בחזרה לבית הספר: המורים, החברים והסודות

שולה סגל

"לא ליקקתי דבש בבית הספר"
שולה סגל, בית הספר ויצמן, הרצליה

תושבת הרצליה שולה סגל, בת ה-69, עבדה במשך 42 שנה כגננת בגנים העירוניים עד שיצאה לפנסיה. כיום היא פעילה במועדון של המורים הגמלאים, מתנדבת אצל ניצולת שואה פעם בשבוע ובקרב אנשים בודדים ואנשים עם קשיים. "למדתי בבית הספר היסודי ויצמן בהרצליה וממש סבלתי", מספרת סגל, "היו לי הפרעות קשב וריכוז מאוד קשות, ולא ידעו אז איך להתמודד עם זה. לא ליקקתי דבש בבית הספר, היו לי הרבה קשיים. למשל, כשהיינו מקבלים שיעורי בית לקרוא פרק בהיסטוריה, הייתי קוראת אותו אבל כשהייתי מגיעה לכיתה כבר לא הייתי יודעת מה קראתי. זה היה תסכול מטורף. המורה נכנסת לכיתה ושואלת שאלה מתוך החומר, והיא רואה אותי מתכווצת וישר היא באה אלי, לא ידעתי מה לענות, אז הייתי מקבלת מינוס. הגעתי למצב שהייתי קמה בבוקר בימים שבהם היה לי שיעור היסטוריה, מקבלת כאב בטן ונשארת בבית. אז, בניגוד להיום, ההורים לא התערבו בכלל בעבודת המורים. גררתי את שנות הלימוד שלי עם הרבה מאוד קשיים".
איזה מורים השפיעו עלייך?
"עליי השפיעו המורים במקצועות הפחות נלמדים – מלאכה, התעמלות וגיאוגרפיה. בשיעורים האלה היה לי טוב ונוח. הייתי מאוד טובה בהתעמלות, וכל בוקר כשהיינו עושים התעמלות בוקר במגרש, הייתי עומדת מול כולם ומדגימה את התרגילים. הייתי מאוד גמישה והיו צועקים לי 'מסטיק מסטיק' בגלל הגמישות. זה עשה לי טוב. מבחינה חברתית היה לי מצוין בבית הספר".
את זוכרת קשיים בשיטת הלימוד? בתנאים?
"אני זוכרת שלמדנו במשמרות, היינו יותר מ-50 תלמידים בכיתה ולא היו מספיק כיתות. לפני כשנה ארגנתי כנס מחזור בבית הספר ויצמן. דיברנו על המורים ועלו בדיעבד כמה סיפורים מאוד לא נעימים. מי שכן הערצתי הייתה הגננת שלי טובה חפץ, שצריכה להיות היום בת 100. אחד הנינים שלה היה אצלי בגן. זו סגירת מעגל מבחינתי".

רותם לוין

"בצער רב אני רואה שצורות הלמידה לא השתנו"
רותם לוין, חטיבת בן גוריון, הרצליה

רותם לוין מהרצליה, בן 39, הוא יו"ר עמותת "דינל'ה" והיה בעברו יו"ר הנהגת ההורים העירונית בהרצליה ויו"ר הנהגת ההורים בבית הספר ברנר. "התחלתי את כיתה א' בבית הספר אלון", מספר לוין, "הייתי תלמיד 'בעייתי'. לפני כ-30 שנה הנושא של אסטרטגיות למידה או לקויות למידה לא היה מפותח כמו היום. המערכת לא ידעה להתמודד עם השוליים שכיום, לפי ראייתי, הם הרוב. בזמני כתלמיד היה הרבה יותר כבוד למקצוע ההוראה, הן מבחינת התלמידים, ההורים ובכלל. בצער רב מאוד אני רואה שצורות הלמידה לא השתנו, וחלק גדול מהתפישה עדיין נמצא באותו המקום כמו לפני 30 שנה. איש חינוך שאני מעריך אמר לי 'קח מורה מהמאה ה-18, שים אותו בכיתה היום והוא ירגיש בבית' – זה כל כך נכון ועצוב".
לא היו מורים שהשאירו עלייך רושם?
"כשהייתי בכיתה ח' בחטיבת בן גוריון, תחת שרביטו של המנהל ברוך יכין ז"ל, היה לי מורה בשם אמנון, שעסק בנושא ערכים וכבוד הזולת, לא פחות מלימודי המתמטיקה והאנגלית שהעביר לנו. זה היה דבר שהשאיר עליי רושם מאז ועד היום. אני מוכרח להודות שלא ממש אהבתי ללכת לבית ספר, לא פעם תחושת אי הצלחה או הרגשת שונות במהלך הלמידה גרמו לי להיות גורם מפריע ו-'טראבל מייקר'. את לימודי סיימתי בבית ספר אקסטרני, שפתח לי עולם ומלואו וגילה לי שאפשר גם אחרת. הלימודים בבית הספר האקסטרני היו יקרים מאוד וכך גם היום".
מה היית משנה בבתי הספר של תקופתך?
"אם שכר המורים, אפשרויות התמרון והיצירתיות, יכולת ההתפתחות במערכת והובלת תכניות החינוך היו נעשים אחרת מהשיטה הנהוגה – אני חושב שמערכת החינוך הייתה מדביקה מהר מהצפוי את הפער שנוצר עם השנים. אציין גם שהתערבות ההורים לא הייתה כמו היום, לטובה ולרעה. אם הייתי יכול לחזור אחורה, לא הייתי משנה כלום, כי כל שנה, כל מורה וכל שלב עיצבו אותי להיות מי שאני היום. כהורה לשלושה ילדים במערכת החינוך, אני והורים נוספים מנסים להביא רענון וחדשנות לתוך המערכת ולשלב ידיים עם החינוך הבלתי פורמלי. אני מאחל שתהיה לכולם שנת לימודים פורה ומעניינת, ושנזכה לקדם ולעניין את ילדינו לחקור".

נועה פוירמן צילום אורלי לנדאו

"גיסתי הייתה המורה שלי לספורט ביסודי"
נועה פוירמן, בית ספר הדר, רעננה

נועה פוירמן מרעננה, בת 35, היא בעלת עסק עצמאי ומכהנת לצד בעלה אמיר כיו"ר ארגון להב רעננה, ארגון העסקים העצמאים בעיר. "נולדתי וגדלתי ברעננה", אומרת פוירמן, "והתחנכתי בבית הספר היסודי הדר ובחטיבת הביניים אלון. רק בתיכון למדתי מחוץ לרעננה, בתיכון תדמור".
איזו מורה את זוכרת לטובה?
"אני זוכרת את ציפי מבית הספר הדר. היא הייתה המחנכת שלי בכיתות א' ו-ב', היא הייתה כזאת חמודה. היא הייתה קשוחה, אבל היו לה גם את הצדדים הרכים. היא ידעה לחנך. היא הייתה מהמורות של פעם, מורה עם נשמה. אני זוכרת את היום הראשון בכיתה א', כשהיא הביאה לכולם סוכריות טופי, וכל הילדים לקחו אותן מהשולחן לפני שהיא הספיקה לחלק אותן, והן נגמרו. אז כבר על היום הראשון היא התעצבנה עלינו. עוד פרט מעניין – גיסתי הייתה המורה שלי לספורט ביסודי. מה היא זוכרת ממני? אני מקווה שלא הרבה, שנאתי את שיעורי ספורט".
מה היה המקצוע האהוב עלייך?
"שיעורי חברה בכיתה ג'. בגלל שהמחנכת שלנו, אורית שקד, הייתה במקהלה, היא הייתה מלמדת אותנו שירים. זה היה ממש נחמד".
מה הכי אהבת בבית הספר עצמו?
"את עץ התות. היינו מטפסים עליו ואוכלים ממנו. אהבתי את הפשטות וההרגשה של הכפריות בבית הספר ומסביבו. כשאני גדלתי, לא היה אפילו מגרש ספורט בהדר, הכל היה חול. היו עוד שיעורי חקלאות כשהייתי בכיתה א'. הייתי תלמידה טובה, אבל לא אהבתי את הלימודים. אהבתי את החברותא שהייתה בבית הספר, את הקהילתיות. היינו משחקים פוגים בהפסקות, מחליפים מכתביות. היו מקרינים בבית הספר אחרי הצהריים סרטים. היה ממש כיף".
מה היית משנה בבית הספר בתקופתך?
"הייתי רוצה שיהיו פחות תלמידים בכיתה. היו תקופות שהיינו 42 תלמידים בכיתה, כי היו הרבה פחות בתי ספר ברעננה. אבל זה לא השפיע על הלך הרוח בכיתה, פעם המורות היו קשוחות יותר".

מעיין נהרי ובתה אנהי פסמניק צילום פרטי

"הייתי הילדה היחידה שבאה לאסיפת הורים בלי ההורים"
מעיין נהרי, בית הספר אמי"ת רננים, רעננה

מעיין נהרי בת ה-36 עובדת באוניברסיטת תל אביב ומתגוררת ברעננה. נהרי נולדה וגדלה ברעננה במשפחה דתית, אך עברה תהליך של חזרה בשאלה בזמן לימודיה בבית הספר השש שנתי המסורתי אמי"ת רננים, בו למדה במהלך חטיבת הביניים והתיכון.
"למדתי ביסודי בבית הספר יבנה, ולאחר מכן ב-אמי"ת רננים", מספרת נהרי, "כבר בחטיבת הביניים התחיל תהליך החזרה בשאלה שלי, אבל למרות זאת, היו שם מורות שאני עד היום עוד זוכרת אותן לטובה, למרות פערים ומחלוקות שהיו בינינו. אחת מהן היא המחנכת שלי בכיתה ט', דרורה כהן. היא הייתה מורה לתנ"ך מלבד היותה מחנכת, ולמרות שהאמונה שלי נעלמה לאטה, משום מה עדיין נורא התלהבתי מהטקסטים בתנ"ך והפרשנויות שם. אני זוכרת פעם אחת שההורים שלי לא יכלו להגיע לאסיפת הורים, והיא אמרה לי שהיא סומכת עליי שאייצג את עצמי באסיפת ההורים, ושהיא כבר תדבר עם אמא שלי אחר כך בטלפון. הייתי הילדה היחידה שבאה לאסיפת הורים בלי ההורים. זה נתן לי תחושה שסומכים עליי".
יש מורים נוספים שנחקקו בזכרונך?
"כן. המורה השנייה שאני זוכרת היא בת-גלים שער. היא הייתה מורה להיסטוריה, ומרוב שאהבנו את שיטת הלימוד שלה, ביקשנו שהיא תהיה המחנכת שלנו בסוף התיכון, י"א – י"ב. היא לימדה בצורה חדשנית ופתוחה. לא היו לה מחסומים מולנו, היא הייתה מאוד אמיתית. זאת הייתה תקופה שכבר לא הייתי דתייה, ומאוד עניינה אותי היסטוריה. היא דחפה אותי לתחרות היסטוריה של הציונות הדתית. אני זוכרת שהייתה לזה משמעות גדולה בעיניי. לימים, המשכתי לעשות שני תארים בהיסטוריה, אם זה בעקבותיה או לא, זה אני כבר לא יודעת".
מה היית משנה בלימודים בתקופתך?
"הייתי מאפשרת הרבה יותר בחירה לתלמידים ותלמידות. אני זוכרת שממש רציתי ללמוד במגמת היסטוריה ולא הייתה לנו אחת כזו בבית הספר, אז היינו צריכים ללמוד בעצמנו לבגרות. אני חושבת שהיה צריך לתת לתלמידים ללמוד לבד, פחות לשנן ולהוציא את החומר בבחינה, ויותר לפתח חשיבה ביקורתית. ולשים דגש יותר גדול על מגדר, חינוך למוגנות מינית. דברים שהיום נראים לנו יותר ברורים, אבל אז בכלל לא היו מדברים עליהם, במיוחד בבית ספר דתי".

מאיה גנון. צילום אפרים דומב

"מה שעניין אותי זה הצד החברתי"
מאיה גנון, בית הספר בן גוריון בכפר סבא

מאיה גנון, מנהלת בית הספר בן גוריון בכפר סבא מכירה את המוסד אותו היא מנהלת זו השנה השנייה היטב, מפני שהיא החלה ללמוד בו כילדה לפני 37 שנים. לאחר מכן למדה בחטיבת ביניים יגאל אלון ובתיכון גלילי. בת 43, גנון מתגוררת עם בעלה ושלושת ילדיה בכפר סבא. “הייתי תלמידה נורמטיבית לחלוטין, די בינונית, לא מהמצטיינים ולא מהבעייתיים”, היא מספרת. “מה שעניין אותי בבית הספר זה הצד החברתי. מאוד אהבתי לשיר אז בכל טקס בבית הספר והייתי שותפה למקהלה, הופעתי בטקסים. השקעתי בזה מאוד בעיקר ביסודי ובחטיבת הביניים”.
איזה מקצועות אהבת?
“מאוד אהבתי תנ”ך – בעיקר בתיכון. בבית הספר היסודי אני מניחה שאהבתי יותר את המקצועות ההומניים, כמו עברית ומולדת. היה לנו בבית הספר גם שיעור מלאכה – אז אהבתי מאוד לעשות כל מיני פעילויות יצירה מחמר, מקרמה, נגרות, היינו מגיעים הביתה עם תוצרים מיוחדים. וכמובן גם אהבתי את שיעורי המוזיקה”.
התמודדת עם קשיים?
“היו קשיים, אבל החוויה שלי מבית הספר, כשאני מסתכלת בעיקר בגילאים הצעירים, הייתה טובה וחיובית. אולי לא חוויתי את הקשיים כילדה. אני יכולה לומר שבתקופת התיכון היו הרבה מאוד אנשים טובים בדרך שהיה אכפת להם ממני ובזכותם אני מאמינה שבסופו של דבר הגעתי למקום בו אני נמצאת כיום, בחינוך”.
איך התמודדת עם הבגרויות?
“באיזשהו שלב עברתי לתיכון אקסטרני – שם ראו את מי שאני, את האדם עצמו, את מה שיש לי לתת, נתנו לי לחזק את מה שאני כבר חזקה בו ופחות התייחסו לדברים שהיה לי קשה בהם. בוא נגיד שהחוויה שלי מהתיכון הייתה קצת שונה מהכיתות הנמוכות יותר. אני זוכרת חוויה טובה יותר”.
מה ההבדל בין אז להיום בבית הספר?
“אני לא חושבת שיש הרבה הבדל. גם היום וגם אז אנשי חינוך טובים רואים את הילד ואת מה שהוא צריך לקבל. איש חינוך הוא איש חינוך. החכמה היום, בגלל שאנחנו נמצאים בעידן של קדמה טכנולוגית ושפע של תכנים, הוא להנגיש אותו. המידע אז לא היה נגיש כמו שהוא היום. אם בעבר כל הידע כביכול היה אצל המורה – היום הוא קיים בחוץ. תפקיד איש החינוך השתנה למקום של חונך, מתווך, מלווה ומדריך. חוץ מזה, העבודה של איש חינוך הוא להסתכל על הילד במה שצריך להעצים אותו ולתת לו – וזה נכון לכל תקופה”.

גיא בורדה. צילום מד"א

"היו אומרים לי 'אם לא תלמד, לא תלך למשחק כדורגל של הפועל'"
גיא בורדה, בית הספר בן גוריון, כפר סבא

גיא בורדה, בן 45 מכפר סבא, הוא פעיל חברתי, אדמין קבוצת האבות "פאפות כפר סבא" ועובד בעשר השנים האחרונות כחובש בכיר במד"א. "למדתי בבית הספר היסודי בן גוריון, בחטיבת הביניים ביגאל אלון ובתיכון באורט שפירא", מספר בורדה, "הייתי בסך הכל ילד טוב כפר סבא, אבל תלמיד בינוני פלוס, פחות מקשיב בשיעורים, התעלמתי מהמורים ועשיתי שטויות לא בקטע רע – מה שקראו לו פעם 'מעשי קונדס'. תמיד הייתי מקובל בחברה. לימים התברר שסבלתי מהפרעות קשב וריכוז שלא אובחנו אז בשנות ה-80. אז היו אומרים לי 'אם לא תלמד, לא תלך למשחק כדורגל של הפועל כפר סבא' שזה היה בשבילי אסון. למדתי קרוב למגרש הישן של הפועל, והייתי רץ להביא כדורים ששחקנים היו בועטים מחוץ לחומת המגרש. כילד שובב אהבתי לרכב באופניים אחרי אמבולנסים, וזה מתחבר לזה שלימים הצטרפתי למד"א. אני גם זוכר שכילדים היינו הולכים לפרדסים לחפש חיות ולשחק".
הייתה מורה שהתחברת אליה בבית הספר?
"למרות היותי תלמיד לא משהו, אהבתי מאוד את המורה להתעמלות בבית הספר בן גוריון, מתי ניר ז"ל. היא מאוד אהבה אותי ודחפה אותי, וגם הבינה שאני מאוד אוהב כדורעף, מאוד קופצני וכמה שספורט הוא חלק מאוד חשוב בחיים שלי. זה התבטא גם בהישגים שלי: הייתי מקום שני בכיתה בריצת 60 מטר. אהבתי גם את המורה לאנגלית אריאלה מורד ואת המחנכת שלי מיכל תירוש".
איזה מקצועות אהבת? למה התחברת יותר?
"לא אהבתי שיעורי צרפתית ולא התחברתי למתמטיקה, אבל דווקא מקצועות כמו תנ"ך והיסטוריה מאוד רתקו ועניינו אותי. את התיכון אמנם לא סיימתי עם תעודת בגרות מלאה, אבל למדתי 12 שנות לימוד וסיימתי עם תעודת גמר של שרטוט וטכנולוגיה. חלק מהבגרויות שלי השלמתי כבר אחרי הצבא".