היתה לנו הזדמנות להגשים חלום ישן נושן. חלום משותף להרבה ילדים, הורים ואנשי חינוך. חלום שחלקנו התייאשנו שאי פעם יתגשם. לעדכן את מערכת החינוך. והנה ההזדמנות הזו הגיעה ונתנו לה לחלוף לידנו, ככה, סתם. כי עכשיו, אחרי שחלק מהילדים כבר חזרו ללימודים, מי יודע מתי היא תחזור.
כן, אני מדברת על הלמידה מרחוק. כמו הרבה הורים נלחצתי מאוד ממתכונת הלמידה מרחוק. משרד החינוך פרסם לו"ז בלתי אפשרי של למידה רצופה, מול מסכים שמגבילה מאוד את ההורים ותלויה במכשירים שלא בהכרח נמצאים בכמות מספקת בבתים. חסרונות לא חסרו כאן.
וההורים? כמות הפוסטים הנזעמים שקראתי, והתגובות והעצומה נגד הלמידה מרחוק. והגננות והמורות שמנסות להסביר שזה לא הן קבעו, אותן לא שיתפו בהחלטה, הן רק המבצעות באהבה וברצון טוב. והראיונות המביכים בטלוויזיה של נציגת ההסתדרות והדרישה הלא מאוזנת מציבור המחנכים להיכנס מתחת לאלונקה.
אוי. כמה פספסנו.
נכון, זה לא התחיל מושלם. על זה יש לנו הסכמה, זה בטוח. אבל דווקא בתקופה הזו ראיתי את הבן שלי קורן בשיעורי למידה מרחוק בקבוצה קטנה, מקריא בשמחה ומשתתף בשיעור, גאה על כך שהכין את כל שיעורי הבית. והבת שלי חיכתה בכיליון עיניים לתחילת המפגש עם הגן להראות לכולם את המגן דוד שהכינה מבעוד מועד ואת כל החפצים שאספה בבית בצבעי כחול ולבן. ובשיעור ריקודי שורות הם רקדו יחד את כל התנועות בלי להתבייש ובלי להיבלע מאחור בין כמה עשרות ילדים אחרים.
זו היתה ההזדמנות שלנו לאפשר לילדים הנחבאים להישמע. זו היתה ההזדמנות שלנו לראות איך הילדים שלנו מתנהלים בשיעור, משתתפים ומקשיבים. זאת היתה ההזדמנות שלנו להיות זבוב על הקיר במהלך השיעורים. זו היתה ההזדמנות שלנו לבנות מחדש מערכת חינוך מרחוק, כזו שיכולה להתאים גם לימים בהם מזג האוויר קיצוני או המצב הביטחוני מעורער, או סתם אלטרנטיבה לשיטה הקונבנציונלית.
וטעינו. חשבנו את עצמנו ליודעי כל ומראש חזינו למה התוכנית הזו נועדה לכישלון. ובכך הצלחנו מאוד. מצחיק. פעלנו בדיוק ההפך ממה שרצינו ממשרד החינוך להיות – חדשני, מסתגל, מוכן לנסות, לא מתייאש. הפסד שלנו, כי עכשיו מי יודע מתי תהיה לנו הזדמנות נוספת להראות שאפשר גם אחרת.
ליאת קמחי
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון הרצליה
רונה
צודקת! אנשים בכלל לא נתנו הזדמנות. אני כמורה לא ידעתי כבר מה לעשות כי קבלתי מסרים סותרים כל הזמן.. למרות הכל הרגשתי שבאמת אני רואה את התלמידים בדרך שונה ויש הכרות אחרת. גם רואים את המשפחה וקשרים בין אחים, פתאום הסבתא נכנסת, פתאום לסבא של ילד יש יום הולדת וכולם שרים לו, היו ילדים שממש פרחו בזום, כאלה שפחות נראו בכתה. בנוסף, הלמידה בקבוצות קטנות אפשרה לי לתת יחס אישי יותר וגם השימוש בטכנולוגיה נתן פתח לדבר חדש, עבודה משותפת בקובץ בזום, ילדים שיחד יכולים לכתוב, ויחד לשחק בזום. הרגשתי רע ממש מכך שבעוד שאני משקיעה ורואה את הדברים הטובים רק מחפשים מה רע ויורדים עלינו בכתבות.. חבל. יש לי עוד המון רעיונות לדברים בזום. בכל מקרה עכשיו היצירתיות שלי הולכת על לחשוב איך לשחק עם שמירת מרחק ובלי להעביר חפצים.. בטוחה אגב, שלא הרבה אנשים היו יכולים לדנות על רגע את סגנון העבודה שלהם כמו שהמורים עושים!