בשבוע שעבר, חודשים ספורים לאחר שרינת פינטו איבדה את בעלה רן פינטו ז"ל וחודש לאחר מכן את אביה יוסי עוזרי ז"ל היא ובני המשפחות עוזרי ופינטו חנכו לזכרם עמדת דפיברילטור בפארק הרצליה. "זמן קצר לאחר שרן בעלי נפטר חיפשתי דרך משמעותית להנציח אותו", מספרת פינטו, "באחד החיפושים שלי באינטרנט נתקלתי בפרסום של דפיברילטור מציל חיים והחלטתי שזו הדרך הכי טובה להנציח אותו. שיתפתי את אמא שלי ברעיון שלי ויחד החלטנו לתרום עמדה מצילת חיים כדי להנציח את זכרם של רן – שהתנדב בעצמו בתור נער וכיבוי אש והצלה ואהב לעזור לזולת ואבא שלי – שהיה כבאי והציל נפשות בהרצליה וסביבתה והיה עוזר תמיד לכל מי שביקש עזרה. בחרנו שהעמדה תהיה בפארק הרצליה, היכן שרן ואבא שלי נולדו וגדלו והיכן שהוריו של רן והורי עדיין מתגוררים. עבדנו עם ידידי מד"א על העמדה הזו וביום ראשון שעבר חנכנו יחד איתם ועם נציג ממד"א את העמדה בפארק הרצליה בטקס משפחתי מצומצם ומאוד מרגש".
"רן היה בן אדם מיוחד", מספרת רינת, "הוא היה טיפוס שקט מאוד, טוב לב, אוהב אדם, מאוד אכפתי ורגיש לסביבה ולצרכים של אחרים, הוא היה חבר מאוד טוב, בעל נפלא, אח ובן אוהב ואבא נהדר שהעריץ את האדמה שהבת שלו דורכת עליה. הוא היה איש משפחה, איש של שקט, של בית ושל גינה. הוא היה יצירתי ומוכשר ועסק בייצור מודלים מפיברגלס, שאת זה הוא למד מאבא שלו בגיל 13. הוא בנה בעבודה שלו בין השאר מודלים לאוטובוסים. הוא בנה גם הרבה דברים לבית שלנו – רהיטים, פרגולות, גלשנים ועיצב את הגינה שלנו. כשרן היה נער כל בני גילנו בהרצליה הכירו את רן בתור גולש הגלים החתיך ושובר הלבבות".
פינטו, בת 46 שנולדה וגדלה בהרצליה וכיום מתגוררת בצורן, עדיין מתקשה לעכל את האובדן של בעלה ואביה שנפטרו זה אחר זה בהפרש של חודש. "הלב שלי שבור ואני עוד לא מעכלת את האסונות שקרו לי. אני לא יודעת באיזה שלב משלבי האבל אני נמצאת. המרחק מהמשפחה בגלל הקורונה והסגר בתקופה הזו של האבל מאוד קשה לי. כל דבר מזכיר לי אותם. גם ההורים שלו, האחיות שלו, אמא שלי והאחים שלי והבת שלנו, רון, שהיא בת 15, שבורים ומאוד קשה להם.
"רן נפטר מסרטן מסוג מלנומה ב-22 בפברואר, יומיים לפני יום הולדתו ה-47, ואבא שלי, שהיה בן 74, נפטר מסיבוך של שלל מחלות ב-2 באפריל, ביום ההולדת שלי", היא מספרת, "מצבו של אבא ממש הידרדר וכרתו לו את הרגל יום לפני שרן נפטר. לא סיפרנו לו שרן נפטר כי פחדנו שהוא לא יעמוד בזה. אבא שלי ורן הכירו עוד לפני שאני הכרתי את רן. אבא שלי היה כבאי ומכונאי בתחנת הכיבוי בהרצליה במשך כ-25 שנה ולימד לוחמי אש רבים ורן התנדב בתור נער כצופה אש בתחנת הכיבוי בהרצליה. רק שנים לאחר מכן רן ואני התחלנו לצאת אחרי שחברים שידכו בינינו ומאז לא נפרדנו. היינו יחד 18 שנה. זו היתה אהבה ממבט ראשון ואני לא מאמינה שתהיה לי עוד אהבה כזאת. זו אהבה של פעם בחיים".
מתי נודע לכם שרן חולה בסרטן?
"היינו בסופ"ש בצפון ואז רן התמוטט פתאום ופרכס. הגענו לבית החולים זיו בצפת ואמרו לנו שיש לו גרורות במוח ומשם התחילה רכבת הרים מטורפת של הלם, אבל לא יכולתי להישאר בהלם ומיד התאפסתי והתחלתי להניע דברים. כשגילו לרן את הסרטן הוא היה כבר בשלב מאוד מתקדם – שלב ארבע, והבנו שהמצב לא טוב אבל תמיד היתה לנו תקווה ועשינו את כל הטיפולים האפשריים שיש. לא חשבנו על כלום מלבד ההחלמה של רן, אבל לצערנו, רן נפטר לאחר עשרה חודשים ועשרה ימים מגילוי המחלה. לא עזבתי אותו במשך כל אותה תקופה לרגע. האחיות וההורים שלו התגייסו כולם וכולנו טיפלנו בו במשמרות. הקיפה אותו מעטפת משפחתית מטורפת. הוא נפטר בהוספיס בתל השומר כשכולנו לידו. במחלתו ובמותו הוא היה מוקף בהמון אהבה מכל המשפחה והחברים. הכי שובר לי את הלב שההורים שלו נאלצו לקבור אותו. הילדים הם אלה שאמורים לקבור את ההורים ולא להיפך. עשינו לרן הלוויה גדולה ומכובדת שבה השתתפו מאות אנשים. היינו בשוק ממספר האנשים שהגיע. זה היה מאוד מרגש. רן היה מאוד אהוב על ידי כולם והיתה למבוגרים חיבה מיוחדת אליו והוא מאוד כיבד אותם. כשהוא היה מגיע למכון אלה בתל השומר לטיפולים כולם היו יוצאים אליו, ניגשים אליו ומחבקים אותו. גם לשבעה הגיעו כל יום מאות אנשים שאהבו את רן, זה היה ממש לפני שהחלו מגבלות הקורונה והסגר. עם אבא הכל התנהל אחרת בגלל הקורונה".
עמדת הדפיברילטור בפארק הרצליה. באדיבות המשפחה
אבא שלך נפטר בגל הראשון של הקורונה. הצלחתם להיפרד ממנו?
"אבא שלי היה בבית אבות סיעודי וחוץ מאמא שלי אף אחד לא הורשה לבקר אותו ורק כשמצבו ממש הידרדר ורק כשהוא אושפז בבית החולים מאיר יכולנו לבקר אותו. הבנו שזו ההזדמנות שלנו לבקר אותו. אני הייתי האחרונה שראתה אותו. זו היתה תקופה הסגר ובדיוק הזמנתי אוכל לי ולבת שלי לכבוד יום ההולדת שלי כדי שנחגוג בקטנה, אבל משהו בי אמר לי קומי וסעי וזה מה שעשיתי. נסעתי לבית החולים מאיר בערב לבקר אותו ושם הבנתי שאני באה להיפרד ממנו. הוא לא היה בהכרה ממש אבל הבנתי שהוא שומע אותי כשדיברתי אליו כי הוא התחיל להתנשם מהר. רק אז סיפרתי לו שרן נפטר. שעה אחרי שנסעתי הביתה מבית החולים התקשרו להודיע לי שהוא נפטר. הוא ממש חיכה לי. לצערי, בגלל מגבלות הקורונה היינו רק המשפחה בהלוויה של אבא שלי. אני בטוחה שאם ההלוויה שלו לא היתה מתקיימת בתקופת הקורונה היו מגיעים מאות אנשים וממלאים את כל בית העלמין כך שאי אפשר היה ללכת שם. ישבנו שבעה רק המשפחה הגרעינית, אזכרה לא היתה לו ולאח שלי היה מאוד חסר לשמוע את הסיפורים על אבא מאנשים שהכירו אותו ואנחנו מקווים שלאחר הקורונה נוכל לעשות ערב לזכרו עם חבריו מכיבוי אש והצלה".
המשפחות עוזרי ופינטו בטקס חניכת הדפיברילטור בפארק הרצליה. באדיבות המשפחה
רינת מסכמת: "המורשת שרן השאיר לי זה להמשיך ולהנציח אותו. אני לא אתן שהוא יישכח מאף לב. כל מה שייראה לי ראוי ונכון ומתאים למי שהוא היה אני אעשה. עכשיו תרמנו לבית הכנסת בצורן חי ספרים לזכרו של רן. שלי. חשוב לי שההנצחה של רן תהיה גם בשביל ההורים שלו שמאוד אהבו אותו. מה שאני אוכל לעשות אני אעשה. עשיתי קיר הנצחה לרן עם תמונות מכל מיני נקודות ציון בחיים שלו ועשיתי גם נרות נשמה לזכרם של רן ואבא שלי. הנצחנו גם את אבא שלי – בבתי הכנסת של נחלת עדה ובתחנת הכיבוי עשינו ספרים לזכרו. ההנצחה מצילה את הנפש שלי מלשקוע ונותנת לי מוטיבציה להמשיך".
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון הרצליה
פינשטיין פינקי
אין דבר כזה אהבה ממבט ראשון
מיקי
שלא תדעו עוד צער, אבל הקפידו לשים מסכות מעל האף, כדי שלא יהיה עוד צער בארצנו, חו"ח.
חי
רינת את אשה טובה אבל אל תשכחי , החיים ממשיכים ויש לך ילדה שאביה ז"ל היה רוצה שיהיה לה שמחת חיים ולא תתקע עם הצער…
שלא תדעו צער יותר .אמן.
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
יהיה זכרם ברוך!
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
יהיה זכרם ברוך! כוחות רבים דרושים כדי להשקיע בהנצחה מסוג זה! היי חזקה ושלא תדעי עוד צער🙏