המשימה: להציל את המולדת שלי מעצמה

הסרט הוא דוקו-דרמה, העוסקת ביהודים שהצליחו לעשות את הבלתי אפשרי ולהפוך "בלתי נראים" לעיני השלטונות. יש בו ארבעה גיבורים, המספרים את הסיפור בזקנתם, ושחקנים המשחקים את צעירותם הנרדפת בשנות המלחמה: סיומה – שעסק בזיוף דרכונים להצלת עשרות יהודים מסתתרים-בגלוי כמוהו, האני – הצובעת את שיערה לבלונד ומשוטטת במרכז ברלין בזהות ארית בדויה, יוג'ין – שחי עם משפחה גרמנית היה ביום חבר בתנועת הנוער ההיטלראי ובלילות הפיץ עלונים הקוראים למרי נגד השלטון הנאצי, ורות – שאימצה לעצמה דמות של אלמנת מלחמה ומגישה מטעמים לקצינים נאציים בשוק השחור.

לכל הארבעה היה חשוב לספר את הסיפור, על כך שהיו גרמנים שהצילו את חייהם, או כפי שאמר רפלה, הבמאי, בשוחחו עם קהל הצופים לפני הקרנת הטרום-בכורה: גם בתקופה בה לא הייתה אנושיות בבני האדם, היו בני אדם אנושיים. בסצינת הסיום של הסרט, מספר יוג'ין (אויגן, בגרמנית), ששאל לאחר המלחמה את הלנה, שהיתה דמות מרכזית מבין אלו שסייעו לו להסתתר ולהינצל, ואף נאסרה וכנראה עונתה בשל כך, למה עשתה את זה. למה לקחה סיכון עצום כל כך. הלנה ענתה לו: "כדי להציל את המולדת שלי".

המשפט הזה יצא איתי מאולם ההקרנה וחוזר ומהדהד בי מאז. כי בעידן שבו כל מי שאינו/ה לאומנ/ית שוחר/ת שנאת האחר/ת ושוחר/ת מלחמה, מתוייג/ת כבוגד/ת, קל לנו מאוד לשנוא את השונאים. אנושי כל כך. אבל ההומניזם האוניברסלי היה ויהיה תמיד הפטריוטיזם האמיתי, זה שבא להציל את המולדת מכוחות השחור של עצמה ולאפשר לה שגשוג, זכות קיום וצמיחה. בסופו של דבר, הלאומנות, המשיחיות והגזענות – מושלכים שוב ושוב בבושה גדולה לפח הזבל של ההיסטוריה. ואז צריכה אומה לאסוף את השברים של עצמה ולהינצל.