אלי חיו חמו נפרד מאמו שפרה, מקימת מפגש השרון: "עד יומה האחרון היא באה מדי יום למסעדה"

אחת הנשים האהובות והמוכרות בהרצליה, שפרה חיו חמו, הלכה לעולמה בגיל 79, לפני שלושה שבועות לאחר שחלתה בדלקת ריאות קשה שממנה לא החלימה. שפרה הקימה עם בעלה שלמה הידוע בכינויו ג'מיל (יפה בערבית) את מפגש השרון לפני כ-60 שנה. "ב-1961 ההורים שלי פתחו את המסעדה בסוקולוב", מספר אלי חיו חמו, הבן של שפרה וג'מיל והבעלים היום של מפגש השרון, "כל הבילויים של הרצליה ואזור השרון התרכזו אז בבתי הקולנוע תפארת, זיו-אור, דגניה, היכל ויותר מאוחר קולנוע דוד, שהיו במרכז העיר, לא רחוק מהמסעדה. בכל מוצאי שבת היו שלוש הצגות בבתי הקולנוע ואנשים היו יוצאים לסרט ובאים אחר כך לאכול במסעדה. זה היה הבילוי אז. אמא גידלה שבעה ילדים ועבדה מאוד קשה במסעדה במשך שעות רבות. הם היו פותחים את המסעדה ב-8:00 בבוקר וסוגרים ב-2:00 בלילה. היא הייתה מעורבת בכל מה שנעשה במסעדה והייתה חלק בלתי נפרד מהעסק. עד יומה האחרון היא נהגה לבוא מדי יום למסעדה. כולם הכירו אותה וניגשו לדבר איתה. מאוד העריכו אותה על העבודה הקשה שעשתה. זה כבר דור שלישי שאוכל אצלה במסעדה. אין מישהו שלא מכיר את ההורים שלי בעיר".

שפרה וג'מיל עלו מעיראק ב-1951. "הם חיו במעברות ושם הם הכירו", מספר אלי, "הם גרו בהתחלה בנחלת יהודה ואחרי זה הגיעו למעברה בקריית שרת ברעננה. הם התחתנו ב-1954 וגרו שנתיים ברמת השרון ליד קולנוע כוכב, אחר כך עברו לתקופה לשיכון ויצמן ולנווה ישראל ומ-1963 הם גרו ברחוב הס בהרצליה וב-1970 עברו לרחוב ריינס. בהתחלה, ב-1957, הייתה להורים שלי חנות ירקות, איפה שהיום המסעדה. אבל היא לא החזיקה מעמד זמן רב והם נאלצו לסגור. אחרי שנה אבא פתח חנות רהיטים שעד היום מספרים לי אנשים שיש להם רהיטים מהחנות. לאנשים לא היה כסף באותה תקופה והם שילמו עם שטרות חוב, מה שבסופו של דבר גרם להורים שלי לפשוט את הרגל ולסגור את החנות. היה להורים שלי מאוד קשה בתחילת דרכם.

שפרה חיו חמו במסעדה

"לאחר מכן ההורים שלי פתחו את המסעדה. עיקר העבודה הייתה בסופי השבוע, כשאנשים יצאו קצת לבלות, המצב הכלכלי לא היה טוב אז. מה שהיה הכי פופולרי במסעדה זה ההמבורגר שנעשה על הגריל. בסוף שנות ה-60 הגיעה השווארמה לארץ והיינו בין הראשונים שהבאנו אותה למסעדה. המתכון של השווארמה הוא ייחודי, ההורים שלי הרכיבו ביחד את המתכון שנשאר עד היום. מכל הארץ והעולם מכירים אותנו ובאים לאכול אצלנו. היה פה ליד בסיס של נ"מ והם היו באים במשאיות לפני החזרה לבסיס לאכול במסעדה. כך נוצר השם שלנו. אמא, בלית ברירה, לקחה חלק נכבד בעבודה והייתה עמוד התווך במסעדה ותוך כדי כך גידלה שבעה ילדים. היא עבדה במסעדה ימים ולילות. המסעדה הפכה לעסק משפחתי שאנחנו עובדים בו היום. בתור ילדים היינו מבלים הרבה במסעדה כי ההורים היו שם רוב היום. אנחנו הילדים כל הזמן היינו צריכים במסעדה. בגיל 10 התחלתי להיות פעיל במסעדה ובגיל 16 כבר עבדתי במסעדה באופן קבוע.

שפרה חיו חמו עם הנכדות גיל (מימין) ואופיר

"היינו קשורים מאוד אל אמא וכשאבא נפטר, לפני 23 שנה, היינו מגיעים אליה לפחות פעמיים שלוש בשבוע. הייתה לה יד טובה וכל מה שהייתה מבשלת היה מעדן. היא הייתה מכינה את הקובה המפורסמת שלה בימי שישי, הקובה שאנחנו מגישים גם במסעדה על פי המתכון שלה שעובר במשפחה וקראנו לה 'קובה שפרה'. היא תחסר לנו מאוד. עד הרגע האחרון היא אירחה אותנו בבית שלה, היא הייתה זאת שחיברה את כל בני המשפחה יחד. בשנה האחרונה היו לה מטפלות והיא המשיכה לבקר במסעדה על בסיס יומי. טיפלנו בה במסירות כל הזמן ולא עזבנו אותה לרגע. יש לה ארבעה נינים ו-18 נכדים".

אלי חיו חמו. צילום עזרא לוי