סיפורים בראש טוב: שמונה תושבים עם סיפורים מרתקים מראש השנה הראשון שהם זוכרים

"אחד מבני הדודים היה מביא טייפ דאבל קסט וזה היה וואו"

ליאת פנחסוב, הבעלים של קפה סשה

ליאת פנחסוב, בת 40, הבעלים של ‘קפה סשה’ בספורטק בשכונת נווה זמר ברעננה, נזכרת בחג הראשון שלה עם בנה הבכור, ואיך זה גרם לה לחשוב על ראש השנה בחיק המשפחה המורחבת בילדות. “ראש השנה שזכור וטבוע בי הוא ראש השנה הראשון שלנו כמשפחה עם בני הבכור, אורי”, היא מספרת, “אני ובעלי שנינו ילדים בכורים במשפחות שלנו, ואורי הוא הנכד הבכור שכולם ציפו לקראתו. הוא הביא המון שמחה והתרגשות לשני הצדדים. את החג ההוא חגגנו ברעננה עם המשפחה המורחבת של בעלי ועם הוריי ואחיותיי. גם סבתו של בעלי היתה עדיין בחיים וראש השנה הזה הסב לה המון נחת.

“בערב ראש השנה ההוא הסבנו לשולחן עם מטעמים ביתיים מהמטבח הפרסי ומהמטבח המרוקאי: דגים ברוטב עם לחם בית, סלטים טריים ומבושלים שמיוחדים לראש השנה, כמו עלי סלק וסלט ירק עם גרגרי רימון, אורז פרסי עם תחתית אפויה שנראה כמו עוגה, בשר ראש מתובל, צלי ברוטב פירות יבשים, קינוחים וכל טוב. ערב החג הזה היה למעשה החג הראשון שלנו כמשפחה, הורים לילד וזכינו כי שתי המשפחות שלנו אוהבות ושמחות תמיד לחגוג יחד ובכל הזדמנות”
מה את זוכרת מהחג בילדות?

“החגים שלי כשהייתי ילדה נחגגו בעיקר במשפחה המורחבת של אבא, זאת אומרת אצל סבתא שלי מצד אבי. החג הראשון שטבוע לי בזיכרון הוא מגיל שש. אלה חגים שנחגגו עם חמישים איש לפחות, ובדרך כלל יותר, עם המון בני דודים בכל מיני גילאים, גם בשכבת גיל שלי, גם יותר גדולים. היו שולחנות שמורכבים מטלאי על טלאי, למבוגרים ולצעירים, ואז את הילדים היו כבר שמים בסוף צמוד למדרגות כי לא היה מקום. סבתא שלי הייתה לוקחת כיסאות מכל השכנים כדי שיהיה מקום לכולם. המאכלים היו מדהימים, וזה היה אוכל של ראש השנה שאין בשום חג אחר. האמת שזה היה קסום, כי היינו המון ילדים, ולא היה יותר מדי מה לעשות חוץ מלרדת למטה, או שאחד מבני הדודים היותר מבוגרים שלי היה מביא טייפ דאבל קסט וזה היה וואו. זאת הייתה אווירה מאוד משפחתית וחמה, ואני מביטה על הימים ההם בגעגועים ובנוסטלגיה. מאכל אחד שאני מאוד אוהבת וחקוק לי בראש – הפירות היבשים שמוגשים מעל הקוסקוס, שזה מאוד חשוב לאכול את זה בראש השנה כדי שהשנה תהיה מתוקה כמו הפירות”.

"ידענו שהאימהות שלנו צופות בנו מלמעלה ומחייכות"

נועה ואמיר פוירמן, יו”רים של סניף עמותת להב ברעננה

נועה פוירמן מכהנת יחד עם בעלה אמיר כיו”ר סניף עמותת להב (לשכת ארגוני העצמאיים בישראל) ברעננה. “הבת שלנו, יובל, נולדה חודש לפני ראש השנה”, היא נזכרת, “אז ככה יצא שעשינו את ראש השנה הראשון, כל המשפחה יחד אצלנו בבית. היו בסביבות 40 אנשים. תמיד ידענו שכשנקים משפחה החגים יהיו אצלנו, כמו שאנחנו גדלנו וכמיטב המסורת – דודים שבאים מרחוק, ריחות הבישולים שנותנים את אווירת החג. אז החלטנו שאנחנו מזמינים את כולם אלינו הביתה. השקענו בטירוף. ניקינו, בישלנו, קנינו הכל. היו איתנו במחשבות שתי האימהות שלנו, שנפטרו, ולא זכו לראות את הנכדה שלהם ולחגוג איתנו את החג הראשון שלנו כמשפחה. ידענו שהאמהות שלו צופות בנו מלמעלה ומחייכות, אבל בכל זאת, זה כאב וצבט בלב. מאז יש לנו עוד שני ילדים, וכל חג הופך לחוויה גדולה וצבעונית יותר”.

מה הכנתם?
“הכנו באמת מכל טוב. מנות ראשונות, שש מנות עיקריות, תוספות, מלא קינוחים, והזמנו את כולם, את האחים של אמיר, את ההורים כמובן. יש לנו סלון לא גדול ופינינו את כל הבית כדי לארח ולהכניס את כולם. משימה לא פשוטה. השולחן היה ערוך כמו שולחן של בית מלון. את הברכות עשינו כהלכתו כדי לסמל את הרצון שלנו כמשפחה להעניק לילדים שלנו את המסורת שקיבלנו בבית. אנחנו לא אנשים דתיים, אבל את החגים מנסים לעשות כמיטב המסורת, כי זה מה שאמרנו שנעביר לילדים שלנו. בגלל זה החג הראשון שלנו היה כל כך סימבולי”.

אתם עדיין עושים את החג אצלכם?
“בטח. מאז אנחנו משתדלים מאוד לעשות את החג לפחות פעם בשנה, לאחד את כל המשפחה ביחד סביב שולחן אחד, באותה הקונסטלציה שעשינו אותה בחג הראשון אצלנו”.

יש לך טיפ לזוג צעיר שרוצה לעשות ארוחת חג בפעם הראשונה?
“זה המון עבודה, אבל זה אפשרי. התוצאה – הישיבה, המשפחתיות, הסיפוק, האחווה – שווה את כל הטרחה מסביב”.

זוכרת את ראש השנה כילדה?
“כשגדלתי, סבתא שלי הייתה גרה איתנו. הבית שלנו תמיד היה בית שמאוד פתוח לכולם, אנשים היו נוחתים אצלנו גם בלי הזמנה רק כדי לאכול. היינו ממש מרכז עליה לרגל בחג, דודים מכל הארץ היו מגיעים אלינו. כשהייתי בת שש זכור לי חג מסוים שבו אפילו הקרובים שלי מקולומביה הגיעו ואני זוכרת שהייתי צריכה לפנות את החדר שלי בגלל זה. הזיכרון הכי חזק מראש השנה הזה זה שכולם אצלנו בסלון וסבתא שלי אצלי במטבח מבשלת אוכל בגדודים. יום אחרי החג זה היה היום שבו כל החברים באים לאכול אצלנו. היה לנו שולחן מאוד גדול ומכיל, והייתה אווירה מאוד משפחתית”.

"עם השנים, כשספגנו מהישראליות, התחלנו לעשות חגים יותר מרשימים"

ויקי מקריאניס, דיג’יי, מפיקת מוזיקה ובעלת מכון יופי

“אצלנו ראש השנה זו מסורת שהיא די מיוחדת כי אנחנו משפחה קטנה”, מספרת תושבת הרצליה ויקי מקריאניס, “אנחנו מתאספים כמה משפחות ועושים ארוחת חג ביחד כדי שהחג יהיה יותר שמח. כשעלינו לארץ, כשהייתי בת שלוש, היינו חוגגים את זה במתכונת מצומצמת. אבל עם השנים, כשספגנו מהישראליות, התחלנו לעשות חגים שהם יותר מרשימים ועם יותר אורחים”.
וכיום?
“בדרך כלל אני מארחת עם בעלי את ארוחות החג כי אני חובבת גדולה של בישול. אני מארחת די הרבה, ולא רק בחגים. זה חג שבו יש אופציות להתפרע מבחינת בישול ואין הגבלות. אני אוספת את כל המתכונים מכל מיני מקומות ומכינה לחג. אני חולה על גפילטע פיש ואני מכינה אותו לפי מתכון ישן של סבתא. אני גם מכינה גם גונדי קניידלך מקמח חומוס ובשר לחג. אני תמיד מנסה למצוא משהו מגניב וחדש לשים עם השולחן.

“אני קמה בערב החג בשש בבוקר ויום לפני כן עושה קניות, בעלי מקלף את תפוחי האדמה והבצל ואני מבשלת. השנה אני אעשה ביפ וולינגטון לעיקרית ויהיו 20 אנשים, זה מקבץ של הרבה משפחות של אשכנזים. זה ראש השנה השני של הבן שלי והראשון שהוא כנראה יזכור. הוא טועם מהכל וזורק, הוא עדיין לא יודע להעריך את האוכל שלי. בחגים אנחנו תמיד נותנים מתנות קטנות לאורחים, משהו מפנק לבית. בעלי אחראי על העיצוב והדקורציה של השולחן ופינת המשקאות. אני שונאת להכין קינוחים אז בדרך כלל אם מישהו שואל אם להביא משהו אז סביר שאני אגיד שיביא קינוח. אגב, בראש השנה אני לא מארחת בחד פעמי בעקבות תגובה מאוד נוקבת של מישהי לתמונה שצילמתי את שולחן החג באחד החגים ובו היו כלים חד פעמיים מושקעים. היא כתבה לי שאישה אמתית לא מארחת בחד פעמי”.

"אני מתגעגע לקוסקוס של סבתא שלי"

אבי פרטוש, מפיק אירועים

אבי פרטוש, מפיק אירועים, בתחום כבר 19 שנה, עובד בחברת ההפקות א.א אביב הפקות ומנהל יחסי ציבור במועדון הדי בר בהרצליה פיתוח. “את החג הראשון שאני זוכר כילד עשינו אצל סבתא שלי, אליס פרטוש ז”ל”, הוא נזכר, “היה שולחן גדול וכל המשפחה הגדולה הייתה, וזה הדבר הכי כיף שיש. אני מאוד מתגעגע לקוסקוס של סבתא שלי בראש השנה. אני מאוד אוהב את כל הסלטים והבשר, אוכל מרוקאי ואלג’ירי ביתי, שעכשיו אמא שלי מכינה לפי המסורת המשפחתית.
“אנחנו עושים את החג אצל אמא שלי, כ-30 איש, כולם בני משפחה. ביום למחרת אנחנו עושים על האש אצל אמא, כמו כל שנה. אמא שלי מכינה את העיקריות ואשתי שולי עוזרת בהכנת הסלטים. אמא שלי מכינה גם את הקינוחים שהם פרווה – כל מיני בוואריות, עוגות פרווה עם קצפות וסלטי פירות. זו מסורת שעוברת מהסבתא. את שולחן החג אצל אמא שלי אנחנו עושים במרפסת בקומה חמישית. אנחנו מביאים מתנות לאמא ולילדים הקטנים של האחים שלי, לבת שלי ולילדים של אשתי מנישואים קודמים. זה ראש השנה הראשון של הבת שלי טליה, בת עשרה חודשים. בערב החג אני עם המשפחה וביום למחרת אני בהפקת חג. יש לנו ביום שני הפקת חג לכבוד החג במועדון הדי בר בהרצליה פיתוח. בהזדמנות זו אני מאחל לכל בית ישראל שנה טובה ומתוקה, מלאה באושר ואהבה, שמחה ורק טוב”.

"גדלתי בבית חילוני, אבל לא היינו מוותרים על סימני החג"

אורית וייס, ספרנית

תושבת כפר סבא אורית וייס, בת 38, רווקה, עובדת בעיריית תל אביב כספרנית וחברה בפורום הצעירים של כפר סבא. "את ראש השנה הייתי חוגגת כילדה עם המשפחה שלי ועם המשפחה הקרובה, אבל זכור לי הרבה יותר כשהיינו נוסעים לחגים לדודה שלי בתל אביב", מספרת וייס, "מדובר בדודה אמידה עם בית גדול בצפון תל אביב, שאצלה כל המשפחה הייתה מתקבצת. זה היה אחרת מאשר אצלנו בבית, משום שגם היו יותר אנשים שלא ראינו הרבה זמן והיה כיף להתעדכן. השולחן גדול, המאכלים טעימים כמו שאנחנו אוהבים האשכנזים הרומנים, על השולחן היו מוגשים ברוב כבוד גם גפליטע-פיש, כבד קצוץ, רגל קרושה ועוד שלל מאכלים מעדות אשכנז. את השניים הראשונים אני מאוד אוהבת, אבל ברגל קרושה לא הייתי נוגעת ואני לא נוגעת.

"בסך הכל גדלתי בבית חילוני, אבל בגלל שדוד שלי כן היה הולך לבית הכנסת, אז היינו גם עושים את סימני החג ולא מוותרים עליהם. בסך הכל אני אוהבת את ראש השנה. זו התחלה שמבשרת דברים חדשים, אפשר לתקן דברים שהיו פחות טובים בשנה הקודמת. אני גם מאוד אוהבת שכל אחד מספר את החוויות שלו, אם ליד השולחן ואם אחד על אחד. זה מן הרגל אצלנו במשפחה, ששופכים את כל 'הצרות' ומתלוננים עליהן, וגם את כל הדברים הטובים שקרו השנה. אני מאחלת שנה טובה לכולם".

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה לאנדרוייד

הורידו את האפליקציה לאייפון

עקבו אחר דף הפייסבוק שלנו

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ שלנו

"היה ראש של כבש. אבל אני לא אהבתי את זה"

קובי חכים, בעלים של רשת הרהיטים חותם

קובי חכים, בן 48, נשוי ואב לארבעה, הוא הבעלים של רשת הרהיטים חותם בכפר סבא. “כשהייתי בן 16, בכיתה יא’, למדתי בפנימייה צבאית, שם רותקתי למשך ראש השנה”, הוא נזכר, “הגעתי לפנימייה כי אפשר לומר שלא הייתי התלמיד הכי טוב, ורוב בתי הספר בכפר סבא לא רצו לקבל אותי. כך התגלגלתי לשם. בפנימייה הייתה משמעת מאוד קשה ועל כל זיוף קל היינו חוטפים. כלומר, אם אתה מתחצף למדריך, לא עומד בזמנים או לא עומד במטלות כלליות היית מקבל להישאר שבת או חג, מה שנופל באותו הרגע. האמת היא שאני לא זוכר בדיוק מה עשיתי, אבל העונש היה בדרך כלל שמירה על החדרים של השוחרים במשמרות. זו הייתה בהחלט חוויה לא נעימה לילד בן 16 להישאר חג במתוכנת צבאית ולימודית. אני מאמין שהמשפחה שלי הייתה מבואסת כשלא הייתי יוצא שבתות וחגים, אבל גם לא שיתפתי את ההורים שלי יותר מידי בצרות האלה, כי כשאתה חוטף אתה חוטף ונשאר. אמנם את ערב החג עשיתי בחדר האוכל עם שאר החבר’ה שנשארו, אבל אני גם לא זוכר שהיה שם יותר מידי הווי.

“אם אני מנסה להיזכר בתקופה מוקדמת יותר, בחגים עם המשפחה, אז אני אחד מתוך ארבעה אחים במשפחה פרסית מסורתית. כל ראש השנה עורכים את כל הטקס והברכות. ברוב המקרים כולם כבר שבעים אחרי הברכות וכבר לא נשאר כוח למנות העיקריות, שהן כשלעצמן מאוד מיוחדות כמסורת העדה. התבשיל אולי הכי מיוחד שהיה על שולחן הוא ראש של כבש, אבל אני לא אהבתי לאכול את זה כילד. לדעתי אף אחד לא אהב לאכול את זה בילדות”.

"אני זוכר את האווירה הכללית של קודש וחול שחיים יפה ביחד"

אריק ונונו, צייר

“לפני שעלינו ארצה מקזבלנקה הספקתי לחוות ארבע או חמש פעמים שם את ראש השנה”, מספר הצייר הכפר סבאי אריק ונונו, בן 58, “בגיל שש אתה אמנם לא יכול לזכור יותר מדי, אבל אני כן זוכר את האווירה בחגים, לא של חג ספציפי, אבל את האווירה הכללית של קודש וחול שחיים יפה ביחד. מצד אחד אני זוכר בוודאות בתי כנסת מאוד מפוארים ואת סבא עוטף אותי בטלית בברכת הכוהנים. סבא היה החזן של בית הכנסת, אבל לא הייתה לו למשל בעיה להצטרף אלינו למחרת לים או לבריכה. יכולנו גם ללכת לראות בקולנוע שהיה מול הבית של סבתא שלי סרטים על הביטלס, על אלביס פרסלי או קולנוע צרפתי. האווירה הייתה חגיגית אבל הדתיות או המסורתיות של החגים לא השתלטה על החופש והחילוניות המסוימת שהייתה שם. אם יורשה לי לומר, ש”ס למשל היא ההיפוך הגמור של מה שאני מדבר עליו.
“בערב החג עצמו היה כמובן אוכל משובח. בבית מרוקאי עם אוריינטציה צרפתית, אתה יכול רק לפנטז מה קורה על השולחן. כמה מנות של בשר, לבבות ארטישוקים ממולאים, שניים שלושה סוגי דגים, המון סלטים. הרבה פעמים קורה, למרות שאנחנו אוכלים היום הרבה יותר בריא, שאני נזכר בשפע הזה של הטעמים והריחות, את אמא, סבתא והדודות טורחות ומכינות את הכל. הייתה מן שבטיות כזו שהכל בה כרוך בהכל”.

"היינו אוהבים לעשות הרבה שטויות ופרצופים למצלמה"

מאיה ירושלמי, יועצת שיווקית ועסקית

מאיה ירושלמי, בת 37, היא יועצת שיווקית ועסקית ומקימת מועדון ההטבות הראשון ברעננה. “אני זוכרת יותר מאנשים אחרים כי לאבא שלי הייתה מצלמת וידאו מהראשונות שהיו”, היא מספרת, “הוא היה מסריט אותנו הרבה, ולאחר מכן אהבנו לצפות בסרטונים הביתיים של החגים. החגים, ביניהם ראש השנה, בדרך כלל התקיימו אצל סבא שלי, בבית שלו בחולון, עם כל המשפחה המורחבת והילדים. סבא שלי בראש השולחן כמובן, הוא היה מסורתי והחג היה מאוד חשוב לו, גם כדי לאחד את כל המשפחה ובמיוחד ראש השנה. היה חשוב לו שהחגים יתקיימו אצלו כהלכתם. אני זוכרת כילדה שהחג של ראש השנה היה קסום וכיפי ולבשנו לבן. תמיד זכור לי שאני ואחי אז היינו יורדים מהבית למטה, ולפני שהיינו נכנסים לאוטו לנסוע לסבא שלי, היינו מצטלמים כל המשפחה יחד מתחת לבניין.

“אצל סבא שלי היינו בערך עשרים אנשים. כשהייתי קטנה זה היה נראה לי יותר. האחיות של אבא שלי, והילדים שלהם. אני זוכרת שהיינו שרים שירים של ראש השנה, ושאבא שלי היה מצלם. היינו אוהבים לעשות הרבה שטויות ופרצופים למצלמה. כל אחד הביא משהו לאכול, אז יצא שהארוחה הוכנה על ידי כולם. אשתו של סבא שלי הייתה אחראית על הברכות, ומה שהייתי הכי אוהבת לאכול זה תפוח בדבש וזה נשאר עד היום. זה מה שאני יכולה לאכול, כי אני צמחונית. להיות ראש ולא לזנב פחות מדבר אלי”.

את זוכרת מסורת מיוחדת שהייתה לכם?
“אני זוכרת שהחלק היה הכי כיפי זה החלק אחרי הארוחה, כשכולם יושבים בסלון ומקשקשים, שותים קפה ואוכלים פירות. תמיד זכורה לי אווירה טובה ונעימה. הבית של סבא שלי זה מקום שיש בו אנרגיה חיובית ונעימה, וחג שם זה משהו מיוחד. זה בית קרקע כזה והיה ווייב רגוע ומיוחד”.

איפה אתם עושים את החג כיום?
“לאחרונה אני מארחת אצלי את המשפחה היותר קרובה. יוצא לנו קצת פחות לצערי לעשות חגים במשפחה המורחבת. אין ספק שמאז שסבא שלי נפטר, לפני כשנתיים, דברים קצת השתנו בהיבט של החגים, אבל אני משתדלת לקחת את זה על עצמי ולייצר אווירת חג אצלי פה בבית. לצערי גם אחי נפטר השנה בינואר אז יש באמת הרגשה של חסר”.

“אני לא מסורתית, אבל יש משהו בחגים שפתאום מייצר איזשהו גורם מחבר ויש בזה משהו כיפי שגורם לך להבין שמשפחה זה הכי חשוב. ראש השנה הוא בשבילי הזדמנות לראות מה עשינו ולהסתכל קדימה אל מה אנחנו רוצים להשיג, איזה אנשים אנחנו רוצים להיות, איך אנחנו יכולים להיות אנשים יותר טובים – ופשוט לחיות. להשתדל להיות אנשים כמה שיותר טובים ובעשייה שעושה לנו טוב”.