את סוף השבוע שעבר העברנו תחת כותרות התאבדותו של מי שנתפס בקלקלתו, כלומר ב"רומנים" שניהל כמורה, עם תלמידותיו. הפעם, זה קורה בשדה האמנות. רוב רובה של האמנות הפלסטית הישראלית, חוץ מבודדות ובודדים, היא אמנות בינונית, בנאלית, לא מעניינת. למה? בדיוק בגלל שמדובר בשדה עסקני הנשלט באלימות פסאודו-אינטלקטואלית על ידי גברים כוחניים, חמדנים, מניפולטיביים ותאבי שררה וכבוד, שעיקר עיסוקם מתמקד בהאדרה עצמית ומחיקת נשים, והמון נשים שנותנות להם לשלוט בקריירה האמנותית שלהן ואינן מגבות את המעט שמנסות לייצר ולצייר מציאות אחרת.
קמפיין MeToo# נותן לנשים הללו הזדמנות לשנות את מאזן הכוחות. אולי בגלל שנים של טרור מגדרי, הקשור עמוק לעצם הזהות שלהן, חלקן הלא-קטן כל כך מפוחדות, שהן בוחרות בשתיקה, והפחות מודעות שבהן – בהגנה נמרצת על הפוגעים ו"הטרלה" (הסתה אובססיבית של דיון לאמירות פשטניות ומקוממות החוזרות על עצמן, אינן מאפשרות שיח ומהוות השתלטות דומיננטית ועוינת על המרחב).
ניתחתי בזמנו את הדינמיקה של הטרולית (האישה) לעומת הטרול (הגבר). בעוד הטרול מפגין כוח ואלימות ויוצא "מנצח", הטרולית ממליכה מלך להרמון, בשם איזה צדק ערטילאי של "לא עושים ככה לבנאדם" או תודעה-כוזבת של משוואה-כוזבת, ביחסי כוחות שבהם יש מדכא ומדוכא/ת ולא ניתן להשוות ביניהם. היא משרתת כשפחה חרופה את קריירת האביוז שלו, שמגדירה אותה. אמנות טובה, לא יכולה לצאת משם. במקרה הטוב, הן מתנהלות בשקט, בפסיעה על קצות האצבעות, בין הטיפות שמטפטפים עליהן הגברים, שהן ממש לא טיפות גשם.
פה ושם יש מישהי שאומרת "די" ועושה מעשה. כמו למשל האמנית מיכל היימן, שהוכתמה כ"אשמה" בחשיפת מעשיו של המורה (למרות שלא היה לה לכך קשר ממשי), בעיקר משום היותה מקימת "נשים באקדמיה" למאבק בהטרדות וניצול מיני בין כתלי בתי הספר לאמנות והמדרשות למיניהן, ומאיימת בכך על ה"שיטה". יש שמשוחחות על כך ביניהן בהערכה דיסקרטית, יש מי ששולחות לה חיזוקים בווטסאפ פרטי, ויש מי שנבהלות מהאפשרות שתאבדנה את אהדת בריוני הממסד האמנותי – וטסות לקירות הפייסבוק שלהם כדי לומר ששופכים את דמם של הפוגעים, והן – אבירות הצדק – ו"דווקא כנשים ופמיניסטיות" (עוד ביטוי הטרלה נשית טיפוסי), הן תהיינה מי שמוקיעות דווקא את הנשים שחושפות שנאנסו או הוטרדו, הן אלו שלא תאפשרנה לזה לקרות, הן אלו שתצלנה את הגיבור מלשלם את המחיר על מעשיו, שבאופן אירוני – הן הנפגעות מהם. נשים כאלו, היו שפחות הפטריארכיה, חוטבות והעצים ושואבות המים של תרבות האונס, עוד מקדמת דנא.
בהתכתבות אישית שלי עם האמנית מיכל היימן למול מספר ציטוטים מזעזעים, נבזיים ושקריים של נשים כאלו בשדה האמנות, שיצאו להגן על זכות האמן לפרוץ את הגבולות האסורים בעולמות התחתונים, אלו שלי ושלכם/ן, בהם יחסי מין בין מורה בן 40-30 לתלמידה בת 16 הם טאבו (מכל הסיבות הטובות), היא כתבה לי בגדלות נפש: "לפעמים צריך להכיל גם אותן". בטקסט שפרסמה, היא מוסיפה: "לא אתן לבלבל בין שמירה על חופש האמנות, הביטוי, 'אובדן ארוס' בגלל שכמותי רחמנא לצלן, לבין ניצול, פגיעה נוראה באמון, פגיעה בילדות וילדים, סטודנטים וסטודנטיות, ולא פעם מרצים/מרצות".
רוצים להישאר מעודכנים?
אמן ומורה לאמנות נוסף שהגיב בנחרצות לדברים, הוא מיכה שמחון: "אני המורה שלהם והם התלמידים שלי ואני תמיד אהיה האחראי בתוך היחסים האלה. כמו יחסי הורה ילד. אין כאן שום אופציה אחרת מבחינתי. ולא יכולה להיות. מורה שלא מבינ/ה את זה ומרגיש/ה משיכה לתלמיד/ה חייב/ת להתפטר מיידית. פריצה של הגבול הזה פוגעת במבנה הנפשי שלהם לעד. הם ילדים ואנחנו הראי מולם הם משליכים את העצמי שלהם כדי למצוא אותו ולפתח זהות. כשאנחנו עוברים את הגבול במהלך ההשלכתי הזה אנחנו מחבלים בזהות הנבנית שלהם ופוגעים ביסודות של המבנה הבסיסי שלה. זהו נזק בל יתואר. אין כאן הקלות. הגבול הוא שלנו המורים. רק שלנו…חינוך זה דיני נפשות. אין כאן בערך".
לאמניות אני אומרת, שאם אתן רוצות להיות רלוונטיות כאמניות, תתחילו מלהיות רלוונטיות כגוש סולידרי שמקיף את האמיצות הבודדות שיוצאות נגד השיטה ומייצגיה, תתחילו מלהיות גרילה-גירל'ז (ארגון אמניות אמריקאי שיוצא נגד הדרת ודיכוי נשים בשדה האמנות). האמנות שלכן לא שווה כלום, אם אתן אסקופה נדרסת של ממסד אמנותי גברי שמשתיק אתכן. שתיקה מנוגדת לאמנות. היא חורבנה.
חנה בית הלחמי
חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת.
תגובות