אני כותבת פחות בעת האחרונה, ולא כי אין לי מה לומר אלא כי אני אפופה בתחושת ייאוש קיומי שגורמת לי להטיל ספק: האם יש טעם להכביר מילים? אני לא לבד בתחושה הזו. אני קוראת ושומעת וחווה ומרגישה אותה בכל מקום. רבות ורבים מאתנו מסתובבות/ים עם חוסר אונים גדול, של בורג קטן בחברה מתפרקת ותחת שלטון מושחת, סוציופתי ומופקר, לתוכו מחלחלות הכותרות על הקריסה הכלכלית ופשיטת הרגל המוסרית של המדינה. לא משנה כמה עבודה יש לך, תחושת הקרקע הנשמטת לא מצליחה להרפות. ופה ושם חברים חולים, הורים מזדקנים, הפחד מאובדנים, החשיפה ברשתות החברתיות לסבל הזולת, לכאב, ותקלות. מלא תקלות. פתאום, כל הדברים הללו תופסים יותר מקום, פשוט כי הדברים האחרים מוזערו.
במקום להילחם על פסאדה מלאת עזוז, בחרתי לאחרונה לאפשר לעצמי לקרוס אל תוך הסיטואציה ולהודות שזו חרא של תקופה. מצב הרוח בקרשים ללא תחזית קרובה של התאוששות. כמו לזרום עם הגל, כי דווקא המאבק בגלים הוא שמייצר סכנת טביעה. זו גם הגישה הפילוסופית של הקשיבות (מיינדפולנס באנגלית), שהיא תהליך קוגניטיבי של מתן תשומת לב מכוונת ובלתי שיפוטית לחוויות המתרחשות בזמן אמת, "לזרום" איתן ולהכיר בהן.
היעדר מרחבי נחמה ו"ונטילים" לשחרור לחץ, כמו בית קפה מול הים או טיסה ספונטנית לוויקאנד, או תרבות – לא עוזר. גם הזיגזג המגוחך של שרלטני הממשל – כן סגר לא סגר, כן הגבלות לא הגבלות, חוסר האמינות בנתוני התחלואה והחובבנות הניהולית, לא מוסיפים לנו נחת. איכשהו לרוב האוכלוסייה אין ספק שאותה שרלטנות תשרה גם עם מערך החיסונים המיוחל.
כעת כולנו מדברים על מוראות 2020, אולם עושה רושם שגם 2021 לא תהיה להיט. יש מצב שלמאמינים באלוהים קל יותר בסיטואציה, כי יש להם/ן תחושת היגיון בשיגעון. כאישיות חדורת אמונה רק בלי אלוהים, קשה לי יותר למצוא מאחז בכך שיהיה בסדר. כלומר, בטוח שיהיה בסדר, השאלה מתי, וכמה מזה יישאר לא בסדר, ומי ישלמו את המחיר, וגובה החשבון שמוגש לנו.
מעט התקווה שמתעוררת כאן, היא מתהליכים פוליטיים קטנים שיתכן ויצטברו בטווח הארוך לשינוי גדול. למשל, הנאום של גדעון סער השבוע, שבאופן מרענן היה נאום ערכי ואינטליגנטי וממלכתי, גם אם אנחנו לא בהכרח חולקים את אותו סל ערכים כשמדובר בתפיסות פוליטיות ולאומיות. הרי הכל פוליטי, גם הדכדוך של כולנו, וגם המפתח ליציאה ממנו: שינוי מנהיגותי, למנהיגות ממלכתית, אחראית, מקצועית ואמינה. הנאום של סער מסמל אולי צעד ראשון בדרך לסיום סאגת השלטון המושחת, גם אם זה שיחליף אותו עדיין יהיה שלטון ימין, שכנראה יהיה לי ויכוח דמוקרטי או שניים עם עמדותיו.
עד שזה יקרה, אני רוצה לומר לכם ולכן – אתם/ן וכולנו לא לבד. גם אם הריחוק החברתי שנכפה עלינו נותן תחושה של בידוד, אנחנו המון מבודדים תחת מטרייה אחת. הערבות ההדדית והביחד לא נעצרים בקירות הפיזיים שחוצצים בינינו. נעבור את זה יחד, וחשוב שנתעקש על ה"ביחדנס" הזה. יום אחד, בעתיד, נביט לאחור ונהיה גאים בעצמנו שלא נכנענו לתחושה האילוזטיבית של קץ העולם שהכרנו, כי הוא יחזור. לכו על מיינדפולנס. תכירו בבאסה ותתעקשו להרים טלפון בכל יום לשלושה-ארבעה אנשים כדי להחליף רשמים לגביה. תאווררו רגשות, בלי להתבייש. כי ברגע שתתחילו, תבינו שזו צרת רבים. כן, כן, זו חצי נחמה.
צילום: עידו רימון
חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת.
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון הרצליה
תגובות