ניצחתם. הנה, אני מודה. משרד החינוך, ההסתדרות, האוצר, ארגון המורים. כולכם ניצחתם. אותנו. את ציבור התלמידים ואת ציבור ההורים. כל הכבוד לכם. לימדתם אותנו שיעור שלא נשכח. לימדתם אותנו שאי אפשר לסמוך עליכם. לימדתם אותנו שאתם לפני הכל. לפני התלמידים. לפני ההורים שמשלמים את כספי המיסים. לפני המוסר. לפני האחריות החברתית. לפני ערכי ההוגנות. הכוחניות מוכיחה את עצמה. כפיים.
תתביישו לכם. אין מילים עבורי לתאר את האכזבה ואת התיעוב שאני חשה כלפיכם. משכתם אותנו שלושה חודשים בהבטחות שווא. נפנפתם בתשעת הימים האלו שהתחייבתם להשלים לשנת הלימודים המסתיימת כעלה תאנה שמוכיח שאתם מוסריים ולוקחים חלק בנשיאת האלונקה החברתית. ונחשו מה? פשוט התחמקתם מזה. ובצורה כל כך מגעילה ומלוכלכת, בלי שום אחריות אישית, כך שישנם תלמידים שסיימו את שנת הלימודים בלי לדעת שזהו יומם האחרון בבית הספר לשנה זו.
כמה מילים שפכתם להראות את צדקתכם. עקרון השוויון, שחיקת מעמד המורים והגננות. אסכם ואומר לכם כך: בגלל כל הפוליטיקה המסואבת שלכם, שבינה ובין טובת הילד אין שום קשר, אתם במו ידיכם שוחקים את מעמד ההורה. אתם לא מותירים לנו כל ברירות אלא לא לסמוך עליכם. כי כשהפוליטיקה עומדת על הכף, תמיד תמיד תכריעו לטובתכם.
ואחר כך יש לכם את החוצפה להתלונן שההורים מעורבים? ברור שנהיה מעורבים! כי ברגע שאנחנו לא עומדים על המשמר אתם מיד מנהלים עוד מחטף והנה עוד הבטחה שלכם יורדת לטמיון. עוד התחייבות נזרקת לפח ובצורה ובתזמון הכי נוראיים.
אז לא. אתם לא רואים את טובת הילד לנגד עינכם. הבן שלי בכיתה א', שרק לפני שבוע התחיל חוברות חדשות בשפה ובחשבון, לא יסיים אותן. שתי חוברות מדעים נותרו יתומות על המדף. הוא כבר לא ילמד את תוכנן. לפחות לא בבית ספרנו. וזאת למרות המרתון המשוגע שהמחנכת ניהלה מאז שחזרנו לשגרה. כן, חומר הלימוד לא נלמד במלואו. אני כבר מנחשת מה יהיו שיעורי הבית לחופש הגדול ומי ישב איתו ללמוד. שוב.
כי למקרה ששכחתם, אני רוצה להזכיר: תשעת הימים הללו לא נספרו סתם. בתקופה ההיא אי שם בחסות הקורונה בוטלה הלמידה מרחוק. כן. לא היו מפגשי זום עם המורים, ולא היו שיעורי בית. היו סתם ככה כמה ימים של שקט שהצטברו להם. והפשרה היתה שיוחזרו לנו בהמשך. לעג לרש. כבשת הרש. הרצחתם וגם ירשתם?
אז יופי לכם. שכרכם לא נפגע. החופש שלכם לא נפגע. מעמדכם לא נפגע. אתם מרוצים?
תתביישו.
ליאת קמחי
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון הרצליה
רונית
תבדקי את העובדות לפני שאת כותבת. היו ארבעה ימים שבהם לא לימדנו, והחזרנו אותם במלואם בחופשת פסח. בתשעת הימים האחרים עבדנו באופן מלא לחלוטין ואף יותר מכך בלמידה מרחוק בשיעורי זום, שנדרשנו לעבוד שעות נוספות כדי ללמוד איך להתנהל איתם, בהכנת אינסוף מערכי שיעור מתוקשבים ומסובכים, ובשיחות אישיות יומיומיות עם הילדים/ההורים/המורים בצוות, שאותן עשינו באהבה ועדיין עושים. אני עצמי עבדתי כל יום במהלך הלמידה מרחוק לתוך השעות הקטנות של הלילה, עד שבעלי אמר שהוא לא מבין למה אני קורעת את עצמי ככה, בהינתן המשכורת שאני מקבלת על זה. אמרתי לו שאני עושה את זה באהבה, כי הילדים מאוד חשובים לנו. אף פעם לא עבדתי כל כך קשה כמו בתקופת הלמידה מרחוק, ולשמוע אחר כך שהעבודה הזאת לא נחשבת, ושאם לא נעבוד שוב ונחזיר את הימים האלו, שעבדנו בהם במלואם, תקוצץ המשכורת שלנו? זאת הייתה ממש סטירה בפנים. נזרקנו למציאות שנכפתה עלינו, ועשינו את הטוב ביותר שהיה ביכולתנו עבור הילדים, ורק עבור הילדים, וכמו שבית המשפט קבע זו הייתה עבודה לכל דבר, ואפילו הרבה יותר מזה. גם את החומר הלימודי השלמתי במלואו, וגם כל מורה שדיברתי איתו מאז. אבל גם מי שלא, לא צריך לעבוד לשם כך בחינם. האם את עובדת בחינם? על ימי החופש הגדול איש אינו משלם לנו, אנחנו מפרישים לשם כך מהמשכורת הפרטית שלנו. משום כך המשכורת שלנו נמוכה יותר במהלך השנה, ואנחנו עדיין ממשיכים להגיע ולעשות את עבודתנו באהבה למרות גובה המשכורת. כן.. בשביל הילדים. אבל יש גבול לכמה מזה צריך להיות על הגב שלנו. ברגע שבתי המשפט פסקו שעבודתנו נחשבת ומוערכות, תודה לאל, מיד נמצא הפתרון של בית הספר של החופש הגדול מתחילת יולי. פיתרון שצריך ויכול היה להימצא קודם, פשוט לא הייתה סיבה, כי היו מורים להפיל עליהם את המימון של הדבר הזה, על בעלי המשכורת כמעט הכי נמוכה במשק. אז קשה לי אפילו להסביר לך כמה כואב זה לשמוע מישהי כמוך מדברת עלינו בצורה כזאת, אחרי כל ההשקעה והנתינה. עצוב!