אז מה קרה לנו השנה: חמישה תושבים מסכמים את השנה הכי הזויה שהיתה כאן

"אני מקווה שבשנה הבאה נהיה יותר בבית הספר ופחות בבית"

הזום והחברים: השנה של דניאל גוהר

צילום ליז קידר

"השנה הזאת היתה ממש מוזרה", אומרת דניאל גוהר, בת 13, תלמידת כיתה ח' בחטיבת בן גוריון בהרצליה, "בשנה שעברה כשהקורונה הגיעה לארץ פתאום נכנסנו לסגר ונסגרנו בבית להרבה זמן.  נוצר ריחוק חברתי מהחברים שלי שלא ראיתי אותם באותו הזמן והייתי רק עם המשפחה שלי ולבד עם עצמי. מבחינה לימודית היה לי מאוד קשה בהתחלה להתחבר לזום כי זה די נפל עלינו בבום, וגם המורים לא ידעו איך להתמודד עם זה".

איך שנת הלימודים הנוכחית לעומת הקודמת?

"בתחילת שנת הלימודים הזאת הכל השתפר קצת. היה לי הרבה יותר קל להתרכז בלימודים בזום כי סייעו לנו וגם מבחינה חברתית היה יותר קל כי דיברנו וראינו שלכולם קשה במצב הזה אז עזרנו זה לזה. עשינו שיחות בזום ובוואטסאפ, כל הכיתה ורק הבנות, והיה לי ממש כיף לדבר איתם כי התגעגעתי אליהם, מצחיק ומרגש. זה היה נחמד לראות מישהו שהוא לא מהמשפחה שלך כל היום. אני חושבת שבקורונה יצא למשפחה שלי יותר לבלות ביחד ולשחק יחד משחקי קופסה וגם לשתף יותר. בחופש הגדול התחלנו קצת להיפגש עם חברים אבל עם מעטים כי עדיין יש חשש בגלל הקורונה. אני נפגשת כמעט כל יום עם שתי חברות שלי שהן גם שכנות שלי, ועם עוד כמה חברות אני בקשר יומיומי בוואטסאפ ונפגשת איתן מדי פעם. אני גם פעילה בצופים. אנחנו קבוצה של שישה חניכים ואנחנו נפגשים בזום ומדי פעם בבתים כשאנחנו עם מסכות וזה נחמד. אני ממש מתגעגעת ללבוש את החולצה ואת מכנסי החאקי של הצופים ולהיות בשבט כמו לפני הקורונה".

איך את לומדת עכשיו? כמה ימים מרחוק בזום וכמה בבית הספר?

"הכיתה שלי חולקה לשתי קפסולות ועכשיו אני לומדת פעמיים בשבוע בבית הספר, כל פעם ארבע שעות, וכל שאר הימים בזום מהבית, שש עד שמונה שעות ביום עם הפסקות".

מה את מעדיפה?

"זה מאוד נחמד שבזום אני בבית אבל אני פחות מצליחה להתרכז ולהבין את החומר אז אני מעדיפה ללמוד בבית הספר, ששם יותר קל לי להתרכז ולחזור לשגרה. בזום יש הרבה הסחות דעת ובכיתה המורים יותר מקפידים ודואגים להשאיר אותנו מרוכזים. אני מרגישה שדווקא עכשיו אני מבינה יותר את החומר בערבית, במתמטיקה ובאנגלית כי היה לי זמן לעבוד עליהם בבית, אבל בבית הספר זה עדיין הרבה יותר מובן. הייתי שמחה שגם אחרי הקורונה ישלבו את הזום במערכת השעות שלנו כדי להיות שנוכל להיות במשהו קצת שונה מבית הספר".

מה היית רוצה שיהיה בשנת 2021?

"אני מקווה שהשנה הבאה תהיה הרבה יותר טובה מהשנה שעברה ושנהיה יותר בבית הספר ופחות בבית, פחות מבחינה לימודית אלא יותר מבחינה חברתית. אני ממש אשמח אם יהיו לנו שעתיים בשבוע של מפגש חברתי שבו נדבר על מה עובר עלינו בתקופה הזאת, אבל לא בכיתה אלא בחצר או בפארק".

"אין לי תלונות. אנחנו עסק חיוני והקורונה לא פגעה בנו"

המחשבים והטלפונים: השנה של ניב סייאג

בעוד שעסקים רבים נפגעו בגלל הקורונה, בעלי חנות סמארט שופ בהרצליה, ניב סייאג, עבר את המשבר בשלום. "זאת היתה שנה טובה", אומר סייאג, שמפעיל את החנות שברחוב סוקולוב 61 בעיר שמוכרת סמארטפונים, גאדג'טים ויש בה מעבדה למכשירים סלולריים, טאבלטים ומחשבים ניידים. "אין לי תלונות על השנה הזאת. בזכות זה שאנחנו עסק חיוני היינו פתוחים ברצף מפרוץ הקורונה ולכן היא לא פגעה בנו והרווחים שלנו רק בעליה. הכל היה בסימני שאלה בהתחלה ולא היה ברור מה יהיה. לכן בסגר הראשון הוצאתי את שני העובדים שלי לחל"ת ועבדתי לבד בחנות כי לא ידעתי אם יגידו לו לסגור את העסק או לא. מהפחד הזה שיגידו לי לסגור ולא יהיה לי איך לשלם משכורות העדפתי להוציא את העובדים לחל"ת. היה לי מאוד קשה לעבוד לבד כי היתה לי הרבה עבודה, ומיד לאחר הסגר הראשון החזרתי אותם לעבודה ואפילו קיבלתי מענק מהמדינה על כך שהחזרתי אותם מהר לעבודה".

איך הקורונה השפיעה על העסק?

"המעבדה שלנו היתה מיועדת לסלולריים ולטאבלטים, אבל בעקבות הקורונה והשימוש בזום אנשים התחילו להוציא מחשבים מהבוידמים ורצו להשמיש אותם. בעקבות זאת גדל הביקוש למעבדה לתיקונים של מחשבים ניידים ולכן לפני חצי הרחבנו את שירותי המעבדה שלנו ואנחנו מתקנים גם מחשבים ניידים. לפני הקורונה לא היה ביקוש לשירות הזה כי אנשים פחות תיקנו מחשבים. בגל הראשון והשני היתה הרבה דרישה לתיקונים של מחשבים ניידים. בעקבות הביקוש הבאנו גם אבזור למחשבים וחיבורים מיוחדים, למשל לטלוויזיה, שלא החזקנו בעבר".

איך הקורונה השפיעה עליך בפן האישי?

"זה קצת קשוח. אשתי יצאה לחל"ת בסגר הראשון ומאז היא נמצאת בבית עם שתי הבנות שלנו, אחת בת שמונה והשנייה בת חמש. באמצע הקורונה אשתי נכנסה להיריון והיא עכשיו בחודש השישי. חשבנו על זה עוד קודם והתעכבנו עם זה קצת כדי לראות מה קורה עם מגפת הקורונה והחלטנו ללכת עם זה עד הסוף. אחת הסיבות שהחלטנו ללכת על זה היא שהפרנסה שלי לא נפגעה. אני חושב שאנחנו צריכים לחיות עם הקורונה. אנחנו עושים מהלימון לימונדה. גם עשיתי הסכם עם אשתי שאני נותן יותר עבודה בחנות אבל אני חוזר יותר מוקדם, וקיצרתי את שעות העבודה בחנות בשעה. אנחנו סוגרים את החנות בשעה 19:00 ולא ב-20:00. זה היה כשרוב החנויות ברחוב היו סגורות והיינו בין הבודדות שהיו פתוחות. הרגלנו את הלקוחות לשעת הסגירה הזאת ולי זה מאפשר להגיע יותר מוקדם הביתה".

מה תאחל לשנת 2021?

"שתהיה מוצלחת יותר משנת 2020. אני מאחל קודם כל שנהיה בריאים, שנמשיך לגדול ושהבעיות יקטנו, אם זה בפן האישי, במשפחתי או בחנות, ושנחזור לשגרה שהיינו רגילים אליה".

"ידענו רגעים של סיפוק ואושר אבל גם רגעים עצובים ושוברי לב"

המגיפה והמחלקה: השנה של סמדר קוממי

צילום באדיבות בית החולים מאיר

שנת 2020 שמה ללא ספק את עובדי הרפואה בישראל בקדמת הבמה. הצוותים הרפואיים, שעבדו בתנאים כמעט בלתי אפשריים מאז התפרצות המגיפה, היו בחזית המאבק בנגיף כאשר פרט למספר הרב של המטופלים שבהם נדרשו לטפל, הצוותים עמדו בפני סכנת הידבקות מוחשית שהצריכה מהם לעטות ציוד מיגון שלא פשוט כלל לעבוד איתו. מי שעבורה הייתה זו שנה אינטנסיבית במיוחד היא סמדר קוממי, מנהלת הסיעוד במחלקה לטיפול נמרץ נשימתי בבית החולים מאיר.

"עם התפרצות נגיף הקורונה בישראל והעלייה במספר חולי הקורונה הקשים, הפכה בתוך ימים ספורים היחידה שלנו לטיפול נמרץ קורונה אשר אמונה על הטיפול בחולים קשים ומורכבים, רובם מונשמים", מספרת קוממי, תושבת כפר סבא בת 46, אמא לשלושה ילדים, "אחד האתגרים המרכזיים שעמדו בפנינו הוא הטיפול במחלה חדשה שלא הכרנו ואי הוודאות סביבה. באופן מיידי הטמענו תהליכי עבודה חדשים בתנאים קשים ומורכבים. לאורך כל התקופה הצוות הסיעודי והרפואי הפגין נחישות, מסירות ומקצועיות ופעל מתוך תחושה אמיתית של שליחות, כשהחשש התמידי להידבק בנגיף או להדביק את אהובינו מרחף מעלינו. אל הצוות הסיעודי הצטרפו צוותים רבים ממחלקות שונות בבית החולים אשר התגייסו לסייע בטיפול בחולים".

קוממי התייחסה לתנאי העבודה הלא פשוטים איתם התמודדה המחלקה, והיא באופן אישי: "העבודה עם מיגון מלא הייתה מורכבת ולעיתים קשה מנשוא. צוותים נשארו במחלקות שעות ארוכות ותמיד, אבל תמיד, הייתה השגחה וטיפול סיעודי לכל חולה. שיתוף הפעולה הבין-צוותי המדהים והערבות הדדית היו חלק מהדברים שעזרו לנו לעבור את התקופה הקשה הזו. ידענו רגעים שמחים של סיפוק ואושר כאשר הצלחנו לנתק חולים רבים ממכונות ההנשמה ולהציל את חייהם של מרבית מהחולים שלנו. אך לצד זאת היו גם רגעים עצובים ושוברי לב של פרידות. על אף הקושי בריחוק מהמשפחות, דאגנו להשתמש בכל האמצעים הטכנולוגיים ולהכניס משפחות לתוך המתחם לשהות לצד יקיריהם".

עד כמה האתגר המקצועי עבורך היה גדול?

"כאחות אחראית של היחידה האתגר היה מיוחד מאוד בעבורי. להיות הרוח הגבית של הצוות הסיעודי, לתמוך בו ברגעים הקשים, להקשיב לחששותיהם ולהתמודד עמן. אני גאה לומר שהייתה לנו הזכות לטפל בחולים אלו וכי התמודדנו בהצלחה עם משימה קשה ומאתגרת. כיום, עם התחלת מבצע חיסוני הקורונה בישראל, כולנו תקווה שהמגיפה תהיה מאחורינו בקרוב ופנינו לשגרה המוכרת והאהובה. עד אז, בבקשה שימרו על ההנחיות ועזרו לכולנו למנוע את הקורבנות הבאים".

"הקורונה האיצה תהליכים חינוכיים שחלמנו עליהם"

הלימודים והתלמידים: השנה של סיגל יהודאי

סיגל יהודאי, מנהלת בית הספר היסודי הדר ברעננה כבר שלוש שנים, בטוחה ששנת 2020 אינה מבוזבזת על אף הקורונה שליוותה את רובה. "היא שנה שלמדנו בה אחרת", אומרת יהודאי, "למעשה, תקופת הקורונה האיצה תהליכים חינוכיים שחלמנו עליהם. שנים חלמתי על בית ספר ללא צלצולים והנה זה אפשרי בזכות ההפסקות המדורגות שבהן כל שכבה יוצאת בשעה אחרת לחצר. בשנים האחרונות אני מובילה למידה חוץ בית ספרית, והנה פתאום כל המורות מלמדות באופן הכי טבעי במרחבי חוץ וגם במרחבי חצר בית הספר. שנים שחיפשנו דרכים להעצים את החינוך המיוחד בבית ספר, לפתע הקטנים שהגיעו לבית הספר בזמן שתלמידי החינוך הרגיל למדו מרחוק עורכים טקסים מורכבים, כמו טקס רבין שהיה מרגש במיוחד, ויוזמים פעילות 'חניכים חונכים' לילדים הצעירים. נחת גדולה ומסורות חדשות ישתרשו בבית ספר הדר בזכות הקורונה".

לצד הדברים החיוביים שמתארת יהודאי יש גם קשיים לא מעטים בתקופת הקורונה. "וירוס הקורונה הביא עמו מערכת אילוצים שנאלצנו להתמודד איתה בין רגע", היא מספרת, "ביום אחד נדרשו צוותי החינוך להפוך למומחים בלמידה מקוונת ולהכיר כלים דיגיטליים חדשים, להכשיר את התלמידים בשימוש במרחבי למידה מקוונים ולהפוך למנחים ומנטורים בלמידה עצמאית. השקענו במתן מענים כמעט כירורגיים לצורכי תלמידים ומשפחות, חיפשנו מרחבי למידה נוספים מאפשרי חיים עם קורונה ונאלצנו לג'נגל בין צורכי המשפחה הפרטית לצורכי התלמידים. השקענו מאמצים בגיוס הצוותים למאמץ, כדי להכיל את האתגרים וכדי לרתום אותם לעולם הפדגוגי המשתנה. הכשרנו את הצוותים החינוכיים ללמידה בסביבה מקוונת, חלקנו מידע עם קולגות ויצרנו קהילות ידע. השקענו מאמצים ודאגה למנותקי הקשר, וחיפשנו תשובות ומענים לבעלי הצרכים המיוחדים שבקהילה. בנינו שש מערכות שעות בפחות משנה כדי להתאים למתווים השונים. כל זאת, תוך הנחיות שהשתנו חדשות לבקרים, במציאות בלתי נתפסת של אי וודאות".

יהודאי מסכמת: "אני גאה בעשייה מרתקת, חדשנית ופורצת דרך של צוותי ההוראה, שלא הסתפקו בהישרדות. בשנה הזו עבדנו על 'שרירי החוסן' – הפעלנו חשיבה יצירתית וגמישות מחשבתית כדי לממש את החינוך במסגרת המגבלות, פיתחנו חומרי למידה המעודדים שיח על רגשות וכוחות ולימדנו במעגלי-שיח-רגשי ראיה אופטימית וגישה חיובית לעולם".

"החולשה הפכה לכאבים עזים וחום גבוה. כל הגוף התייסר"

חלתה והחלימה: השנה של דרורה כהן

עבור דרורה כהן, חברת מועצת העיר רעננה, שנת 2020 לא הייתה עוד שנה רגילה. מגפת הקורונה, שהשפיעה כמעט על כל אזרח במדינה, השפיעה עליה באופן מיוחד כאשר נדבקה בעצמה בנגיף וסבלה מתסמינים לא פשוטים. כעת, אחרי שהחלימה, היא מתפנה לסכם את השנה שלה, ויש לה גם מסר אופטימי.

כהן, אמא לשישה וסבתא ללא פחות מ-31 נכדים, היא גמלאית של משרד החינוך. מתפקיד של מורה התקדמה לתפקיד יועצת חינוכית ומדריכה ארצית למניעת אלימות בשפ"י (שירות פסיכולוגי ייעוצי) ושימשה כמנהלת בית ספר יסודי. כיום היא מתנדבת במספר עמותות וארגונים, בין השאר בנושא של אימוץ משפחות עולים במיזם "דבר עברית". זו הקדנציה השלישית שלה במועצת העיר, ולאחרונה קיבלה מינוי כאחראית על אגף הרווחה, במקביל לתפקידה כיו"ר מועצת המתנדבים.

במסגרת התנדבותה עם העולים, קיימו בעירייה תערוכה שלושה ימים לפני ראש השנה האחרון. "יום למחרת התערוכה, הרגשתי חולשה", היא נזכרת, "חשבתי שמדובר בנפילת מתח אבל החולשה הפכה לכאבים עזים שהתלווה אליהם חום גבוה. כאבי השרירים החריפו וכל הגוף התייסר. הגעתי למיון, קיבלתי אנטיביוטיקה וחזרתי הביתה. כל זה מבלי שבכלל נבדקתי לקורונה, אלא קיימתי בדיקה כמה ימים לפני כן ללא קשר, וטרם קיבלתי תשובה".

היא ממשיכה: "למחרת כבר עברתי בדיקה, שכמובן יצאה חיובית. הייתי מבודדת במשך שלושה שבועות. במהלך התקופה הופניתי פעמיים לבית החולים, כאשר באחת מהן קיבלתי עירוי נוזלים ותרופה נגד כאבים. כאישה דתייה לא צמתי ביום כיפור וזה היה לא שגרתי בכלל עבורי. ברוב שעות היום נרדמתי, ואני חייבת להודות שבזמן המחלה חוויתי הקאות ומצבים לא פשוטים. הבן שלי טיפל בי כמו שאמא מטפלת בתינוק שחולה, וגילה נאמנות ומסירות שלא הכרתי".

למרות השבועות הקשים, כהן לא התייאשה ושמרה על מצב רוח חיובי. "הצלחתי למלא את עצמי באנרגיה והייתי רוקדת בבית עם מוזיקה ששמתי בטלוויזיה", היא מספרת, "לאחר שמחת תורה קמתי בבוקר כמו חדשה. חזרתי לחיים באסירות תודה לבורא עולם שלא נזקקתי להנשמה ולחמצן. הזמן הפנוי בהחלמה איפשר לי ליהנות מקריאה רבה, כתבתי יומנים וארגנתי קבוצות תמיכה למחלימי קורונה ולגמלאים מבודדים. גיליתי חברות נפלאה, דאגה והתעניינות גדולה במצבי, כמו גם את רוח ההתנדבות בקרב הצעירים, החברות והשכנות בקהילה. לא סתם נאמר 'טוב שכן קרוב מאח רחוק'. לסיכום, אני מקבלת הכל באהבה ויודעת שהחוסן שלנו הוא בעזרה ההדדית ובתמיכה".

הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון הרצליה