"שלהי חורף 1953. ערב פורים, שבת בצהריים. רק בערב יקראו את המגילה. יום סגרירי. גשם קל יורד. אסון פוקד את הכפר. במשאית, על ברכיה של שרה האחות של המושב, עטוף בסדינים ושמיכה יושב ילד בן שש וחודשיים, פצוע אנוש". כך מתאר מיכאל פז, מוותיקי הרצליה, בספרו החדש "מתבונן בעיניים עצומות", את הדקות שאחרי האירוע ששינה את חייו מן הקצה אל הקצה. בראיון מיוחד לצומת השרון הוא מספר על קורות חייו ועל הספר שהוציא בחודש שעבר בעקבותיהן.
פז, בן 73, מתאר את האירוע הטרגי שאירע במושב בית מאיר שבו התגורר ושבעקבותיו איבד את מאור עיניו ואת ידו השמאלית מתחת למרפק. "זה היה יום סגרירי, ערב פורים, כנראה יום שבת שבו היו הילדים מסתובבים חופשי כי המחסום בכניסה למושב היה סגור ואין תנועת כלי רכב", הוא מספר, "הלכתי לחבר שהתגורר ברמת גן ובא לבקר את סבא וסבתא שלו שגרו במושב והוא הראה לי שני חפצים שהוא מצא ולא ידענו מה הם. בדיוק כשהוא הראה לי אותם ירד מישהו מכיוון שמורת המסרק במושב ואמרתי לחבר שלי 'בוא נחביא את זה שלא ייקח לנו'. היתה שם ערמת קרשים ליד הכביש ושם החבאנו אותם. כשהאיש הלך הוצאנו את החפצים וירדנו למערה שהיתה מאחורי הבית של סבא וסבתא של אותו חבר. נכנסתי למערה עם מסמר גדול של עשרה סנטימטרים ואבן. החבר אמר לי לחכות כי הוא רצה ללכת לשירותים. הייתי תמיד קצר רוח וזריז ולמזלו לא חיכיתי לו. ישבתי עם הרימון על הרצפה ודפקתי עליו עם המסמר והאבן עד שלפתע חשכו עיני ועפר נפל מסביב. אני לא זוכר את קול הנפץ. אותו הדחקתי. שקעתי בעילפון ואחר כך התעוררתי על מיטה בבית של סבא וסבתא שלו כששופכים עלי דליים של מים, כנראה כדי להעיר אותי ולשטוף את שפע הדם. בהמשך ישבתי עטוף בסדין ובשמיכה על ברכיה של האחות של המושב בקבינה של המשאית שנסעה לבית החולים הדסה בירושלים. אמי עלתה מאחור במשאית. כנראה איבדתי את ההכרה בנסיעה".
מה הדבר הבא שאתה זוכר אחרי הנסיעה לבית החולים?
"הדבר הבא שאני זוכר הוא שאני מתעורר כשאני שוכב במיטה בחדר ילדים בהדסה ומשמיעים תקליט של יפה ירקוני עם שירי ילדים. הרגל והיד שלי נתונים בגבס והעיניים שלי היו חבושות. הייתי כולי שבר כלי. הגעתי להדסה עם רסיסים בעיניים, בפנים ובבטן, כף היד השמאלית מרוסקת, רגל מרוטשת ורגל פצועה. הרופאים הכניסו אותי מיד לחדר ניתוח כשהם נאבקים על חיי ולא מוותרים והם הצילו את חיי. כיניתי אותם המלאכים של הדסה. בעיני זה מעשה נאצל שהם לא ויתרו עלי אפילו שהיה קל לוותר עלי. הם נתנו לי במתנה את החיים שלי. מאותו היום השתנה גורלי, איבדתי את הראיה כליל וידי השמאלית נקטעה מתחת למרפק. שהיתי בבית החולים יותר מחודשיים".
"אני כמעט לא מרגיש את העיוורון"
הוא נולד בשם יחיאל מיכאל אליהו בינואר 1947 למשפחה יהודית חרדית שהתגוררה בטרנסילבניה, שהיתה אז חלק מרומניה. הוריו הבריחו את הגבול לאוסטריה בעודו תינוק, שם הוא חלה בדלקת ריאות ובזכות אנטיביוטיקה חייו ניצלו. ב-1949, בערב יום כיפור הוא עלה עם הוריו, שורדי שואה שאיבדו את רוב בני משפחתם בשואה, ואחותו טובה, לישראל. הם הגיעו תחילה למחנה עולים שער עליה ולאחר מכן, ב-1950, הם התיישבו עם שש משפחות נוספות על חורבות הכפר הערבי בית מחסיר והקימו את מושב בית מאיר.
לאחר אותו אירוע טרגי משפחתו של פז התפרקה. אמו אובחנה כחולת שחפת והתאשפזה בבית חולים לחולי ריאה ברמתיים למשך כשנתיים. אחותו התינוקת חסידה עברה למעון יום ולילה של ויצ"ו בירושלים, אחותו טובה ואחיו אריק נשלחו לבית הילד בפרדס חנה ואביו נותר במושב. לאחר יותר מחודשיים פז השתחרר מבית החולים ועבר לגור למשך הקיץ אצל עמנואל וגילה, זוג עיוורים שהתגוררו סמוך לבית חינוך עיוורים, עד שתחל השנה ואז פז יעבור לגור וללמוד שם. לאחר מכן עבר ללמוד בתיכון ליפשיץ, תיכון דתי לבנים בירושלים, והיה בין התלמידים העיוורים הראשונים שלמדו בו והתלמיד העיוור היחיד בכיתתו. בכיתה י"א הוא החסיר ימי לימוד רבים בגלל אנגינות שהסתיימו בניתוח להוצאת שקדיו ושהיה ממושכת במיטה. לקראת סיום השליש הראשון של כיתה י"ב, לאחר שראה שהוא בפיגור עצום בחומר, החליט לעשות בגרות אקסטרנית. הוא עבר להתגורר אצל משפחת ליפשיץ ולאחר מכן עבר להתגורר בחדר בירושלים ששכר מהמשורר העיוור ארז ביטון. בשנת 1966 התחיל פז ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן. ב-1970 הוא השתלם במכון רודי לפסיכותרפיה אנליטית ולאחר מכן הוא עבד שם כפסיכולוג עד 1980. בשנת 1979 החליט לעשות הסבה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, שם לא ביקש שום הקלות כמו בעבר, ואף סיים בהצטיינות. בשנת 1988 עשה תואר שני בעבודה סוציאלית. בסוף שנת 1981 הוא התחיל לעבוד בעיריית הרצליה במחלקת הרווחה כעובד סוציאלי ולאחר מכן הוא התמנה למנהל צוות מזרח העיר עד שלקה ב-2004 בהתקף לב ועבר לתפקיד אחר במחלקה. הוא פרש מעבודתו בעירייה בשנת 2007. לאחר מכן הפעיל קליניקה פרטית בביתו שבה טיפל בפסיכותרפיה למשך כמה שנים. לאחר יציאתו לפנסיה, במשך עשור, הפיק פז עם חברה, נחמה בוט, 25 אלבומים שמכילים כ-400 שירים עבריים ישנים. הוא גם מתנדב ותורם – הוא מקיים כ-40 שנה חוג קבוע שבו הוא נותן ייעוץ והרצאות בנושאים שונים במועדון חברתי לעיוורים בהרצליה.
איך אובדן הראייה וידך השמאלית השפיעו עליך?
"בזמנו זה היה נראה כטרגדיה נוראית שנפלה עלי ועל משפחתי. להורים שלי זה היה משבר על משבר כי הם איבדו את המשפחות שלהם באושוויץ. לא הרבה שנים אחרי זה, כשהם סופסוף מתחילים לבנות את עצמם ולהתאקלם ונולדו להם שני ילדים מגיעה הפציעה הקשה שלי. כיום, ממרום גילי, אני לא יכול לראות בזה טרגדיה, אני רואה בזה מפנה דרמטי בחיים שלי. אם הפציעה הובילה אותי לאן שהגעתי היום, אז אני לא כל כך מצטער שקרתה. אני חי חיים טובים ואני מאושר. הייתי שמח לראות אבל התרגלתי כבר לא לראות. אני לא יושב ונמצא במצוקה כל הזמן על כך שאני בן אדם עיוור. קיבלתי את החיים שלי במתנה יותר מפעם אחת ואני מעריך מאוד את המתנה הזאת".
איך זה השפיע על ההתנהלות היומיומית שלך?
"את רוב הדברים שאנשים שרואים עושים אני עושה, והיטב. אחד מהדברים שאני לא עושה הוא לנהוג, אבל עוד מעט יהיו מכוניות אוטונומיות. כאשר יש לי כתם על החולצה אני לא רואה אותו ואז אני צריך אדם רואה שיגיד לי שהכתמתי את החולצה והיכן. את כל יתר הדברים בבית, למשל את כל הכביסות אני עושה, תולה ומקפל. אני אוהב לעשות את עבודות הבית. אני עושה אותן ואני לא מתקשה למרות שאני עושה אותן עם יד אחת. אני לא מרגיש קושי בגלל המגבלה. אני גם מבשל. לימדתי את אשתי לבשל כשהתחתנו. כיום יש לה הרבה מה ללמד אותי. כשלמדתי באוניברסיטת בר אילן פסיכולוגיה גרתי לבד בדירת חדר ובישלתי לעצמי. אמנם לקלף תפוח אדמה ביד אחת לוקח לי פי שלושה זמן מבן אדם עם שתי ידיים, אבל בסופו של דבר אני עושה את המלאכה ומרקי הירקות שלי מפורסמים במשפחה.
"אני כמעט לא מרגיש את העיוורון. אני דואג לענייני הביגוד שלי לבד, פרט לכך שאני נעזר בבן אדם שאני סומך עליו בהתאמת הצבעים ושיחווה את דעתו על איך הבגדים מונחים עלי. כל החיים אני מוצא פטנטים איך להסתדר. למשל, אני מסמן כל בגד שלי בפתקית בברייל שעליה כתוב למשל כח 17 – חולצה כחולה שנקנתה בשנת 2017. חולצות חגיגיות אני מסמן גם באות י' – יפה. יש לי גם מכשיר שקורא צבעים שעוזר לי, כך אני יכול להתאים גרביים למשל. יש לי תוכנה קוראת מסך ואני יכול לגלוש באינטרנט ויש לי הנגשה בסלולרי ואני יכול לשלוח הודעות כתובות וקוליות בוואטסאפ ואפילו אימוג'ים. אם אני הולך לחתונה או למקום זר אז מי שמתלווה אלי מסייע לי. שם אני זקוק לעזרה ואני לא מתבייש לבקש אותה".
אז איפה הקושי מתבטא?
"יש דברים שמסובך לבצע אותם ביד אחת. רק ממרום גילי למדתי כמה אני צריך לשמור על היד שלי כי אם אני לא יכול להפעיל אותה אני הופך לסיעודי. חשוב לי להיות עצמאי ואני לא אוהב את ההרגשה להיות תלוי. כילד לא הייתי מודע לזה בכלל והייתי מתגרה בגורל. פעם טיפסתי על אקליפטוס ובקושי הצלחתי לרדת ממנו. לא פעם פתחתי את הראש כשרצתי על גדר צרה".
מוריד את הזבל, מתקן ברזים דולפים
עם השנים פז התרחק מהדת וכיום הוא חילוני, אך שומר על המסורת היהודית. במשך שנים העסיקו את פז שני דברים – זוגיות והורות, שהוא שם לו למטרה. ב-1972 הוא פגש את אגי, אישה רואה שלימים תהיה אשתו, בעת שליוותה סטודנטית עיוורת למסיבה שארגנו לסטודנטים עיוורים בתל אביב. כעבור שנה, ב-1973, התחתנו. ב-1975 נולדה בתם כלנית וב-1980 נולד בנם, השחקן וכוכב הילדים עודד פז.
איך הילדים התמודדו עם היותך עיוור?
"עודד מדבר על זה הרבה בתקשורת. הוא סיפר לא מזמן שהיה מאוד גאה בי והוא ראה את העיוורון שלי כדבר מיוחד וילדים קינאו בו שיש לי כל מיני מכשירים מיוחדים שאין להם. הם לא גדלו בהרגשה שאבא שלהם מסכן או לא מסוגל. הם ראו אותי מוריד זבל, מתקן ברזים דולפים ומחליף מנורה שנשרפה. הם גדלו בבית די נורמלי כשהמגבלה לא מוסתרת. היא קיימת אבל היא לא משפיעה על התפקוד".
לאחר יותר מעשור שפז כותב רשומות בנושאים שונים באתר האינטרנט שלו "הרהורי פז", בינואר השנה, ממש לפני פרוץ משבר הקורונה בישראל, הוא החליט להוציא ספר על חייו בשם "מתבונן בעיניים עצומות", שאת כולו, כמו גם את מאות הרשומות שלו, הוא הקליד בעצמו במהירות רבה.
ספרו של מיכאל פז
מה גרם לך לכתוב את הספר?
"לאתר שלי יש מאות כניסות והיתה לי אשליה שאם אני אוציא ספר אז אולי יהיו לי אלפי קוראים. כבר חילקתי יותר ממאה עותקים למשפחה ולחברים והמשוב שאני מקבל הוא מאוד מרגש ומשמח. בספר אני מספר את סיפור חיי וגם מציג לקחים ודברים שלמדתי ושיכולים לסייע לאנשים בהתמודדות במצבי משבר ובראייה חיובית ואופטימית יותר של החיים, כמו שלמזלי מלווה אותי כבר שנים. לקחתי את רוב הרשומות שלי מהאתר ועיביתי אותן. אני מקווה שהספר, שאפשר לרכוש אותו דרך האתר שלי, ישיג את המטרה – לעודד אנשים לצמצם חרדה מפני מוגבלות ובכלל לעודד אותם במצבי משבר ומצוקה. זו גם המטרה שלשמה הקמתי את האתר. הסיפורים החשובים באמת בספר הם אלה שאפשר להפיק מהם לקח".
אתה בן אדם מאוד אופטימי. מה הסוד שלך?
"אני לא מקבל שום דבר כמובן מאליו. למדתי להוקיר ולהעריך דברים ולשים אותם בפרופורציה. אנחנו נוטים להעריך דברים רק כשאנחנו מאבדים אותם ואני לא צריך לאבד היום כלום כדי להבין כמה טוב לי. אני חושב שכל אחד יכול למצוא עניין וטעם בחיים, בייחוד אם הוא מחפש מה לעשות למען אחרים. אני מאמין בזה. זה מה שהכי מחזק בן אדם ולא החומריות".
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון הרצליה
תגובות