בארבעה בנובמבר 1995 הייתי אישה צעירה (יחסית) בהריון מתקדם (מאוד), שהגיעה לכיכר לתמוך ברבין ובתהליך השלום, למרות שבנות ובני המשפחה שלה ביקשו ממנה להישאר בבית. הנימוק (ממש ככה) היה: "אישה בהריון לא צריכה להסתובב איפה שאיזה מתנחל מטורף עלול לבצע פיגוע". הכתובת היתה על הקיר. היא שם גם היום.
הסתובבתי אז עם טלפון נוקיה בגודל של בניין משרדים בינוני, שזמזם כל הזמן בעצבנות: "נו, היית, ראית, קחי מונית וצאי משם". שמעתי את שיר לשלום ועליתי על מונית. כמה דקות מאוחר יותר, נכנסתי הביתה ועל מסך הטלוויזיה רצה כתובית, שתכף יהיה מבזק חדשות דחוף. השאר, היסטוריה. מי שלא חוו את הדממה שנפלה על תל אביב ביום שאחרי, לא חוו דממה מימיהם/ן. ממש השקט שאחרי הפיגוע. פיגוע המוני, שהרג אדם אחד במיידי, ובהמשך – הרס מדינה שלמה.
למה אני מספרת לכם/ן את זה? כדי להבהיר, למה לא אהיה בכיכר במוצ"ש הקרוב. העצרת של "דרכנו" ו"מפקדים למען ביטחון ישראל", אינה דרכנו, ומובילה לריבוא אפשרויות קשות, חוץ מאשר לביטחון ישראל. היא הכחשת הרצח, הכחשת אחריות המשלחים והרוצח – מהרבנים, דרך צאן מרעתם ועד לזה שלחץ עבור כל אלו על ההדק. הציונות הדתית המתנחלת לא ערכה מעולם חשבון נפש אמיתי, אלא התנערה מהרוצח, בעודה ממציאה יום הולדת / יום זיכרון לרחל אימנו בדיוק בארבעה בנובמבר, כדי שיהיה תרוץ טוב לחגיגה על חורבותינו. הרס מדינת ישראל היהודית, השוויונית והדמוקרטית היא האג'נדה המוצהרת שלהם. "דרכנו" והמפקדים הללו "למען ביטחון ישראל", לצד שישה רמטכ"לים שלא יגיעו באופן מביש לנאום בעצרת לזכר עמיתם – רמטכ"ל שנרצח, מסייעים להם לממש אותה.
רוצים להישאר מעודכנים?
גם הקטע המדהים של נציגי התנחלויות על הבמה, אותן התנחלויות שטובלות כעת בז'רגון התנערות מאחריות, ושרץ בידן – זו פרקטיקה של טיוח, הכחשה וביזוי. לא, ידי לא תהיה במעל. ודאי שלא תחת הכותרת המזויפת של "אחדות ישראל", כשמספיק להיכנס לכל אתר חדשות אקראי כדי להבין שאין בה ממש. כשראש ממשלת ישראל הוא זה שהסית בעצמו ובאופן אישי נגד רבין מהמרפסת בכיכר ציון וצעד לפני ארון המתים ש"יועד" לרבין בצומת רעננה, ויש רוב בעם שבוחר בו – על איזו אחדות הם מדברים? מי בכלל רוצה להתאחד עם כל שנאת האחר, הגזענות והאלימות הלאומנית הזו?
ודאי תשאלו, באיזו עצרת אני כן מוכנה להיות? התשובה מתחברת היישר מהעצרת אז, בכיכר, לפני שלוש היריות: זו שיינשאו בה שלטים כמו "לא נשכח ולא נסלח" (על רצח רבין), ו"שלום בכל מחיר". זו שתביא לקץ הכיבוש ולכיתות חרבותינו לאתים. זו שתמשיך את דרכו של רבין לכינון שתי מדינות לשני עמים, פינוי התנחלויות וסיום הכיבוש. זו שתוביל להשקעות בפיתוח כלכלי, בריאות, רווחה וחינוך – במקום באוטובוסים ממוגנים לילדי גן בהיאחזויות לא חוקיות וכבישים בעלות מופקרת לאוכלוסייה אזרחית כובשת. זו שתקרא לשלום.
כי כפי שאמר מנחם בגין לפנינו: "עדיפים קשיי השלום על ייסורי המלחמה".
חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, מאמנת ארגונית- מגדרית, אושיית דיגיטל ופעילה פמיניסטית.
תגובות