אמא גאה: בנה הטרנסג'נדר של שרית בן שימול התגייס לקרבי

"לפני שנה וחצי הבן שלי דין, שהיה אז בן 16.5 ובאמצע כיתה י"א, שיתף אותי שהוא בן בגוף של בת. התגובה הראשונה שלי הייתה הלם מוחלט. לא תפקדתי כמה שבועות, לא אכלתי ולא ישנתי. הרגשתי תחושת כישלון. עלו בי מחשבות של איך לא ראיתי, איך לא שמתי לב, ומה עבר עליו".

אבל מאז שסיפר לה בנה שהוא טרנסג'נדר, עברה שרית בן שימול – בת 50, תושבת הרצליה הירוקה, נשואה ואמא לארבעה – מהפך. עד לפני כחצי שנה היא עבדה בחברת תקשורת גדולה, שאותה עזבה אחרי 17 שנים. אחרי שינוי גדול שעברה בעקבות בנה הטרנסג'נדר היא לומדת היום להיות מאמנת אישית (קואצ'רית), והיא מנחת קבוצות ומרצה על השינוי הגדול בחייה במטרה לעזור לאחרים בתהליך שהם עוברים עם ילדיהם. ודין? הוא התגייס בשבוע שעבר ליחידה קרבית.

בואי נחזור לימים הראשונים מאז דין גילה לך על עצמו.
"הייתי מאוד אמביוולנטית בהתחלה. מצד אחד רציתי לחבק אותו ולהגיד שהכל בסדר, ומצד שני נכנסתי לחרדות מטורפות מה יהיה ואיך יהיה, מה המשמעויות של זה ומה זה שינויים פיזיים, ואיך הוא יצליח לחיות את החיים שלו. התקופה של ההלם נמשכה אצלי כמה שבועות עד שהבנתי שזה משהו שאי אפשר להתעלם ממנו וזה כנראה לא משהו שעובר. לא ידעתי בכלל מה זה אומר, והתחלתי לחקור את הנושא הזה. חיפשנו מישהי שמתמחה בתחום המגדר והלכנו אליה לטיפול משפחתי והיא ליוותה אותנו בכל התהליך כמשפחה. היא אבחנה דיספוריה מגדרית, כלומר שאין התאמה בין הגוף הביולוגי ואיברי המין שנולדים איתם כזכר או כנקבה לבין התפישה המגדרית של הבן אדם בראש, איך הוא רואה את עצמו. כשיש חוסר התאמה שכזה נוצר צורך לעשות את השינוי ולהתאים את הגוף לנפש. עברנו במשפחה תהליך מאוד ארוך של כמה חודשים ולאט לאט למדנו את הנושא והבנו מה זה אומר. זה היה לא פשוט כי התהליך הוא מאוד מורכב. בהתחלה הסתובבנו עם סוד ענק. בהדרגה התחלנו להבין שזו עובדה ולא שיגעון ילדות, זה לא גיל ההתבגרות וזה לא סתם 'אני לא שבע רצון מהגוף שלי'. ברגע שהבנו שהרווחה והחיים של הבן שלנו תלויים בזה, לא היה ספק שנעשה הכל כדי לתמוך בו וללוות אותו בתהליך הקשה והמורכב הזה. לנו זה היה ברור שהוא הולך לקבל מאתנו רוח גבית, עם כל הקושי ועם כל האתגרים וההתמודדויות".

את מי הוא שיתף בהתחלה?
"הוא שיתף את החברים שלו לפני שהוא שיתף אותי. מול החברים שלו הוא היה בטוח ומאוד נחוש. הוא יודע להסביר את עצמו כל כך יפה והחברים ידעו להכיל מאוד יפה את השינוי שלו. זה גם לא ברור מאליו. החברים דיברו אליו בלשון זכר מאוד מהר, משהו שלקח לנו הרבה מאוד זמן לשנות. אחרי כמה ימים שהוא שיתף אותי, ביקשתי שהוא ישתף גם את בעלי, אבי. זה לא משהו שאני יכולה להתמודד איתו לבד, זה משהו מאוד מהותי שגם האבא צריך להיות מעורב. לאבי היה מאוד קשה בהתחלה. שנתיים וחצי לפני כן, כשדין היה בן 14, הוא יצא מהארון כלסבית. בזמנו, הייתי הראשונה שהוא שיתף על הנטייה המינית שלו, לפני שהוא שיתף כל אחד אחר. הפעם הוא חשש מהקושי שהוא יציב בפנינו. זה תהליך הרבה יותר מורכב שכולל שינוי מין, שינויים פיזיים חיצוניים, שינוי לשון הפניה ושינוי השם".

מתי הוא גילה שהוא טרנסג'נדר?
"הוא ידע מאז ומתמיד מה הוא, אבל הוא לא ידע להסביר את זה. אחותי סיפרה לי שכשביקרנו אותם בארה"ב, הוא היה אז בן 9, הוא סיפר לבת שלה שהוא מרגיש בן בגוף של בת. בתודעה שלו זה היה קיים מאז ומתמיד. אני חושבת שהוא התבשל עם המחשבה כמעט שנתיים. הוא היה צריך לתרגם את התחושות שלו ולהיות מסוגל לתת לזה שם ולהגדיר את זה. שנה—שנתיים לפני שהוא שיתף אותנו הוא כבר התחיל להבין שזה העניין. הוא עשה עבודת מחקר באינטרנט, היום הרבה יותר קל להגיע למידע. הוא גם היה פעיל באיגי (ארגון נוער גאה), שזה עוד משהו שעזר בליווי ובהבנה של התהליך שלו עצמו. הוא לא מיהר לשתף אותנו כי הוא רצה להיות בטוח. כשהוא הגיע אלינו הוא כבר היה מגובש, היה לו ברור בדיוק מה המשמעויות של זה ומה הוא רוצה ואנחנו היינו צריכים להתרגל ולהבין את כל התארים והמשמעויות".

מתי התחלתם לשתף את הסביבה הקרובה?
"כשלושה חודשים אחרי שהתהליך התחיל, מהרגע שבו הוא שיתף אותנו, התחלנו לאט לאט לשתף את האחים שלו וחברים קרובים, מעגלים מאוד מצומצמים. שיתפנו את הצוות בתיכון חדש שבו הוא למד תוך חודשיים מהרגע שהוא סיפר לנו, עוד לפני שסיפרתי לאחיות שלי. הבנתי שצריך לשתף את צוות בית הספר כי זה הבית השני שלו והם צריכים לדעת מה עושים ואיך מלווים ילד בתהליך כזה של שינוי. אחוזים מאוד משמעותיים של נוער טרנס נושרים מבתי הספר. אני אמרתי שאין מצב שזה יקרה לבן שלי, הוא יסיים תיכון כמו שצריך והמערכת תדע לעשות את כל ההתאמות מסביב. הגעתי מאוד נחושה לבית הספר ואמרתי להם שאני צריכה את התמיכה שלהם ושילוו אותנו בתוך התהליך. מבית הספר קיבלנו את התמיכה הכי מדהימה שיכולתי לצפות לה. כולם נרתמו, גם מי שלא הכיר את הנושא, גם המנהלת הדתייה שהייתה אז, היועצת והמורה לספורט והמחנכת שעטפה אותו באהבה. הוא קיבל את כל ההתאמות שהיה צריך, למשל בשיעורי הספורט המורה הלכה לקראתו ועשתה לו תוכנית אימונים אישית והוא היה עוזר לה עם הכיתות הנמוכות יותר, בעצם סוג של שיעור ספורט פרטני. מבחינת השירותים לא הייתה בעיה כי בבית הספר שלו זה יוניסקס, למזלנו".

שרית בן שימול. צילום אלונה קאשי אהרון

מה מנע מכם לשתף את הסביבה מיד כשגיליתם?
"אני זוכרת שאחד הדברים שהיה לי מאוד חשוב זה לא להתחיל לדבר על זה לפני שאני מבינה בזה מספיק ולפני שאני שלמה וחזקה בשביל להתמודד עם התגובות של הסביבה. אם אני, שמגדירה את עצמי כאישה שמבינה עניין, משכילה ונאורה, חטפתי הלם ולא הבנתי מה זה אומר, אז הגיוני שכך גם הסביבה תגיב. מאוד פחדתי אז מהתגובות של הסביבה, מה יגידו, מה יחשבו, איך יתייחסו לזה, מה זה אומר עלי ועלינו כהורים ומה לא עשינו בסדר. ככל שהתחזקנו והבנו יותר את המשמעויות התחלנו לשתף בהדרגה".

מה היו השינויים הראשונים?
"אחרי שהוא אובחן וטופל והתחלנו במעקב שוטף, התחלנו לשנות את לשון הפנייה מנקבה לזכר והוא שינה את השם שלו גם באופן פורמלי בתעודת הזהות. בעקבות זאת הוא שינה את השם בפרופיל שלו בפייסבוק ויצא בהצהרה שזה השם החדש שלו וכתב שהוא ישמח שיפנו אליו בלשון זכר וכל מי שיש לו שאלה מוזמן לפנות אליו. למרבה ההפתעה, הגיע מבול של תגובות חמות בפייסבוק, מכל האנשים שלא ציפיתי, קרובי משפחה רחוקים, אנשים דתיים במשפחה ודודים מאמריקה. מכל כיוון כל כך העריכו את הכנות שלו ואת החוסן שלו והיכולת שלו להתמודד, ולבוא להגיד מיהו ומהו ומה הוא רוצה להיות. עם הזמן ככל שזה הפסיק להיות סוד וככל ששיתפנו יותר ויותר אנשים הייתה הקלה מאוד גדולה".

חשבתם לדחות את תהליך השינוי, לקיחת הורמונים וניתוח להסרת החזה? הרי הוא מאוד צעיר, לא?
"מההתחלה היה לו ברור שהוא רוצה לקחת הורמונים ולעשות את הניתוח להסרת החזה. בשיחות הראשונות שלנו, אחרי שהוא סיפר לי שהוא טרנסג'נדר, הוא סיפר לי שהחלום שלו הוא לסיים את י"ב כבן. אמנם הוא צעיר, אבל היה לי ברור שאנחנו לא נחכה עם כל התהליך של לקיחת ההורמונים והניתוח להסרת החזה ואני לא אתן לו להמשיך לסבול. שנה אחרי שהוא יצא מהארון, כשהוא היה באמצע כיתה י"ב בחופשת הפסח, הוא עשה ניתוח להסרת החזה. בסופו של דבר הוא סיים בהצלחה את הלימודים והגשים את החלום שלו לסיים את כיתה י"ב כגבר".

מה היה לך הכי קשה בכל התהליך?
"להיפרד מהשם הקודם שלו, את נותנת שם ויש לו משמעות עבורך. היום קוראים לו דין. השכבה שלו ישבו באיזשהו שיעור חופשי, עשו הצבעה ובחרו את השם שלו".

מה גרם לך לעזוב את העבודה שהייתה לך 17 שנה?
"החלטתי שאני רוצה לעשות משהו אחר, משהו עם משמעות, לעשות משהו שיש לי השפעה על אנשים. זה היה בערך עשרה חודשים אחרי הרגע שהוא סיפר לי ושיצאנו לדרך עם תהליך השינוי. הבנתי שאני צריכה לעשות משהו ולשנות את העבודה שלי. הסתכלתי על עצמי ועל התהליך שאנחנו עברנו ועל האופן שאנחנו הצלחנו להכיל את השינוי הזה. אמרתי שאם אני מצליחה לראות את הדברים בצורה הזאת וללוות את הבן שלי בצורה כזאת, אני צריכה לעשות עם זה משהו. היום אני מרצה בנושא הזה ומעבירה את ההרצאה הייחודית שלי 'אמא גאה'. אני האמא היחידה לטרנסג'נדר שגם מרצה באופן מקצועי. יש לי את הכלים ויש לי את היכולות, אני באה מהעולם הזה של הנחיה, הדרכה ועמידה מול קהל, אז החלטתי לעשות עם זה משהו מועיל. זה מהמקום של שליחות. אמנם זה גם עסק, אבל זה הרבה מעבר לזה. אני משקיעה את כל כולי בדבר הזה. בהרצאה שלי אני מספרת מה קורה לאמא שבוקר אחד צריכה להתמודד עם משהו שהיא לא חשבה בכלל שיגיע לפתח ביתה. אני משתפת את כל החוויה שלי מההתחלה, מהרגעים הכי קשים וכואבים, תוך כדי השלבים והשינויים. אני עוסקת בשאלות איך לקבל משהו שהוא לא תואם את התפישות שלנו, את הדברים שאנחנו רגילים אליהם ומוכרים לנו, איך עושים סוויץ' במוח ומתמודדים עם משהו שהוא לא בשליטה שלנו. ההרצאה היא מנקודת המבט שלי, היא לא על הבן שלי. הוא רק הטריגר. אני גם מעבירה סדנאות להורים איך להתמודד בכלל עם משברים בחיים ולא רק בהקשר הלהט"בי. זה קריטי ללמוד את התחום הזה, שאין עליו מספיק מידע לא בבתי ספר ולא במוסדות רפואיים. לא יכול להיות שקיימת בורות בתחום הזה. זו אחת הסיבות שהחלטתי להעביר הרצאות, כדי להגיע לכמה שיותר אנשים וללוות כמה שיותר אנשים בתהליכים האלה".

איך הוא קיבל את השינוי שלך?
"הוא מאוד התרגש מזה. אני שיתפתי אותו בכל מה שאני אומרת בהרצאות והוא מאשר לי את הדברים. הקווים על מה אני מדברת ועל מה לא מאוד ברורים, אני שומרת על הפרטיות שלו ואני לא מראה תמונות שלו למשל. הוא אפילו הגיע לשתי הרצאות שלי כדי לחוות דעה וראה את השאלות והתגובות של הקהל ואיזה שינוי תפישתי הקהל עבר במהלך ההרצאה. הוא מבין איזה ערך יש לעשייה שלי והוא מאוד גאה בי וסומך עליי. כל מה שיש בפרופיל העסקי שלי זה רק דברים שהם שלי והוא לא מצוין בשום מקום. יש הפרדה מוחלטת בין הביזנס לבין החיים הפרטיים שלו. הוא לא מעוניין כרגע לעמוד, לדבר ולחשוף, הוא בשקט שלו. במצעד הגאווה אני הייתי על המשאית, הוא היה בצד בשקט".

הוא רצה להתגייס?
"הוא לא היה בטוח בהתחלה אם הוא רוצה להתגייס. הוא שקל לעשות שנת שירות ושירות לאומי, אבל בסוף הוא החליט שהוא לא רוצה להיות שונה מכולם והוא רוצה להתגייס ולעשות שירות משמעותי. הוא אמר: 'אם האחים שלי יצאו לקרבי אין שום סיבה שאני לא אתגייס לקרבי'. הוא התאמן לא מעט לפני הגיוס, אח שלו שהשתחרר מגולני לפני חצי שנה עשה לו מחנה אימונים".

לאן הוא התגייס בצבא?
"הוא התגייס בשבוע שעבר ליחידה קרבית, לחטיבת החילוץ וההצלה של פיקוד העורף שמכונה פלח"ץ (פלוגות חילוץ והצלה), שהיא חטיבה מעורבת של לוחמים ולוחמות. הוא מאושר עד הגג. הוא הצליח להיות מי שהוא רוצה להיות. יש יחידה שנקראת יוהל"ם (יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר) שמלווה בין היתר טרנסג'נדרים בכל מה שקשור בצבא והיא ליוותה ומלווה אותו לאורך כל הדרך".

איך הוא מסתדר בצבא בהתנהלות היומיומית כמו שירותים ומקלחות?
"הצבא עושה את ההתאמות הנדרשות. דואגים בבסיס שהוא יקבל את כל הפרטיות שנדרשת לו. הוא גר עם כולם בחדר וחשוב לו להיות מעורב עם כולם ביחד. הוא התקבל בקבלת פנים מאוד יפה".

יש לך טיפים להורים שעוברים את אותו התהליך?
"להקשיב לילד שלכם, לתת להם את הכתף שהם צריכים ולא להתחשב בסביבה, לנקות רעשי רקע, לא לחשוב על מה יגידו מסביב. הילדים שלכם יודעים מי הם, הם לא מבולבלים, זה לא משהו שאפשר לטעות בו. חשוב לבנות תשתית נכונה של מערכת היחסים עם הילדים, כדי שהילדים יידעו לבוא אלינו וירגישו מספיק בנוח לשתף אותנו. עוד טיפ מאוד חשוב זה לחשוב על מה עושה לי טוב ומה מקדם אותי לקראת המטרות שלי והחיים הטובים שלי. ילדים זה לא תוכנית כבקשתך, אתה מקבל ילד ואתה לומד להכיל אותו ולאהוב אותו ללא תנאי. לשים לב מי עושה לך טוב ולהידבק אליו ולנטרל את הרעשים השליליים".