הפגיעה והתערוכה: הצלמת אליסיה שחף סוגרת מעגל ביום ראשון

שחף, ילידת ארגנטינה, נשואה פלוס שניים, חיה ועובדת בישראל כבר 37 שנה. היא מצלמת, כותבת, מלמדת, מציירת, ומתמחת בקולאז’ים על ובתוך ספרים בווידאו ארט תוך התעסקות בנושאים של זהות ומקום, נשיות, זיכרון, העצמה וחיבורים ל”אני”. ‘’סיימתי את לימודי הצילום בשנת 95’ בקמרה אובסקורה, ומאז אני מצלמת באופן מקצועי ומציגה את היצירות שלי בארץ ובעולם. יש לי סטודיו פרטי לצילום (צילום נשי אישי BeYou, צילום נשים אמיתיות) בביתי בכפר סבא, משם אני עובדת ומצלמת, בעיקר נשים שנחשפות מולי ומול המצלמה. זה המקום בו התחלתי, לפני כעשור בערך, לצלם את הצילומים שיופיעו השבוע בתערוכה ‘גיבורות’”.

ספרי על הפרויקט.

“זה פרויקט שהוצג בכמה מתכונות, ומציג צילומים של נשים ושל גברים (בתערוכה נפרדת) שהותקפו מינית ושבחרו לא לשתוק ולא להסתתר יותר, ולחשוף את עצמן בלי להתבייש. אחד מהסבבים של התערוכה הוצג לפני המון שנים גם בכפר סבא, ובפברואר 2012 הוצג סבב מלא ומגובש של צילומים במרכז עינב בתל אביב. מאז, התערוכה הזו הוצגה בכל מיני מקומות בארץ, כולל בכנסת ישראל. מאחר ומראש התערוכה הזו הוגדרה כתערוכה נודדת. ביום ראשון בכפר סבא זו תהיה הפעם האחרונה שהתערוכה הזו תוצג”.

שחף החלה את פרויקט “גיבורות” לפני כעשר שנים, אז התנדבה במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית בשרון. “כשסיימתי את הקורס הבנתי שמאוד קשה לי לחזק נשים בטלפון, וחשוב לי לעשות משהו בנושא. מאחר ואני אמנית ויש לי כלים, הבנתי שאתרום יותר מהכיוון הזה ולא רק מישיבה ליד הטלפון ומענה לשיחות. אחד הדברים שהכי זעזעו אותי כשעשיתי את הקורס היה ההבנה שנשים נפגעות מתביישות בפגיעה שלהן. במיוחד אז, כשדיברו על תקיפה מינית, היו מראיינים את המותקפות עם פנים מטושטשים ועיוות קול. דמיינתי סדרת צילומים של נשים כאלו, עם פנים חשופות, בלי איפור, פילטרים או תוספות, רק הפנים שלהן והשם. פניתי לנועה ארי, שהייתה אז מנהלת המרכז, והיא התלהבה מהרעיון וגם ליוותה אותי עד התערוכה במרכז עינב. לא פניתי לאף אחת מהנשים הללו, אלא הן פנו אלי אחרי שהוצאתי ‘קול קורא’ בו סיפרתי שאני מחפשת נשים נפגעות תקיפה מינית שרוצות להופיע בתערוכה בפנים חשופות. נתתי להן את האפשרות להיות חלק מהתערוכה ופנו אלי המון נשים. נפגשתי עם כולן, נשים מכל הארץ, ומי שהצטלמה היתה יכולה להתחרט עד התערוכה ולא חוייבה להופיע. אני חושבת שעשינו משהו אחר בזה שהצגנו דרך אחרת לתת במה לנשים שעברו פגיעה מינית, ולאו דווקא אונס, בפנים גלויות”.

איך נעשו הצילומים?

“אני החלטתי איך הן מצטלמות, אחרי שנפגשתי איתן והסברתי לכל אחת מהן שמה שאני מבקשת זה שכל אחת תצטלם עם פנים גלויות וכל השאר זו החלטה שלהן. כלומר, אם לעשות פן או להתאפר לקראת הצילום. היו המון רגעים קשים בצילומים האלו, כי קודם כל הייתי צריכה לתת לכל מצולמת הרגשה בטוחה ונוחה להיחשף, במיוחד שמה שמצולם אלו רק הפנים. לא שאלתי שאלות ומי שבחרה לספר תוך כדי הצילומים סיפרה את הסיפור שלה. בסוף סשן הצילומים ישבנו לבחור את התמונה ביחד. התפיסה שלי מראש הייתה, בגלל עניין החשיפה, שהצילומים יהיו גדולים מאוד ומודפסים על פלטת אלומיניום בגודל מטר וחצי על מטר. אני בקשר עם כל אחת מהבנות עד היום ולכן, לכל אורך השנים בכל פעם שהתערוכה הוצגה מחדש, ביקשתי שוב אישור כי היו כמה מקרים שנשים ביקשו לא להמשיך להופיע. היחידה שלא שאלתי אותה השנה הייתה מורן ווינשטיין, שנפטרה בתחילת השנה בהמתת חסד. אגב, לפני שנה עשיתי תערוכה של צילומי גברים שעברו תקיפה מינית וזה היה לא פשוט. עבדתי עם מנהל קו הסיוע לגברים והיה מאוד קשה. לצערי, היו רק 19 מצולמים שהוצגו בתערוכה ביוני במרכז עינב השנה אבל התקשורת ממש התעלמה. זאת בשונה מהתערוכה על הנשים, אז כל הזמן התקשורת פנתה אלי והייתי בטלוויזיה ובכנסת. בתערוכה על הגברים מעט מאוד פנו אלי וחבל. התמונות של הגברים ממש חזקות”.

מרגישה חלק מהמהפיכה?

“זו פעם ראשונה שאני מציגה את התערוכה אחרי הבום הגדול של החשיפות והתביעות וכשהנושא הזה כל כך בתקשורת. אני חושבת שהיום הגענו למקום בחברה שלא רק שעשינו מהפיכה, בין השאר עם התערוכה הזו, אלא גם בדרך שבה רואים נשים שעברו תקיפה מינית. עכשיו יש כבר מהפיכה חדשה עם הקמפיין METOO#, מחאת נשים שרוצות להשמיע את קולן ולא מתביישות. אני יכולה להגיד שלאורך השנים העוצמה של התגובות של אנשים שבאים לתערוכה היא מטורפת. רואים את התגובות החזקות של אנשים למראה הנשים החשופות. אני גם אומרת את זה לנשים שהצטלמו. הפרויקט הזה הוא שלהן כי הצגנו את הסיפור שלנו ואנחנו חלק מהמהפכה הזו. גם אם אנשים לא ראו או לא יודעים על התערוכה הזו, מדובר בפרויקט שעשה שינוי והביא לשינוי תפיסה, שנשים שעברו פגיעה מינית לא צריכות להסתתר, להתחבא והעלינו את המודעות לנושא הזה”.

ודווקא עכשיו התערוכה יורדת.

“כן. אבל אני אנציח את התערוכה הזו ברשת עם הפנים והטקסטים שכל אחת מהנשים כתבה, ואולי ירצו להצטרף עוד ואוסיף לשם. חוץ מזה, אני צריכה קצת לנשום אחרי כל העשור הזה והעיסוק הזה בנושא. זה קשה נפשית, במיוחד אחרי שנחשפתי לסיפורים קשים של נשים ואני, שלא באה מתחום טיפולי, לקחתי את זה קשה ואני צריכה להמשיך הלאה. ברור שיש לי קשר אישי לנושא אבל המטרה הייתה ליצור מודעות ונראה לי שאת זה עשיתי”.

שחף מעידה שגם היא חוותה פגיעה מינית. “אני לא מכירה אישה שלא עברה איזשהו סוג של הטרדה מינית, וגם אני עברתי פגיעה מינית, אירוע מאוד קשה, עוד לפני שעשיתי את הפרויקט. כשרק התחלתי את דרכי בתחום היה מישהו שהכרתי, ורק כמה שנים אחרי זה הבנתי שהתערוכה הזו הייתה סוג של טריגר. למרות שגם לי יש משהו להגיד וחשבתי להצטלם בעצמי, לא הייתי יכולה. נכון, אני מאוד מזוהה עם הפרויקט וחושפת נשים אחרות ודווקא אני לא מופיעה שם, אבל כשאני מציגה את הנשים פעם אחר פעם אני מוציאה את זה החוצה בדרך הזו. עד עכשיו לא הרגשתי צורך לחשוף את הסיפור האישי שלי, כמו שלא ביקשתי מהבנות לחשוף את הסיפור שלהן. אבל היום, כפרידה מהתערוכה, כתבתי על זה בבלוג שלי. ברור שמי שעשה את זה יודע שהוא עשה משהו לא בסדר והכניס אותי לסיטואציה אינטימית שלא רציתי בה. החשיפה היתה לי מאוד קשה, למרות שאני מחשיבה את עצמי אישה חזקה, ולכן קשה לי לדמיין את הקושי בחיים של מישהי שמישהו קרוב פגע בה, כמו אבא למשל. אני חושבת שהעובדה שהתערוכה מוצגת בפעם האחרונה זה סגר אצלי מעגל. גם התערוכה הזו שיורדת, וגם לדבר על המקרה שלי בבלוג, וגם העובדה שאני חוגגת ביום פתיחת התערוכה את יום הולדתי ה־58”.

מרגישה גיבורה?

“הרגשתי גיבורה מהיום הראשון, וככה הנשים המצולמות כינו אותי. זה שיש לי סיפור אישי, זה רק הגביר את העובדה שאני מזוהה עם הנושא. לא הרגשתי צורך לספר את הסיפור שלי כי הוא עבר דרך הסיפור שלהן. אני רוצה להקדיש את התערוכה הזו למורן ווינשטיין, בחורה מדהימה שהתמונה שלה מוצגת בתערוכה ולצערי הסיפור הקשה שלה יצא לאור רק אחרי שהיא נפטרה. אני מודה שהסיפור שלה אישית מאוד נגע בי וגם המוות שלה, וזו היה אחת מהסיבות שהבנתי שאני לא יכולה להמשיך עם זה ולהציג את התערוכה יותר. היא הייתה משהו מיוחד ומהרגע הראשון שפגשתי אותה נוצר חיבור והייתי איתה בקשר לכל אורך השנים. מאוד התחברנו ואפילו רציתי לאמץ אותה, וכואב לי הלב שהיא סיימה את חייה לבד עם שני אנשים. אני הייתי בין האנשים הבודדים שהיא ביקשה להודיע להם על מותה וזה אומר הרבה על הקשר שהיה לנו. אני מקדישה את התערוכה לה”.

עובדת על פרויקט חדש?

“כן, על סדרה חדשה של תמונות שמדברת על מקומה של האישה המכשפה. נשים מכשפות מוצגות כמכוערות ולא כנשים חזקות ויפות, ואני מציגה את הנושא דווקא מההיבט הפמיניסטי – להציג את החוזק של הנשים הללו עם החושים והרגישויות, שבעבר לא הבינו אותן ולכן רצו להרוג אותן”.