האירוע הקשה הזה, שטילטל מדינה שלמה, קרה ב-7 באוקטובר 2000. שלושה חיילי צה"ל, בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד, נחטפו על ידי ארגון החיזבאללה באיזור הר דב, והוצאו להורג. זה היה בזמן פעילות בטחון שוטף לאורך הגבול. במשך תקופה ארוכה לא היה ידוע מה עלה בגורלם. שלושת המשפחות ניהלו מאבק ארוך על מנת לקבל תשובות על גורלם של הבנים.
דפנה אברהם מירון, אחותו של בני ז"ל, הייתה אז בת 23. באותה תקופה פגשה המשפחה לראשונה את עמותת "משפחה אחת". אשר מסייעת לנפגעי טרור ולמשפחות שכולות. כיום, כאשר דפנה חולמת להפוך את העסק שלה לעיצוב גרפי מעסק נותן שירות לעסק שמוכר מוצר, מי שמלווה אותה היא העמותה. את העסק הקימה דפנה שנה לאחר שגופת אחיה הוחזרה לארץ. עכשיו היא מקווה להפוך את החלום שלה למציאות. בימים אלה היא משתתפת בסדנה "להגשמת חלומות מהותיים" של העמותה, בה לוקחים חלק 150 בני משפחות שכולות – אבות, אמהות, אחים ואחיות. מנחת הסדנה היא חברתה של דפנה, מרב עוזיאל וורקנך, אחות שכולה בעצמה.
דפנה אברהם צילום נדב מירון
# # #
"זה משהו שאי אפשר לשכוח", מספרת דפנה על היום בו הודיעו שאחיה נחטף. "באותו יום אבא שלי ואחותי עשו מסיק זיתים במושב אצל סבתא שלי, אבא שלי חזר הביתה לקראת השעה 12:00. כבר התחילו לדבר על כך שיש בלגן בצפון ואבא שלי היה בחוסר שקט כי אחי לא ענה. את השירות הצבאי שלי, עשיתי במבצעים בחיל האוויר והתקשרתי לבדוק אולי הם שמעו משהו. הם נתנו לי את הטלפון במוצב אסטרה, שם לא היו מוכנים להגיד לנו כלום", היא נזכרת.
בינתיים אביה יצא להביא את האם שעבדה בבית החולים. "בשעה 15:00 הגיעו מקצין העיר ודפקו בדלת", מספרת דפנה. "אני פתחתי וראיתי שני אנשים גבוהים, אחד לבוש מדים והשני בלבוש אזרחי בצבע שחור. הם שאלו אם אמא ואבא בבית ולא ממש הבנתי למה חיילים נמצאים אצלנו בשבת בצהריים. אמא שלי ביקשה שרק יגידו לה לאיזה בית חולים לנסוע. הם ביקשו מההורים לשבת ובהתחלה הם אמרו שהוא לא מת. אבא שלי התמוטט. אחרי שקצת הרגיעו אותו, הם סיפרו שחיזבאללה אומר שנחטפו שלושה חיילים, בצבא הגדירו אותם כנעדרים. אבא שלי צעק זעקת שבר שלעולם לא אשכח. כל השכנים הגיעו. עלי הוטל להתקשר להודיע לאחותי ולכל הדודים. ביקשתי מאחותי להגיע הביתה, כי צריכים אותה, היא ישר ידעה שמדובר על בני".
אבי המשפחה, חיים אברהם ז"ל, הוביל את המאבק של המשפחות. "אנחנו לא היינו מוכנים נפשית לעולם הזה שנקרא שכול, למרות שאבי בעצמו היה אח שכול. בהתחלה לא האמינו שאחי לא בחיים, הייתה לנו תקווה שאולי החיזבאללה מהתל בנו. אבא שלי נסע לכל העולם עם כל מידע הכי קטן שהוא קיבל. הוא קיבל עזרה ושיתוף פעולה מהרבה אנשים שעזרו לו, ובמיוחד מראש עיריית פתח תקוה דאז, איציק אוחיון".
בשנת 2001 הכריז צה"ל על החיילים כחללים שמקום קבורתם לא נודע. המשפחות המשיכו להיאבק כדי להביא את שלושת הבנים לקבורה בישראל. בשנת 2004 הוחזרו הגופות לארץ. "הייתה לנו תקווה שהוא בחיים עד הלילה שהעלו אותם למטוסים מגרמניה לישראל. הייתה לנו תקווה שהוא בשבי. הייתי בשנה השנייה ללימודי עיצוב. אחותי ואני רצינו לעזוב הכל ולהקדיש את החיים שלנו למאבק הזה, אבל ההורים שלי התעקשו שנשמור על מסלול החיים שלנו ולא נוותר על עצמנו בדרך".
מירב עוזיאל וורקונך צילום יחצ
# # #
כשנה אחרי שגופתו של בני ז"ל הוחזרה לארץ, סיימה דפנה את הלימודים. "החלטתי שלא מתאים לי להיות שכירה והקמתי עסק בתור מעצבת גרפית", היא מספרת. "קפצתי למים ללא כל ניסיון והתחלתי להתגלגל ולקבל עבודות. בתחילת הדרך עיצבתי גופי תאורה, ייצרתי אותם ומכרתי לחנויות. נפח העבודה בתור נותנת שירות גדל וזה שאב אותי פנימה, נהניתי מכך וזה נתן פרנסה, אבל זה לא סיפק אותי".
איך נוצר הקשר עם עמותת "משפחה אחת"?
"אחרי שאחי נחטף נציגי העמותה יצרו איתנו קשר. ההיכרות עם אחים ויתומים שיודעים מה עובר עליך אינה קיימת במסגרות אחרות. בזכות העמותה יצרתי חברויות. בשנת 2005 הצטרפתי למשלחת של אחים שכולים ויתומים, שם הכרתי את מרב ומאז אנחנו חברות טובות. מרב היא מתנה גדולה ל'משפחה אחת'. היא מלווה אחים ופצועים רבים ויש לה את היכולת לפתח יוזמות. מרב השתלבה בעבודה 'במשפחה אחת' ולפני כחודשיים היא התקשרה אלי ושאלה מה החלום שלי. אמרתי לה שהחלום שלי להפוך מעסק שנותן שירות לעסק שמוכר מוצר. מרב עודדה אותי להגשים את החלום באמצעות הסדנה. התחלתי לחשוב על סקיצות והחלטתי על חברה שתיצור חוברות יצירה לילדים ומוצרי נייר ויצירה. משהו שחיוני מאוד בתקופת הקורונה, כשהילדים מבלים זמן רב כל כך בבית, וגם לאחר מכן".
"את דפנה אני מכירה כבר 15 שנה, עברנו כל כך הרבה ביחד", מספרת מרב עוזיאל וורקנך. "השכול הוא חלק בלתי נפרד מההתפתחות שלנו, האישית וגם המקצועית. דפנה מוכשרת מאוד ומגיע לעולם לראות כמה היא מדהימה. המוצר שעליו היא עובדת מגיע אחרי התפתחות אישית ואין לי ספק שיהיה מתנה לילדים".
# # #
בתקופה שלאחר חטיפת בני, מי שהייתה בחזית התקשורתית היא אחותה של דפנה, אפרת. "אחותי למדה אז לתואר שני בתקשורת והיום היא הדוברת של האוניברסיטה הפתוחה", מספרת דפנה. "אני פחות אהבתי את החשיפה. השכול הוא דבר מאוד אינטימי, הסיפור המשפחתי שלנו הפך להיות ציבורי ולי היה קשה עם זה. אני זוכרת שהייתה תקופה שרציתי להכיר בן זוג ואחד הדייטים שלי חיפש את השם שלי באינטרנט ואמר לי שהוא ראה את התמונה שלי מההלוויה. בסוף התחתנתי עם בחור שהכרתי חודש אחרי שאחי נחטף. הכרנו במכללה, הוא ניגש להגיד שהוא מזדהה, החיבור הרומנטי נוצר הרבה שנים אחרי".
מי שהפך לדמות הכי מוכרת והמון אנשים הזדהו איתו היה אביך, חיים.
"נכון ובשנים האחרונות של חייו קצת יותר הפריע לו שכל כך הרבה אנשים מכירים אותו. הוא היה מסתובב ברחוב ואנשים היו ניגשים ומדברים איתו. הוא היה הפנים שלנו ואנשים רבים העריצו אותו. הוא עשה דברים שהיום אני כאמא חושבת על כך שזה מדהים, הוא נסע עד סוף העולם להביא מידע. הוא הוציא שלושה ספרי שירה וסדרת ספרי ילדים שמאוד הצליחה וכל הזמן אנשים רק ביקשו לשמוע ולדבר איתו".
לפני כארבע שנים עברה דפנה עם משפחתה להתגורר בכפר סבא, בה מתגוררת חמותה. לפני כן התגוררו דפנה, בעלה ושלושת ילדיהם בשכונת נווה גן בפתח תקוה. "החיים במגדלים פחות התאימו לי", היא מספרת בחיוך.
"האובדן עדיין משפיע עלי ברמה היום יומית", היא מספרת. "כשגיליתי שהילד הבכור שלי הוא בן, ישר עלו לי המחשבות על השירות הצבאי ומה יהיה איתו. יש כל הזמן פחד, לא ברמה שאני אמא חרדתית, אבל קשה לי לשחרר. קשה לי להסביר איך שרדתי שלוש שנים וחצי של טלטלה אחרי חטיפת אחי וןעד שהוא הובא לקבורה בארץ. זה השפיע על מי שאני היום, לטוב ולרע".
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון הרצליה
תגובות