אל"מ וד"ר: רם שגיא אומר שלום לצה"ל

שגיא (49), תושב כפר סבא מזה 24 השנים האחרונות, נשוי ואב לארבעה, שירת במגוון תפקידים לאורך הקריירה הצבאית; החל מקצין הרפואה הגדודי בגדוד צבר בחטיבת גבעתי, דרך קצין הרפואה החטיבתי של חטיבת 769 במחנה גיבור בגזרת לבנון ועד קצין הרפואה האוגדתי של אוגדה 162 בעת מלחמת לבנון השנייה. הוא היה מפקד הרפואה של פיקוד דרום במהלך מבצע ענבי זעם וצוק איתן, ובתפקידו האחרון היה במשך שנה, כאמור, סגן קצין רפואה ראשי בצה"ל.

במסגרת תפקידיו בחיל הרפואה, הוא עסק רבות בתחום המבצעי. כסגן קרפ"ר, תחום הרפואה המבצעית הוא אחד מהתחומים המרכזיים שהיה אמון עליו, אך גם ביתר תפקידיו נתקל באתגרים בתחום הרפואי לאורך מבצעים ומלחמות ישראל. "במסגרת התחום המבצעי במהלך השירות שלי, הייתי בכל המקומות הנכונים בזמן הקריטי", אומר שגיא, "כשהייתי קצין רפואה פלוגתי בגיבור, היה את מבצע ענבי זעם והייתה תקופה מאוד סוערת. היו לנו הרבה מאוד מפגעים שהיה צריך לטפל בהם, גם בתוך לבנון וגם בגזרה לאורך הגבול. כשהייתי רופא אוגדתי באוגדה 162, בזמן מלחמת לבנון השנייה, זו גם הייתה תקופה מאוד סוערת, עם הרבה הרוגים ופצועים. להיות רופא אוגדתי בזמן מלחמה זה משהו שלא קורה כל יום וטוב שכך. המלחמה היא אירוע מאוד משמעותי שצריך להתכונן אליו וגם לדעת איך להתנהל תוך כדי המלחמה וגם בתקופה של אחרי המלחמה, בתקופה של תחקירים ושל ליווי משפחות שכולות, לתת להם תשובות לשאלות שמטרידות אותם, דבר שמאוד לקחתי לתשומת ליבי. במהלך תפקידי כמפקד הרפואה של פיקוד דרום, הייתי בשני מבצעים מאוד גדולים של צה"ל, גם במבצע עמוד ענן וגם בצוק איתן, שזה היה מבצע משמעותי וגדול שבו צה"ל תמרן בתוך רצועת עזה. גם שם היה צריך לתכנן ולתפקד ולהתמודד עם תחקירים והפקת לקחים וליווי של המשפחות השכולות. בפרספקטיבה כזו אני יכול להסתכל לאורך השנים ולהגיד שאני רואה את השיפור שלנו בחיל הרפואה. איך אנחנו מצליחים משנה לשנה או ממבצע למבצע כל הזמן להשתפר ולהצליח להציל יותר ויותר פצועים".

אילו לקחים ותובנות לקחת איתך לאורך התפקידים שביצעת?

"צה"ל זה ארגון שהתחלופה בו מאוד גדולה. אנשים עושים תפקיד במשך שנה או שנתיים ומתחלפים. לכן יש אתגר גדול בהיערכות לקראת כל תרחיש. אחת התובנות הכי גדולות שלקחתי איתי היא החשיבות של היערכות והתכוננות, למשל בצוק איתן. אחרי מבצע עמוד ענן אפשר היה להבין שמתישהו יהיה מבצע רחב היקף. אתה לא יודע מתי ובאיזו מתכונת, אבל אתה יודע שצריך להתכונן הכי טוב שאפשר ושיחד עם זאת יכול להיות שהתוכניות שאתה נערך אליהן לא יהיו בדיוק כך גם בזמן אמת. בגלל תחלופת האנשים הגבוהה מדובר בעבודה סיזיפית, אבל אם אתה נערך כמו שצריך, ברגע האמת אתה מוכן הרבה יותר טוב. בצוק איתן גם שמנו דגש על טיפול מהיר בשטח ופינוי לאחור כמה שיותר מהר. אם אתה עושה את שני הדברים האלה את מציל כמה שיותר פצועים. לימדנו גם את כוחות הרפואה שלנו וגם את המפקדים לפעול כך".

אילו חידושים היו בתקופתך בחיל בתחום הרפואה המבצעית?

"הבאנו את הרפואה קדימה והכשרנו את הלוחמים עצמם להיות מצילי חיים, לדעת איך לטפל בעצמם או בחברים שלהם עם אמצעים פשוטים אבל יעילים. הבאנו מיכשור חדש, תרופות יותר טובות לשטח, כמו סוכריות מציצה נגד כאבים, הכל כדי שיהיה אפשר לטפל טוב יותר. הבאנו גם מטפלים בכירים לפלוגות הלוחמות בשטח. ככה אנחנו גם נותנים טיפול מתקדם ואיכותי יותר לשטח, וכך לחיילים יש תחושת בטחון גדולה יותר".

אל"ם ד"ר רמי שגיא. צילום דובר צה"ל

שגיא מספר כי במסגרת תפקידו כסגן הקרפ"ר הוא עסק, כראש מחלקת רפואה מבצעית, בפיתוח אמצעי טיפול חדשים לחיילים בשטח. "בתור ראש מחלקת רפואה מבצעית אתה כל הזמן עסוק בלמצוא אמצעי טיפול חדשים ולפתח אותם", הוא אומר, "אנחנו, ברפואה המבצעית, עובדים למשל על שני פרויקטים חדשים: חוסמי עורקים לאזורי מעבר ושיפור התיעוד של הטיפול הרפואי בשטח. היום, למשל, אפשר לשים חוסם עורקים על הרגל או על היד, אבל לא במקרה של פגיעה באיזורים כמו בית השחי, המפשעה או הצוואר, ואנחנו מנסים לפתח חוסמי עורקים שיתאימו לאזורים האלה. בנוסף, תיעוד של הטיפול הרפואי שניתן בשדה הקרב הוא אחת מהבעיות שיש לנו, כי כשאתה נותן טיפול רפואי אתה צריך לרשום מה נתת. אנחנו מתדרכים את הצוותים שלנו לעשות את זה אבל בשדה הקרב, תחת האש ובמצב לחימה, לפעמים זה לא נעשה כמו שצריך. זה עלול לגרום למצב שבו פצוע מגיע מהשטח לבית החולים כשהרופאים לא יודעים איזה טיפול הוא קיבל. לכן, אנחנו מפתחים היום שעון שהוא כמו צמיד דיגיטלי, כך שכשהחובש או הרופא מגיעים לפצוע ושמים לו אותו על היד, הצמיד ימדוד ויתעד את הטמפרטורה, את לחץ דם, את הדופק, ואת מספר הנשימות. התיעוד הזה ישוגר, באמצעים מאובטחים כמובן, לצוותים הרפואים ולבית החולים".

איך היית מסכם את התנהלות מערך הרפואה בצוק איתן?

"ההתנהלות של מערך הרפואה סוכמה כנקודת חוזק בצוק איתן. במסגרת התפקיד שלי כמר"פ דרום, ביקרתי בלא מעט בתי חולים, בייחוד בסורוקה ובברזילי, כדי לעמוד מקרוב על הטיפול הרפואי שהפצועים שלנו מקבלים. מנהלי בתי החולים היו מלאי שבחים על הטיפול שהפצועים שלנו קיבלו בשטח. הם סיפרו שנתקלו בפצועים עם סוגי פציעות שהם לא ראו בעבר, כי היו פצועים מאוד קשים. אלו פצועים שבעבר יכול להיות שלא היו מגיעים בכלל לבתי חולים, כי לא היו את האמצעים ולא היו את הטכנולוגיות כדי להציל אותם. שיעור ההצלחה שלנו בהצלת פצועים בשטח נמצא בעלייה מתמדת. עדיין יש מה ללמוד ומה לשתפר. מערך הרפואה זכה לשבחים על התפקוד שלו בצוק איתן, ממש ככה. מה שכן, אני חושב שהצבא היה צריך לרכז את נושא תרומות המזון מתושבים, שהיה מאוד משמעותי בצוק איתן. אנשים הביאו מכל הארץ מאות קילוגרמים של בשר, סירים עם אוכל וירקות. מצד אחד זה מאוד יפה, אבל מצד שני זה לא אמור להיות ככה, כי אנחנו לא יודעים מה מקור המזון. אם אתה מאפשר משהו מהסוג הזה אתה מסכן במידה מסוימת את בריאות החיילים וזה לקח שאנחנו צריכים לקחת מצוק איתן".

מטפלים, לא שופטים

בסיום הכשרתם, נשבעים כל חובשי צה"ל את שבועת החובש, שמהווה את הקוד האתי שלפיו מצופה מהחיילים לפעול. את השבועה כתב חיים חפר, ושגיא אומר שהשבועה היא אחד הדברים שבהם הוא הכי מתגאה בחיל. הוא מציין בהקשר זה את השתתפותו במשלחת צה"ל בהאיטי בשנת 2010, שם היה מפקד מערך הילדים בבית חולים השדה. שגיא עשה תוך כדי הקריירה הצבאית שלו התמחות ברפואת ילדים במרכז רפואי תל אביב.

"שבועת חיל הרפואה היא בעצם האתיקה הרפואית שלנו. יש שם המון משפטים מאוד שמאפיינים את החיל, כמו להושיט יד עוזרת בכל מקום, לכל אדם, לא משנה אם זה אוהב או אויב, וזה מה שאנחנו עושים ואני מאוד מאמין בזה. לשמחתי הרבה יצא לי להיות מפקד מערך הילדים במשלחת צה"ל בהאיטי. האסון בהאיטי היה אחד מאסונות הטבע הכי גדולים שהיו, עם 300 אלף הרוגים ו־300 אלף פצועים. אתה מגיע לשם ואתה רואה מראות קשים. אתה מטפל ואתה עובד מאוד קשה, מוביל צוות של 16 אנשים, אבל זו חוויה שמלווה אותך לכל החיים. בסוף, מלחמה ומבצעים, אלו המקומות שאתה מרגיש שאתה ממש את החזון שלך, את הייעוד שלך, הצלת פצועים. זה הריל טיים. להיות שם בתור צה"ל זה היה ווואו. מדינת ישראל הרימה את הכפפה והייתה מוכנה לעזור והתושבים הכירו לנו תודה והתחושה הזו הייתה פנטסטית".

שגיא סגר מעגל בתפקידו כסגן קרפ"ר כאשר בנובמבר 2016 ארגון הבריאות העולמי הכיר בבית חולים שדה הצה"לי כבית חולים השדה היחיד בעולם בדרגה 3, הדרגה הגבוהה ביותר. דירוג זה מאפשר לארגון הבריאות העולמי למפות את צוותי הרפואה של משלחות הסיוע מרחבי העולם במקרים שיש צורך בסיוע הומניטארי על פי רמת היכולות שלהם. "כשנסעתי להונג קונג יחד עם סגנית שרת החוץ ציפי חוטובולי, וקיבלנו בטקס את ההכרה הרשמית של ארגון הבריאות העולמי שמכיר כבית חולים השדה הישראלי של צה"ל וחיל הרפואה כבית חולים מדרגה שלוש, זו הייתה עבורי סגירת מעגל. אין עוד בתי חולים שהגיעו לרמה הזו ולכן אנחנו גם משתפים ותורמים מהניסיון שלנו לאחרים כדי שיהיו עוד גופים שיגיעו למטרה הזו, כי המטרה שלנו היא להציל אנשים".

ובכל זאת, על פי שבועת הרפואה חייל צריך להעניק טיפול רפואי גם אם הוא אויב. מה מצופה מחייל לעשות בשטח כשמולו מחבל שדקר את חברו? ראינו בגל הטרור האחרון מקרים בהם החיילים התעכבו עם מתן הטיפול הרפואי למחבלים.

"מצופה מהמטפלים שלנו, לא משנה באיזה רמה הוא, הפרמדיק, הרופא או החובש, לתת טיפול מלא, שווה לכל אחד בלי אפליה של דת גזע ומין. גם באירועי הטרור שהיו ביהודה ושומרון היו מקרים שבהם צוות מטפל בצד אחד בחייל הפצוע וצוות אחר מטפל במחבל, שגם הוא פצוע. אנחנו מנסים להציל את החיים של שניהם. מצופה מהחיילים להציל את המחבל, למרות מה שעשה. אנחנו לא שופטים. התפקיד שלנו הוא לתת את הטיפול הרפואי. מה שכן, ברגע שיש זירה צריך קודם כל לדאוג לביטחון, כך שרמת האיום תהיה כזאת שמאפשרת לטפל בפצוע. ברגע שהאיום מנוטרל צריך לטפל. אני לא מכיר שיש עיכובים, אני יודע שבשנייה שאתה יכול לטפל והעסק הוא בטוח, אתה נכנס לטפל".

אלאור אזריה בזירת הפיגוע בחברון. צילום בצלם

אבל איך מצליחים "לשכנע" את החיילים להעניק טיפול רפואי למי שפגע בחברים שלהם?

"זה עניין של חינוך ותרבות. אין ספק, שבסוף אירוע מסוים אנשים יכולים להרגיש כל מיני רגשות ואי אפשר להישאר אדיש לכל מיני מראות. מצד שני, אנחנו מחנכים אותם ואומרים להם שהם כרגע בתפקיד של מטפל. זה עושה סדר. מהניסיון שלי ומההתרשמות שלי אני חושב שאנשים מבינים את זה, שמטפל הוא מן גשר כזה שהוא מעל הכל ועומד במקום לא שיפוטי, אלא בתפקיד של מושיט יד ונותן את העזרה ומגיע ממקום הומאני, וכמו שכתוב בשבועת הרפואה, להושיט יד לכל פצוע, אם אוהב ואם זה אויב".

בסוף חודש אוגוסט סיים שגיא את תפקידו כסגן קצין רפואה ראשי בצה"ל. בימים אלה הוא משלים את התמתחותו במינהל רפואי כאן בכפר סבא, בבית החולים מאיר. שם הוא יתמחה כחצי שנה, זאת לאחר שסיים את התואר השני שלו במינהל מערכות בריאות באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. מבחינתו, הקריירה שלו עוד ארוכה, במידה רבה הודות לקריירה הצבאית שלו: "אני מסתכל בגאווה ובסיפוק על השירות שלי עד עכשיו ועל הניסיון שצברתי. כרופא ילדים עמדתי בפני כל מיני אופציות במהלך הדרך ויכולתי להיות במקומות אחרים לגמרי שמשתכרים בהם יפה. אבל מה שהשאיר אותי בצבא לאורך כל השנים זו האהבה של המערכת והאנשים שאתה עובד איתם, והמחויבות אחד לשני. אני מרגיש שאני צעיר, שכוחי עוד במותניי ושיש לי עוד הרבה שנים לתרום ואני מכוון גבוה. אני רואה את עצמי כמישהו שינהל מערכות רפואה משמעותיות, בין אם זה בבתי חולים או במשרד הבריאות. אני מקווה שבעוד תקופה לא ארוכה אגיע לתפקיד בכיר באחד מהמקומות האלה. בימים אלה אני משלים את ההתמחות שלי בבית חולים מאיר ואני גאה להיות פה. זו העיר שלי ואני גאה לשרת בה".