כבר מספר שבועות שמדי יום שישי מתקיים בהרצליה אירוע שכולו אמריקה. מאות רוכבי הארלי דייווידסון (להלן הארלי) ואופנועי קאסטום שונים של חברות שונות, נפגשים אחר הצהריים בפאב הפארקר בר שבחלקו הצפוני של הפארק העירוני. הבייקרים זורמים אל המקום על כלים כבדים ומרשימים כדי לעשות מינגלינג, להשוויץ באיבזור האחרון ובעיקר ליהנות ולשתות בירה עם חברים. ככל שהשבועות עוברים יותר ויותר מועדוני הארלי מכל רחבי הארץ מצטרפים למפגשים, שדומים להם נערכו לפני שנים בחניה של היכל נוקיה בתל אביב.
יוזם האירוע ומחדש המפגשים הוא הבייקר מרטין סבג (45) מכפר סבא, מי שמנהל את קבוצת הפייסבוק "Custom Life", שמאגדת יותר מ-2,000 רוכבים מכל רחבי הארץ. הוא גם מנהל את קבוצת הווטסאפ "אבא פגום" בכפר סבא, אבל בחייו הפרטיים הוא משיל את ז'קט העור וחוזר לחולצה המכופתרת כמנהל מוצר בחברת ההייטק פורנובה, אולי לא בדיוק מה שציפיתם מבייקר מקועקע, שלובש וסטים עם לוגו, שרשראות וטבעות ורוכב על הארלי.
המפגש בהרצליה. צילום מתוך הפייסבוק
חבורת הבייקרים הישראלים חוצה גילאים, ויש ביניהם כאלה בשנות ה-20 המוקדמות לחייהם וגם כאלה בני 70 ויותר. יש ביניהם מנכ"לים, אנשי הייטק, עורכי דין, רואי חשבון, רופאים, מוסכניקים, בעלי מסעדות ועוד ועוד. ביום הם נוסעים ברכבי מנהלים או רכבי משפחה ובלילה הם מחזיקים בין הרגליים אופנועים ששוקלים מאות קילוגרמים, ועיקר הפעילות שלהם היא התנדבותיות חברתית. בסך הכל חבר'ה טובים שחולקים את האהבה שלהם לדו-גלגלי ולתרבות ההארלי.
"לא תראה אצלנו חבר'ה שמשתוללים", אומר סבג, "אלו חבר'ה אחרים שאימצו לעצמם סגנון חיים, לבוש, אביזרים, מוזיקה, מפגשים בחברותא. אנשים שהופכים להיות האחים שלך. במפגשים בימי שישי אנחנו פוגשים אנשים שאנחנו מכירים מהקבוצה ולא נפגשים איתם ביום יום. מדברים על השדרוג הבא באופנוע, על היום יום. בסך הכל אתה רוצה להיות שייך למשהו".
מרטין סבג. צילום לירן כץ
חברת הארלי הוקמה בשנת 1903, אך עד שנת 2015 היו בישראל כמה מאות בודדות של רוכבי אופנועי קאסטום. קאסטום, כפי שמרמז השם, הם אופנועים שניתן להתאים אישית בעת ההזמנה. אין אופנוע שדומה לרעהו. ניתן להזמין צבע, צורת כידון, אורך מתלים ואביזרים שונים. מי שהחל את התופעה היא חברת הארלי דייווידסון ובשנים האחרונות היפנים נכנסו לשוק ומייצרים אופנועים שמלבד מחירם הזול יחסית, קשה להבדיל בינם לבין המותג האמריקאי המפורסם שמחירו מתחיל בכ-60 אלף שקלים ויכול להסתכם ביותר מ-300 אלף לאופנוע בודד.
לפני חמש שנים הושקה בחולון הסוכנות הראשונה של הארלי תחת יבואן חדש, אלבר מוטו, שהחלה לייבא 16 דגמים שונים ארצה ופתחה מועדון רוכבים. "עד אז היו כמה משוגעים לדבר, כמה מאות בודדות", מספר סבג, "אבל מאז הכניסה של אלבר הם הרימו את הסצנה. כחלק מפעילויות השיווק הם עורכים מפגשים וטיולים, מקיימים פרלמנט של הראלי, הופעות רוק ושתיה מסובסדים. לאירועים שלהם מגיעים מאות אופנוענים מכל רחבי הארץ ומאז המכירות עלו. אם עד אז היו כ-800 בייקרים בכל ישראל, היום מדובר על משהו כמו 3,000 או 4,000. זה המון רוכבים יחסית למותג שנמכר בהרבה מאוד כסף. העניין הוא שזה לא 'וואליו פור מאני'. יש אופנועים טובים יותר בכסף הזה. זה משהו סנטימנטלי. כשאתה קונה הארלי אתה קונה לייף סטייל: סגנון, אמונה בחופש, במרחבים ובאוויר הפתוח, להיות אינדיבידואל מצד אחד ומהצד השני גם להיות חלק ממשהו גדול יותר".
כיום יש בארץ יש קבוצות אופנוענים מכל מיני רמות. רק בתחילת חודש מאי כמה עשרות רוכבי הארלי הגיעו לאילת בשיירה ארוכה כדי לסייע לעיר התיירות שכמעט נכנעה למשבר הקורונה. "יש קבוצות מאוד קטנות, מועדונים שלא כל אחד יכול להצטרף אליהם, שנעים בין חמישה חברים ועד כמה עשרות", אומר סבג, "לפעמים יש גם תנאי קבלה. אפשר לזהות מאיזו קבוצה אתה לפי הלבוש, לפי הלוגו שרקום על המעיל, טבעות עם הלוגו של המועדון, קעקועים. יש אפילו מועדון שנקרא 'רוכבי ציון', שהם רוכבים שומרי שבת. יש מגוון אדיר של אנשים בסצנה. יש קבוצות שעושות פעילויות למען הקהילה, כמו למשל כאלה שמאמצים פנימייה של ילדים עם צרכים מיוחדים ומבקרים אותם. יש סיפור של מישהו שעבר תאונת אופנוע והפך לצמח ובייקרים נסעו אליו עד לקיבוץ בצפון על גבול לבנון, הרימו אופנוע למרפסת ונתנו בגז, וזו היתה הפעם ראשונה שהבחור הזה זז מתוך התרדמת. בקבוצה שלי אני פועל להקמת יוזמה לליווי ילדים שעברו התעללות או פגיעה כזו או אחרת לבית המשפט. אחד הדברים שהילדים האלה צריכים זה אומץ לעמוד מול אותו מתעלל".
מהמפגש בהרצליה. צילום מתוך הפייסבוק
את האופנוע הראשון שלו קנה סבג כשהיה בצבא, אופנוע כביש רגיל. "ידעתי שהאופנוע הזה לא מתאים לי ואני רוצה משהו אחר לחלוטין", הוא אומר, "הרגשתי שנולדתי זקן. באחד הטיולים שלי ראיתי חבורה של אופנוענים שהגיעו לאילת. הם החנו את האופנועים שלהם ברחבה וראיתי ונדלקתי. אחר כך הייתי בשליחות בחו"ל וכשחזרתי ארצה קניתי קטנוע. אחרי ארבע שנים חסרה לי הנשמה. קטנוע זה פרקטי וחסכוני אבל לא מבטא את מי שאתה. אתה כמו כל שליח על הכביש. מכרתי את הקטנוע וקניתי אופנוע קסטום של קווסאקי 800 סמ"ק. ידעתי שהשלב הבא זה הראלי. לקח לי שלוש שנים לחסוך. קניתי הארלי 'ספורטסטר' 1,200 סמ"ק שהיה איתי שלוש שנים ואז עברתי לדגם הנוכחי שזה 'סטריט בוב' 1,800 סמ"ק".
דרך החיים של סבג השתנתה. "זה מתבטא בלבוש, בחברים שאתה בוחר, בפעילויות החברתיות", הוא מסביר, "לדוגמה, במוצ"ש לפני שבועיים חבר מהקבוצה פתח חומוס בר. אז זה מאוד ברור שהקבוצה מתארגנת לרכיבה ולטיול אליו כדי לפרגן לו, לבוא לאכול ולשתות אצלו ולעזור לו עסקית. אנחנו מצלמים וידאו ותמונות, מעלים לרשתות ומניעים לו את העסק. יש מישהו אחר עם בר בתל אביב. ברור שניסע אליו ברביעי לשתות משהו כי זה הצגה. כשהארלי עומדים על המדרכה ליד הפאב זה מושך תשומת לב ועוזר לו בעסק. הערבות ההדדית מתבטאת בעוד המון דברים".
הדימוי של האופנוען הקשוח, אולי אפילו עבריין, לא מפריע לכם?
"אני אתן לך קצת היסטוריה. אחרי מלחמת העולם השנייה הרבה מאוד חיילים אמריקאים שחזרו מהמלחמה ורכבו שם על הארלי התקשו למצוא את המקום שלהם. הם התאחדו והתלכדו סביב האופנועים. התחיל לצאת להם שם רע כשהוקם המועדון האגדי 'הלס אנג'לס' (מלאכי הגיהינום). הארלי פחדה מהמיתוג הרע הזה, אבל לא עזר להם. יצאו סרטים כמו 'מרד הנעורים' ו'ענק' של ג'יימס דין ואחר כך 'איזי ריידר', שקישרו את האופנועים למשהו שלילי. ואז, כאילו בהפוך על הפוך, לא רק שהם לא ניסו להתנגד לתדמית אלא שהקולנוע הפך את זה למשהו בעל מעמד בהוליווד והארלי הפך להיות נחשק. זה לא שהארלי עודדו פשע ופורענות, אלא חיבקו את תדמית הילד הרע, כזה שלא הולך בתלם. כקונטרה, כשהונדה נכנסה לארה"ב, הקמפיין שלה היה "יו מיט דה נייסס פיפול און הונדה'. אבל בניגוד לתדמית שנוצרה בסרטים ובסדרות, לרוכבי ההארלי יש נשמה גדולה ולב זהב. אנחנו מזמינים אלינו את כל מי שסגנון החיים הזה מדבר אליו, אם דו גלגלי או רכב אספנות או בכלל, לבוא. אתה לא חייב להיות בעל מותג כזה או אחר".
מהמפגש בהרצליה. צילום מתוך הפייסבוק
נועם בן ציון, בן 49 מהרצליה, מצטרף לקבוצת "רוכבי ציון" לרכיבות, אף שהוא לא חבר הקבוצה ממש. רובם דתיים, מעבירים שיעורי תורה, מחלקים מתנות בבסיסי צה"ל, עורכים טיולים לקברי צדיקים. "להיות חבר זה 'פול פאטש' (פאטש – הטלאי על הז'קט) ויש גם תנאים שלי קשה לעמוד בהם כמו ימי גיבוש עם משפחות. זה צורך הרבה זמן על חשבון דברים אחרים, אבל אני חבר שלהם ורוכב איתם לפעמים. היות ואני מסורתי ושומר שבת זה מתאים לי כי הם לא מטיילים בשבתות".
בן ציון הוא נהג מונית. בשבועיים האחרונים התקשה בגלל החום להצטרף למפגשים בימי שישי ובגלל תקופת בין המצרים. "באמצע ספטמבר מתחילה הבריזה אז יותר קל לי לרכוב", הוא צוחק, "אני כל היום יושב במזגן של המונית, אם אני אצא החוצה על האופנוע בחום הזה אני אתעלף".
האהבה לאופנועים החלה אצלו כשחי בארה"ב. "עוד משחר נעורי רכבתי על אופנועי מוטוקרוס, אבל לקאסטום נחשפתי כשגרתי כמה שנים ספורות בפילדלפיה כשהייתי בשנות ה-20 המוקדמות שלי, שם רכבתי על כל מיני סוגי הארלי. נתפסתי באופנוענות הקלאסית, בתרבות ההארלי".
לפני 20 שנה, אחרי שהכיר את אשתו, יחד התחזקו וחזרו בתשובה. "לפני קצת פחות מעשור השד שבי רצה לצאת החוצה וקניתי הארלי", הוא מספר, "היום אני מחזיק בהונדה בי טי איקס 1800. זה סוס ברזל רציני שנראה הארלי אחד לאחד. זה אופנוע יפני בחצי מחיר, אופנוע מפואר עם כל התוספות. המשפחה קיבלה את זה בהלם. כשאשתי ראתה את גודל האופנוע היא הייתה בשוק. בהתחלה קצת פחדה, אבל זה עבר לה".
גם בקהילה בבית הכנסת היו מי שלא היו לגמרי מרוצים. "מבחינה דתית הם מכירים את העולם הזה כי הם מסורתיים ופתוחים לעולם", הוא אומר, "חלקם העירו לי שאני משוגע, שזה מסוכן, שלא כדאי, אבל הם בסוף התרגלו לרעיון. תרבות ההארלי בשבילי זה חופש רוחני, מה שאומר שגם אדם דתי יכול להיות רוכב. אין פה עניין של שמאלני-ימני, דתי-חילוני, צבע וגיל".
נועם בן ציון
מה קורה כשאנשים רואים אותך עם הלוק המלא?
"קשה לאנשים לראות אותי ביום יום לבוש רגיל ופתאום לבוש עם כל האבזור של האופנוען, עם ז'קט העור, הג'ינס והמגפיים. זה קצת מכניס אותם להלם, מסובב ראשים, אבל כשמכירים אותי זה נרגע. בסביבה שלי מודעים לעניין שאני אופנוען מהסוג הזה".
מה המפגשים האלה נותנים לך?
"שחרור מכל חיי היום יום ומהכאוס הפוליטי-חברתי מסביב. מה שאנחנו מדברים זה נטו על אופנועים. נטו על מפגשים ואירועים מוטוריים שקורים בארץ ובעולם. אני אוהב את החברותא, אוהב להיות שייך למשהו".
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון הרצליה
ארז
הם עושים הרבה רעש בלילה לא יודע מה מושך אופנועים לא אוהב