בביתה ועשתה זאת ברוחב לב, היא נתנה תחושה של בית לכל מי שדרך על סף דלתה". מצוות מורי בית הספר הרצל נמסר: "אנו כואבים מאוד את לכתה בטרם עת. היא תישאר חקוקה בלבנו שנים רבות".