אני מאחלת לכולנו להיות יותר צנועים. תלמדו מסבתא שלי | הטור של ליאת קמחי

בכל שנה היה לסבתא שלי אסתר ולי מנהג קבוע. להיפגש בגן הזיכרון בכפר סבא בראש השנה לקיום טקס התשליך. במלעיל כמובן. משהו בטקס הדתי הזה של השלכת החטאים למים היה ציורי ויפה בעיניי שהמשכתי לקיימו גם אחרי שכבר ערבבתי בשר וחלב וחדלתי לצום ביום כיפור. זה היה זמן איכות שלי ושל סבתא שלי, משהו שעשינו שתינו יחד. זה ולראות "היפים והאמיצים" ולדון בכובד ראש במי כדאי לרידג' לבחור.

סבתא שלי, זכרונה לברכה, כבר שנה וחצי לא איתנו בגופה, וכמה שנים טובות קודם לכן לא היתה איתנו במוחה. היא היתה בת למשפחה אמידה והיו לה עוד ארבעה אחים ואחיות. היא למדה רק שמונה כיתות כי מלחמה ואושוויץ, אז בגיל 15 היתה צריכה להתחיל את חייה מחדש, חסרת כל, כאשר מכל משפחתה הענפה נותרו רק היא ואחותה הגדולה.

פאסט פורוורד שנים קדימה היא עלתה ארצה, נשואה עם שתי בנות, חסרת השכלה ועם מספר על האמה שיישאר שם עד סוף ימי חייה. היא וסבא שלי מצאו עבודות צנועות שכיבדו את בעליהן ומתי שיכלו היו עוזרים לטפל בנכדים. בבגרותי אהבתי לבוא אליה כי תמיד תמיד היה לה שוקולד בשבילי. היא היתה מתנצלת שאין לה משהו נוסף לכבד אותי. מובן שביטלתי את דבריה מיד, כי שוקולד זה החיים, ומי צריך יותר מזה.

בחנוכה נהגה לתת לנו כסף, 'חנוכה געלט', ואמרה שלא ידעה מה לקנות לנו, אז שנקנה לעצמנו מה שנרצה בדמי החנוכה. "עדיף לתת ביד חיה ולא ביד מתה", היתה חוזרת ואומרת לנו, בחיוך ובמבט שתמיד נראה לי מפליג אל זכרונותיה ממשפחתה שנספתה בשואה.

אז למה אני מספרת את כל זה? כי סבתא שלי, שתמיד הפיצה רק טוב בחייה, היתה צנועה ומיטיבה, לא עשתה רע לאיש למרות שהחיים התאכזרו אליה, ובכל זאת חשה צורך להגיע בכל שנה ולהשליך את חטאיה אל מים, להתנקות ולהיטהר לקראת השנה החדשה.

אני מאחלת לכולנו שנדע ונבין שאיננו מושלמים, שנהיה צנועים ונכיר בחסרונות שלנו ובכך שאיננו יודעים הכל. בטח בתקופה כזו שיש עודף מידע, מבלבל, סותר ולא מהימן. ננסה להיות טיפה יותר חומלים איש אל רעהו ואולי לבוא קצת פחות בטענות אל 'אלו שלא שומרים על ההנחיות', או 'הטיפשים שלא מבינים שהפוליטיקאים משחקים בהם' או 'שלא שמים מסיכה גם על האף'. די כבר עם זה. אפשר עכשיו גם קצת שקט.

ספר לשבוע

השבוע קראתי את הספר "ברוכה הבאה לחיים שלך" של נטע חוטר. ארבעה חברי ילדות שמדחיקים בעברם טראומה ישנה שבעל כורחה מתגלה ככל שהעלילה מתקדמת. אהבתי את השפה העכשווית הקולחת שהצחיקה אותי לפרקים, את הדמויות האמינות, בעיקר השתיים הנשיות, ואת תיאורי הערבה על הבית המסתורי בקצה היישוב מכוסה העלווה.

ליאת קמחי

הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון הרצליה