שמחתי כשהתבשרתי שהשבוע מתעסקים באתר של צומת השרון בזוגות צעירים וחתונות. למה? כי זו עוד הזדמנות להציל כמה נפשות תועות וטועות מהשטות המוחלטת הזו, שנקראת נישואין.
נתחיל מכך, שנתוני הפרידות בין זוגות שמיסדו את יחסיהם בחתונה הרשומה ברשומות המדינה, לבין זוגות שחיים ביחסים ארוכי טווח ללא שום מיסוד ובסבבה – דומה. אולי אפילו עם נטייה קלה לטובת הזוגות שחסכו מעצמם את המיסוד. הסיבה היחידה בגללה ביססה התרבות הפטריארכלית את הנישואין כ"תעודת כשרות" לתא המשפחתי וכמושא חלומות על שמלה לבנה והינומה, היא משום שככה מייצרים משילות, על כל רבדיה.
למדינה קל יותר לנהל מספר יחידות קטן יחסית של "בתי אב" מאשר פי שלושה או ארבעה אזרחים. קל למסות, קל לאתר, קל להפעיל בקרה. התא המשפחתי עצמו, מאפשר שימור יחסי כוחות מגדריים, באופן מובהק. במדינת ישראל, אין נישואין שאינם נישואי קניין. לא קניין הדדי, חלילה, אלא האישה כקניין והגבר כבעל הקניין. ככה זה יישאר, כל עוד מי שמנהל את זירת הנישואין והגירושין היא הרבנות הראשית, זו שפועלת כאחרונת האספסוף הבריוני ודואגת לעצור, במעצר בולשביקי מרשים, רב שקידש זוגות עצמאית ומנע מהמוסד הכל כך מיותר הזה, לגזור קופון מעוד זוג שניצל מציפורניו.
נשים מפסידות כמובן הרבה יותר מנישואין כדת או כדין, בקידושין או בעירייה בארץ כלשהי. כל הקונספט הזה של נישואין הוא גול עצמי כל כך עוולתי בעיקרו, שאני ניצבת נדהמת למול המחאה ההמונית של כל מסורבי החיתון (על בסיס דת או נטייה מינית) נגד האיסור להינשא. רבאק, חבר’ה, מה דחוף לכם לקבל זכות לכאורה, שהיא משקולת מצמיתה על צוואר אזרחי ישראל ה"זכאים" לשעבוד הזה? מה גם, שהחוק הישראלי מעגן זכויות ידועים בציבור, כך שזכויותיכם/ן לאורך שנים של זוגיות – נשמרות ממילא.
ממי שבאים ואומרים לי "אבל הילדים", אני מבקשת לנשום עמוק ולהתרכז, ולהרגיע. מעמדם האזרחי של הילדים אינו תלוי בקטגוריית המעמד המשפטי של זוגיות הוריהם. ועם זאת, לאור אירוע מעצרו של הרב החיפאי בגין עריכת חופה יהודית, מעצר שגרם לי לדה ז’ה וו קצר לאירופה של שנות הארבעים של המאה הקודמת.
לכן, אם כבר החלטתם להתחתן, זו מצווה נעלה בעיני להזמין רב או רבה (אפילו רצוי רבה) שאינו/ה מורשה לעריכת נישואין על ידי הרבנות. תכלס, רק אלפי חתונות כאלו ואלפי עסקי מזון שיוותרו על תעודת הכשרות של הרבנות, יקדמו את ערך שבירת מונופול שירותי הדת, שעצם קיומו הוא שחיתות ציבורית מהמדרגה הראשונה. זו בהחלט מטרה ראויה.
רק הבהרה חשובה: זוגיות זה סבבה, ילדים זו שמחה, אהבה זה Fun, סקס זה הכי, חברים/ות לחיים זה חשוב, משפחה זה הכל. שום דבר מהדברים הללו, אינו תלוי ואינו נגזר מהדרכת כלות על "שבעה נקיים" לפני שנכנסים לחופה וקידושין, או מרישום נישואין אזרחיים המאלץ את הזוג להתגרש – אם חלילה ייפרדו – על מדרגות הרבנות. היחסים הזוגיים שלכם/ן אינם מעניינה של המדינה, ששולחת כך יד לחיים ולכיס העמוק שלכם/ן, ונותנת לכם/ן בתמורה כלום (במקרה הטוב).
מי שהתמונות המרהיבות במגזינים, של שמלות וחליפות ושולחנות ערוכים, ממש ממש עושים לו/ה את זה, ניתן תמיד לחגוג הבטחות הדדיות ברוב פאר והדר, עם עורכי חתונות אזרחיות שאינן רשומות בשום מקום. מי שחשוב להם/ן לעגן את זכויותיהם/ן, יש בארץ עודף עורכי דין שרק מחכות/ים שתכנסו אליהם/ן לעריכת הסכם ממון/הסכם זוגיות.
לסיפא, רק אגע בסוגיית השם. נשים יקרות, אין שום סיבה להחליף שם משפחה לזה של ה”בעל”. לילדים, ניתן להצמיד שני שמות משפחה של שני ההורים (אנחנו עשינו את זה, לא נרשמו בעיות). נישואין ומשפחה אינם שם משותף אלא עבודה מתמדת על היחסים הזוגיים והמשפחתיים. אל תוותרו על הזהות הריבונית שלכן. השם הוא ביטויה הסימבולי.
אני מודעת לכך שאני "פריבילגית". כשהודעתי להורי, בשנות העשרים המוקדמות שלי, שאני לא אנשא לעולם, ביקשה ממני אמי "לפחות תלדי לי נכדים". מילאתי את הצד שלי בהסכם. פגשתי וראיתי רבות ורבים שההורים "הלחיצו" לחתונה, ובסופו של דבר התרגלו לכך שהילד/ה בנה/תה משפחה גם בלי זה. החיים הם שלכם/ן, לא של ההורים. הם – יסתגלו.
ושיהיה במזל, כל מה שיהיה.
רוצים להישאר מעודכנים?
חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת
תחכימוני
אלפיים שנה בגלות ומה ששמר על התא המשפחתי היהודי הייתה מסורת אבותינו בפולין ובתימן ברוסיה ובאלגיר והגענו עד הלום מקיבוץ הגלויות להיות לעם ועכשיו מי שם אותך לעצב את דעתנו להרס ולחורבן העם היהודי ועוד קוראת לעצמה בית הלחמי אוי לסבא רבא שלך אם היה חושב כמוך לא היית מגיעה למדינה הזו