הסיפור הזה של ירדן בר איתן, כיום בת 23, מתחיל לפני כעשר שנים: ירדן, כיום רעננית, היא בת להורים דיפלומטים, שנדדה בילדותה בעולם עם הוריה בשליחות משרד החוץ. בעקבות המעברים בין מדינות היא חוותה קשיים, כשנאלצה בכל פעם להכיר תרבות חדשה וחברים חדשים. כשהייתה בת 13 הגיעה המשפחה לגרמניה. לרוע המזל, כעבור שבועיים בלבד, נפצעה ירדן ברגלה, נותחה ועברה שיקום ממושך. היא נעדרה מספסל הלימודים מספר חודשים, כשהיא מחלימה בבית ללא ידיעת השפה הגרמנית וללא חברים. ירדן הבודדה החלה לקרוא ספרים. כאשר כבר חזרה לבית הספר היא שתקה רוב הזמן, בהפסקות ובשיעורים. הפרופסור שלה לאנגלית הבחין בכך והחל לתת לה משימות כתיבה נוספות על אלו שקיבלו שאר תלמידי כיתתה. ירדן חשבה שהמשימות נועדו כדי לשפר את האנגלית שלה, אבל הפרופ' בעצם רצה שירדן תכתוב, הוא ראה בה ניצוץ של כישרון. בחלוף הזמן אותו פרופסור הפך למנטור של ירדן, הוא לימד אותה עריכה ספרותית וכיצד לכתוב פרקים שהפכו עם הזמן לספר הראשון שלה שהוצפן במגירה. מאז ועד היום ירדן לא הפסיקה לכתוב, בזכות האמונה וההדרכה של הפרופ' היא מצאה ייעוד, וכשהייתה חיילת העיזה לראשונה להוציא ספר ראשון לאור.
אבל לפני שאזרה אומץ והוציאה לאור את ספרה הראשון, היא חוותה את אותו חשש גדול של כותבים חדשים, עליו היא אומרת: "זה פחד מחשיפה, אנשים שמכירים מנסים לקרוא בין השורות, לגלות בה צדדים נסתרים וגם לגלות את עצמם בתוך הדמויות".
ירדן בר איתן ואחד מספריה, "כן לא שחור לבן" צילום שקד ביבי
מתוך הבנה לליבם של כותבים, שחוששים מביקורת ומחשיפה, החליטה ירדן ליזום לפני שנה את מגזין "מתוק ומר" ולתת לכל מי שכותבים למגירה מקום מגונן ומקצועי לפרסם בו את יצירותיהם. "פתחתי את המגזין לפני שנה, כדי לייצר במה חדשה עבור כותבים וכותבות צעירים, שיש להם כישרון, אך לא בהכרח הספיקו להתפתח ולהתמקצע בתחום או מפחדים מהחשיפה. "מתוק ומר" זה בית מקצועי ליוצרים צעירים ואנחנו דוגלים במשפט – ״כותב מרים כותב״. המטרה שלי הייתה ליצור קהילה שמפתחת ומקדמת אחד את השנייה. לקחתי את החלום הגדול והפכתי אותו לקצת יותר אפשרי, בדיוק כמו שהמנטור שלי בגרמניה עשה עבורי, והיום יש לי 13 כותבים וכותבות, מתוכם חלק משוררים, מאיירים, סופרים, תסריטאים ונוגעים במגוון עולמות תוכן", מספרת ירדן.
ירדן בר צילום שקד ביבי
בימים אלה, בנוסף לניהול המגזין, ירדן מוציאה את ספרה החמישי – "כן לא שחור לבן". העלילה מתכתבת עם חיי הלילה של העיר מינכן בגרמניה, כפי שחוותה אותם כשגרה שם. שני ספריה האחרונים, ״רוזמרי״ ו-״כן לא שחור לבן״ ראו אור בעברית. שלושת הראשונים ראו אור באנגלית.
את מגיעה לכותבים או הם אלייך?
"ממש בפתיחת המגזין פניתי לסטודנטים וסטודנטיות לספרות יוצרת, ושאר הכותבים וכותבות שלי הגיעו מפה לאוזן, או ששמעו על המגזין דרך הרשתות החברתיות".
כיצד את מספיקה כל כך הרבה?
"בכנות, אני בעצמי עוד לא בטוחה, אני פשוט אוהבת ליצור. את התשוקה לכתיבה גיליתי בגיל צעיר, 13. וככל שהתמקצעתי יותר הבנתי שאני אוהבת לעשות עוד דברים שקשורים לעולם הכתיבה והתוכן. בגל השני של הקורונה פתחתי את המגזין ובימים אלו אני עובדת על כמה תסריטים לסדרות".
רוצים להישאר מעודכנים?
ירדן מספרת על קשר מיוחד, עם חיילת אותה היא חונכת: "ג'ני הגיעה אליי למגזין ממש בתחילת דרכו עם תשוקה ענקית לכתיבה אך ללא הכשרה מקצועית. היא ביקשה ללמוד תחתיי, וכך היה: עריכה ספרותית, עריכה לשונית, יצירת דמויות, פיתוח עלילה והעברת מסר – במשך יותר מחצי שנה עבדנו צמוד. ג׳ני היא סיפור בפני עצמו, היא עברה המון בחייה והכתיבה מהווה עבורה בריחה ופורקן. העבודה מולה ריגשה אותי ואולי רק היום, בדיעבד, אני מבינה את המשמעות של המילה הצלחה, וזה הרבה בזכותה. בעצם, את כל הכותבים וכותבות שלי אני חונכת, אבל ג׳ני ממש נכנסה לי ללב ולימדה אותי המון".
ירדן מדגישה, כי לדעתה למרות ריבוי יוצרים, יש מקום לכולם: "תעשיית הספרים מאוד תחרותית. לדעתי, תחרות זה דבר נהדר שמאתגר אותנו כל יום מחדש, אבל חשוב לזכור שיש מקום לכולם, לכל סוגי הכותבים וכותבות, ואני חושבת שזה העיקרון שאני הכי גאה שהמגזין שלי מתנהל על פיו".
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון הרצליה
תגובות