המאבק הכי פופולרי בימים אלו הוא המאבק בהדתה. ראשית, מילות תודה נרגשות: הלאומנות הדתית הפונדמנטליסטית, שמכונה בטעות “הציונות הדתית” (היא לא ציונית ולא דתית – אלא פנאטית, משיחית וכתית), הצליחה איפה שכולנו כשלנו: לאחד את הרוב החילוני ולהוציא ממנו סוג של מנהיגות. מבחינתי, מגיע להם זר פרחים עם שוקולד נטול חלב נוכרי ובקבוק יין-קידוש מתוק מדי ודלוח, שלא נגעו בו נשים, אתיופים, חילונים, גויים ושאר מיני תועבות.
עכשיו, כשיש עמותות, קמפיינים, כתבות בעיתון, הפגנות ומה לא, בואו נסתכל רגע למאבק בהדתה בעיניים. כמו כל מאבק זכויות, נעים גם המאבקים נגד ההדתה על הקו הדק שבין קמפיינים ומציאות מורכבת. מדובר במאבקים לעומתיים, שברובם לא מציעים אלטרנטיבה ראויה, ואלו שכן, מציעים כזו שאינה נותנת מענה יסודי לכל מכלול המשתנים המרכיבים של המציאות.
השבוע, הנושא החם הוא הצופים: למה קבוצות הבנים והבנות, הופרדו. כשראיתי את הפוסטים הללו בפייסבוק, הבנתי שקצת הלכנו לאיבוד. בין כיתה ד’ לכיתה ו’, הופרדו מאז ומעולם הקבוצות, בשל סוג פעילות פיזית שונה לבנים ובנות בגילאים הללו, אולם יש מדריכים לבנות, מדריכות לבנים וגדוד מעורב עם פעילות מעורבת למכביר. כמנחת קבוצות ותיקה, אני יכולה אף להעיד ממרומי גילי, שגיבוש קבוצה הוא בסיס חיוני להפקת המיטב של משתתפיה ומשתתפותיה מהתהליך הקבוצתי. הפעילות בצופים אף כוללת היבטים אינטימיים, כמו מקלחות והלבשה בטיולים ומחנות, שם מהווה הקבוצה הגרעינית יחידה משותפת. ההפרדה החלקית בגילאים הרכים, כנראה חיונית, ועובדה שגם בשנות החברה החופשית המובהקת והפמיניזם הרדיקלי הבועט, בשנות השבעים של המאה הקודמת, לא נסתרה.
טרחתי ומצאתי לשם כך תמונה עתיקה של קבוצת “שרוני” מגדוד “פלמחים” בצופי רמת גן, שאני מופיעה בה. אין חידוש בהפרדת הקבוצות ויש רציונל, ועד שלא יהיה שיח ממשי על תכנית פדגוגית חלופית ומעמיקה, כנראה ששינוי יהיה הרסני מהשארת המצב על כנו, מה גם שהוא לא באמת “הפרדה מגדרית” ולא באמת שולל מבנות או מבנים פעילות כלשהי. אגב, יש בצופים המון בעיות, שכדאי להתרכז בהן לפני שפונים לאלו שאין.
אבל מה, יש כותרת. וקמפיין זה משהו שזקוק לכותרות.
מה אני באה לומר? שהמאבק בהדתה חשוב מכדי שניתן לו לשטח את עצמו לדעת ולהפוך לאוסף של סיסמאות שמשכפלות את עצמן עד שהופכות לטרחניות באופן בלתי נסבל. הדתה היא כפייה דתית – ואולי כדי שנחזור למונח המדויק הזה, שמבטא את המציאות נאמנה, גם אם אינו מתאים לקופירייטינג של כרזה עדכנית.
בחברה הטרוגנית, אין בעיה עם דת, או עם מנהגי דת של דתיות ודתיים. יש בעיה עם כפייתה על מי שאינם/ן מעוניינים/ות בה. כפייה באמצעות חקיקה, תכניות לימוד, הפרדה שאינה ממין העניין (כלומר – שהסיבה היחידה לה היא היות הבנות – בנות, והבנים – בנים), הפרדה במרחב הציבורי, הדרה ואפליה על בסיס מין ומגדר. גם שוביניזם, שהוא נגזרת של אווירת הלגיטימציה לכפייה דתית שנוצרה כאן, ראוי לו להיבחן עניינית על פי המקרה, על מנת לדעת האם כצעקתה.
נתקלתי לאחרונה, במסגרת חמ”ל הורים לחיילות וחיילים, בכותרת המייחסת “הדתה” לאיסור כניסה לבנות בלבד למבנה שירותים כלשהו. הכותרות דיממו. בבדיקה שערכנו, הסתבר שמדובר במריבת אגו פשוטה בין מפקדת לנגד, על המפתח. הייתי שמחה לחיות בעולם בו נעצור לשנייה וחצי לבדוק כל מידע המובא בפנינו, כי תכלס – יש מספיק בעיות אמתיות, קשות, כואבות ומקוממות של כפייה דתית, גם מבלי לעבות את המאגר בבעיות מומצאות, שאין קשר בינן לבין כפייה דתית או שוביניזם דבר וחצי דבר.
יש לי בקשה מזו ומזו: מאחיותיי ואחיי למאבקים נגד כפייה והדרה, לחקור כל מידע בטרם נעשה בו שימוש לצורך הקמפיינים המוצדקים כל כך. מהציבור הדתי: תהיו דתיים בבית ובני/בנות אדם בצאתכם/ן לרחוב. כי עיקרה של תורה היא, ואהבת לרעך ולרעתך כמוך. הדת היהודית שייכת לכולנו, ובכפייה הזו – אתם מבזים/ות אותה עד עפר.
השוביניזם, שייך עדיין לצערי לכל המחנות.
רוצים להישאר מעודכנים?
חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת
תגובות