לוי מוכר כפגוע פעולות איבה על ידי מדינת ישראל אך אשתו וילדיו שגם נכחו באירוע לא מוכרים ככאלה ולכן הוא מקבל קצבה מביטוח לאומי בסך 1,300 שקלים ותו לא. בגלל שמצבו הנפשי התדרדר ואיתו המצב הכלכלי, נקלע לוי לחובות מהם הוא מתקשה לצאת וכל פניותיו לעזרה מביטוח לאומי נגררות לסחבת בירוקרתית.
"הפיגוע קרה ביום שבת, הילדים שלי ירדו לשחק בגן השעשועים "גן העליה" ברחוב אנילביץ, ואז שמענו צרחות", נזכר לוי, "כשירדתי למטה לא ידעתי לקראת מה אני בא, חשבתי שאולי הילדים רבים ואשתי צעקה לי מהחלון שיש שם משהו יותר כבד. הבנתי שמה שהולך שם זה בית משוגעים אחד גדול: צרחות, ריצות, אני רואה אנשים מדממים ומנסה להבין מה קורה. פתאום הגיע מולי בחור שמלמל חצאי מילים והתמוטט לי בידיים. התחלתי לצעוק את השמות של הילדים שלי וכשלא שמעתי אותם הסקתי שאולי הם גם נפגעו".
לוי מספר שלא הצליח לראות את המחבל ובדיעבד הסתבר לו שהמחבל היה עם כיפה, ושהוא התחפש לחסיד ברסלב. ראיתי את המחבל, יריתי בו 3 יריות בגוף והוא המשיך לרוץ, עד שקלטתי שיש לו נשק והוא מנסה להיכנס לבית כנסת. פחדתי שהוא יבצע טבח, אמרתי לעצמי שאני חייב לנטרל אותו בהבנה שיכול להיות שאני אהיה הקורבן הבא. בסופו של דבר ניטרלתי אותו ואז הגיעו כוחות הביטחון. בכל מקום בעיתונים נכתב שכוחות הביטחון ניטרלו אותו אבל אני ניטרלתי אותו".
לוי, אב לשישה ילדים, מספר כי לאחר הפיגוע הוא נקלע למצב נפשי קשה שגרם להתדרדרות כלכלית של המשפחה. "עד עכשיו לא דיברתי עם אף אחד על האירוע", הוא אומר, "הייתי במצב נפשי קשה מאוד אחרי הפיגוע, חמישה חודשים לא הצלחתי לדבר, פנו אליי מהחדשות ולא הצלחתי לדבר עם אף אחד, הייתי משותק. במשך השנתיים האלו קרסתי נפשית וגם כלכלית. אני עובר טיפולים, בעקבות האירוע אני גם התעוורתי בעין אחת. היום אני אדם חלש מאוד, בן אדם שהתפרק, היום נכנסתי לחובות למעלה מחצי מיליון שקל וזה לא נגמר. אני חבר בארגון נפגעי פעולות האיבה ואני מוכר כנפגע פוסט טראומה על ידי המדינה אבל מתוגמל באחוזים נמוכים. מאז הפיגוע אני לא עובד ומקבל מביטוח לאומי קצבה של 1,300 שקלים. אם היה מדובר תאונת עבודה המצב שלי היה הרבה יותר טוב, כי הייתי מבוטח. אני פונה לציבור, שיעזרו לי להרים את הראש מהחובות ששקעתי בהם, אנשים מבקשים את הכספים שלהם בחזרה".
לוי פנה לאחרונה לחבר מועצת העיר, ניר קריסטל, בבקשה שיסייע לו וזה שלח מכתב אישי אל מנכ"ל ביטוח לאומי. "את ישי ראיתי לראשונה במהלך האירוע עצמו", מספר קריסטל, "במסגרת תפקידי כמפקד סיירת ההורים ברעננה, גם אני עליתי מיד על מדים כמו רבים ממתנדבי העיר והצטרפתי לכוחות המשטרה במהלך הפיגוע. הייתי צמוד אל ישי במהלך השחזור המשטרתי של האירוע וכך גם נחשפתי לעוצמה ולגבורה שבפעולתו. הוא פשוט הניס את המחבל מאזור הגינה הציבורית ומנע ממנו להיכנס לבית הכנסת הסמוך. אין מילה אחרת – ישי הציל חיים של תושבי רעננה. אלמלא הוא, הפיגוע הזה היה נגמר אחרת. המקרה שלו לא מטופל כראוי וישי ושמשפחתו לא מקבלים את כל הנדרש להם. בהמשך, יצא לנו להכיר אישית וכשהבנתי את הקושי שבו הוא מצוי והסחבת מצד המוסד לביטוח לאומי, הצעתי לסייע לו. חשוב להבין, מדובר באב למשפחה, אדם פעיל, שעבד עד הפיגוע כמו כל אדם נורמטיבי, אדם מועיל לחברה, תורם לקהילה שמארגן מדיי פסח חבילות מזון לנזקקים. לעולם לא חלם שהוא עצמו יהפוך לנזקק, וזה אולי מה שמעיד על הביזיון שבטיפול באדם כזה מצד המדינה. איך מדינה מאפשרת לגיבור שלה, להגיע למצב בו הוא פונה לגיוס המונים לצורך עזרה? ראשית, חייב לציין כי האגף לשירותים חברתיים בעיר עוזר לישי ועושה כל שביכולתו במסגרת מה שמאפשר להם החוק. גם הם מתוסכלים מהמגבלות ומהבירוקרטיה של המוסד לביטוח לאומי, שכן הצרכים של ישי ומשפחתו גדולים ממה שהכירו להם בביטוח הלאומי".
היכן בעצם הבעיה?
תגובות