"אני זוכרת שבימים הראשונים אחרי ה-7 באוקטובר. לא הצלחתי להוציא תו מהפה. בקושי הצלחתי לדבר, אז בטח שלא לשיר. הרגשתי שאין לזה מקום, לא מול עצמי ולא מול אחרים. הרגשתי כמו רבים ורבות, שעבור מי שלא איבד אדם קרוב ב-7 באוקטובר אין כל כך לגיטימציה לכאב".
שירן קוזניצקי, זמרת, הוציאה לאחרונה סינגל בשם "נחזור לרקוד", העוסק בשבר ובשיקום, בכאב ובתקווה ובעיקר ברצון העז לחזור לחיות.
שירן (29) מתגוררת בהרצליה עם בן זוגה דור גיטר, זמר יוצר ועורך והם יוצרים ביחד את הקליפים של שניהם. היא זמרת ויוצרת שנמצאת על הבמה מאז שהיא זוכרת את עצמה ומאחוריה כבר אלבום אחד שהוציאה. כל הילדות שלה הייתה סביב ריקוד, משחק ושירה אבל בעיקר ריקוד והיא הייתה חלק מלהקה ייצוגית והשתתפה בפסטיבלים ובתחרויות. לפני הגיוס לצבא נאלצה לבחור את דרכה, בחרה בשירה והתגייסה ללהקת חיל חינוך. "בתקופה הזו נפלו לי הרבה אסימונים בכל מה שנוגע ליצירה והגעתי למסקנה שעליי ליצור אומנות ולא רק לבצע אותה", אומרת שירן.
לאחר השרות הצבאי החלה בלימודי משחק בבית צבי אותם עזבה לאחר שנה. שנה וחצי לאחר מכן החלה ללמוד בבית הספר למוזיקה רימון. לקראת השנה השלישית שלה ברימון התחילה שירן לעבוד על שירים משלה ולאחר שיצאו הסינגלים "צועק אהבה" ו"אסור לתפארת", האלבום יצא בשלמותו. לאחר יציאת אלבום הבכורה החלה להופיע ברחבי הארץ, החל מהופעות להקה ועד הופעות קטנות ואקוסטיות, רק היא ופסנתרן. היו לה תכניות להוציא הרבה מוזיקה חדשה אבל אז הגיע ה-7 באוקטובר.
"בבוקר ה-7 באוקטובר בן זוגי כתב לחבר שלנו מקיבוץ בארי, דניאל וייס, הודעת וואטסאפ, שייתן איזשהו סימן חיים", היא מספרת. "כמה נאיביים היינו כשחשבנו שהוא בכלל יהיה מסוגל לענות. הוא היה עסוק בלהחזיק את ידית הממ"ד בביתו במשך 11 שעות כמעט ונלחם על חייו. באותו בוקר אביו נרצח ואחרי 30 יום אמו נרצחה בשבי החמאס. זיו פרנקל ז"ל, שהיא בת דודה של בן זוגי, נסעה למסיבת הנובה כדי לרקוד את חייה ובמקום זה רקדה אל מותה. יש לי חברים ששרדו את הנובה, אך הנפש שלהם התפרקה לרסיסים והם מנסים לשקם את עצמם מאז. מיום ליום אנחנו מגלים כמה אנחנו לא יודעים דבר ובעיקר כמה רוע יש בעולמנו".
איך השפיע עלייך הטבח הנורא שחווינו בשבת הארורה ההיא ומה שקרה לאנשים שקרובים אלייך?
"אני אדם חרדתי וסבלתי בעבר מהתקפי חרדה, אבל תמיד הייתי מסוגלת להתנהל בתוך זה. מאז אוקטובר אני רק מנוהלת. הלילות לבנים, הסיוטים שחורים. כל רעש קטן נשמע לי כמו פיצוץ וכל דקירה בחזה מרגישה לי כמו התקף לב. הכבישים מרגישים כמו מלכודת ורוב האנשים נראים לי חשודים. אין לי ביטחון בכלל ולא נראה באופק מצב בו נחזור לחוש את הביטחון שחשנו כאן לפני ה-7 באוקטובר. חשוב לשתף, לדבר ואף לשיר על זה וברור שאיני היחידה שחשה כך. רצוי שהכאב של מי שלא היו שם וחוו את האובדן והפחד מרחוק יהיה נוכח, מדובר ולגיטימי. כל עדות מהזוועות מפלחת את הלב והרשת הוצפה ועדיין מוצפת בתכנים קשים שנצרבו בראש ובלב של כולנו. ככל שנדבר את התחושות הללו נמנע קורבנות שקטים של ה-7 באוקטובר".
ספרי לנו על השיר החדש שלך "נחזור לרקוד".
"נחזור לרקוד הוא שיר שכתבתי מעומק הלב והכאב. אין מישהו שלא זוכר את הבוקר של ה-7 באוקטובר לפרטי פרטים. כולנו זוכרים איפה היינו, איך התעוררנו, ואיך נעתקה נשימתנו כשדני קושמרו שוחח טלפונית באמצע שידור מיוחד, עם אנשים שנלחמו על חייהם בתוך ה"מרחב המוגן" שלהם. חלקם כבר לא איתנו. לקח זמן עד שכולנו הבנו מה גודל האירוע שאנחנו נמצאים בו. השיר הזה כמעט כתב את עצמו. התיישבתי על הפסנתר בלילה, עם זיעה קרה על המצח ודופק מואץ, מה שהתברר כהתקף חרדה, ותוך חצי שעה מתוך כל המחשבות על המוות נולד שיר. כל הוורוד והצבעים העזים שהיו במרכז הרחבה של הנובה גרמו לי לזכור את אותם אנשים רוקדים, מחייכים, משתגעים מאהבה. חשבתי עליהם ברגע הזה וככה הצלחתי לחייך לתוך הפחד המשתק הזה שלי. לרקוד זה חופש, לרקוד זה להתבטא, להשתחרר, להיות ילד. אני מרגישה שייקח לנו זמן, אבל בסוף נצליח להיות ילדים, להשתטות, בסוף נחזור לרקוד".
שירן מסיימת בימים אלה תואר ראשון באומנויות, עוסקת בהוראת מוזיקה עם ילדים, מלמדת פיתוח קול ועובדת עם אוכלוסיות שונות על הרצף. על השאיפות לעתיד היא אומרת: "השאיפות המקצועיות שלי הן להמשיך לכתוב ולשחרר מוסיקה מקורית שלי החוצה, להגיע לכמה שיותר קהל, להופיע כמה שיותר ולהצליח להגיע לסיטואציה שבה המוסיקה שלי היא הפרנסה שלי ותו לא. כשהייתי קטנה הייתי אומרת שמות של במות גדולות. זה עדיין מרגש אותי ומעניין אותי ותמיד אכוון הכי גבוה, אבל היום, כשאני בשלה יותר, אני מבינה שהמשמעות מבחינתי של להיות אמנית היא המהות של היצירה ואיך היא מחלחלת פנימה לאנשים. בנוסף, אני רוצה לכתוב עוד מוסיקה לתיאטרון, לתרגם וכמובן לשחק בעתיד. זה חלק בלתי נפרד ממני".
תגובות