"אני רואה בשירות הצבאי שליחות וזכות, לא חובה"

בגיל 66 דניאל לופט מהרצליה עוד מתנדב לשירות מילואים אינטנסיבי בצה"ל, ובדרגת אל"מ משמש כמפקד המשטרה הצבאית של פיקוד המרכז, כשתחתיו שלושה גדודים. "אני אוהב לגדל את הקצינים החדשים, אני אוהב להדביק אותם במחלה שלי, אני מרגיש עם זה טוב ואם יתנו לי עוד עשר שנים לעשות את זה, אני אעשה את זה", הוא מספר.

לשירות הצבאי, הוא עוד זוכר במדויק, התגייס בפברואר 1970. בהיותו בן יחיד, הוצב במשטרה הצבאית, אך במהרה אילץ את הוריו לחתום עבורו על אישור לביצוע פעילות מבצעית והועבר ליחידה קרבית בשם מאמ"צ, שם שימש מאבטח אישים. "הייתי המאבטח של גנדי (רחבעם זאבי) בשנות ה– 70 ושל אורחים שונים שהיו מגיעים לפיקוד מרכז באותן שנים, ביניהם משה דיין, ראשי ממשלה וכדומה. למעשה, את כל השירות שלי העברתי ביחידה הזאת ומכיוון שהיה תענוג לשרת בה, ויתרתי על כל הג'ובים ואף על האופציה לצאת לקורס קצינים. אחד מהאירועים המכוננים שחוויתי באותה תקופה היה משפטו של קוזו אוקמוטו, טרוריסט יפני שעמד בראש חוליית מחבלים מתאבדים אשר ביצעה את הטבח בנמל התעופה לוד. הוא היה היחיד שנתפס, הביאו אותו לדין ואני הייתי היחידי ששמר עליו והוביל אותו לכלא. התמונה שלי איתו התפרסמה בכל עיתונות העולם והפכתי להיות השוטר הצבאי המפורסם ביותר באותה תקופה".

במלחמת יום כיפור גויס לופט לראשונה למילואים כשהיה בן 21 ובה שימש כמד"כ (מדריך כלואים) לשבויים מצריים – קצינים, טייסים ואנשי קומנדו. "נתתי להם את כל מה שצריך היה לתת, החל מאוכל ועד לטיפול רפואי. אותם טייסים שלחו לי מכתבי תודה ששמורים אצלי עד היום. באותה תקופה חבר טוב שלי, שהיה טייס, נפל בשבי המצרי, והייתי מבקר את הוריו בכל פעם שהייתי בחופשה ומספר להם על כך שאני עצמי מטפל בחיילים מצריים שנפלו בשבי. הם ביקשו ממני, 'דני, תתנהג אליהם יפה, כי אנחנו מאמינים שככה יתנהגו הם לבן שלנו', אך המציאות הייתה שונה וכאשר חברי חזר מהשבי המצרי ושמע על כך הוא אמר לי, 'דני, בוא תראה את עור התוף שלי, איך הוא קרוע לגמרי'. איבדנו הרבה חברים במלחמה הזאת, בעקבותיה כל הדור שלי צמצם את טווחי החברות והמון זוגות החליטו להתחתן. אני יודע להגיד שאפילו אצלי זה קרה".

מלחמת יום הכיפורים הייתה נקודת המפנה של לופט בנוגע לשירות הצבאי בכלל ולשירות המילואים בפרט, ועם סיומה החליט לצאת לקורס קצינים ולהמשיך לתרום ככל שיוכל כחייל מילואים. "השתחררתי לאחר שירות מלא כחייל מצטיין בדרגת רב"ט. חברה שלי בזמן הצבא, שלימים הפכה להיות אישתי, פנתה למפקד שלה, שבמקרה היה ראש ענף השלישות במשטרה הצבאית ואמרה לו, 'חבר שלי רוצה להיות לוחם, מה עושים איתו'. הוא ענה לה, 'בדקתי את התיק האישי שלו והבחור סרבן קצונה. שילך עכשיו לקורס, כי חסרים לנו קצינים'".

מדוע במשך כל השנים הללו אתה ממשיך להתנדב למילואים?
"אני רואה בשירות הצבאי שליחות וזכות. זאת לא חובה עבורי. כשפגשתי את חבר הכנסת רענן נעים, היוזם של חוק המילואים, אמרתי לו 'רענן, החוק הזה לא בנוי בשבילי, אני מאלה שמתנדבים כל הזמן ואתה מצמצם את ימי המילואים'. הוא ענה לי 'דני, את החוק הזה לא כיוונתי לשרוטים כמוך'. כזה אני, מה אני יכול לעשות – אוהב לעזור לזולת, אוהב לתרום ולקחתי את שירות המילואים באופן מאוד רציני. בסיום קורס הקצינים הוצבתי באוגדה 340 של המשטרה הצבאית ושימשתי בה בכל התפקידים, החל ממ"מ בדרגת סג"מ ועד לקצין המשטרה הצבאית האוגדתי בדרגת סגן אלוף, כל זה במילואים. כשחזרנו ממלחמת לבנון הראשונה החיילים אמרו לאישתי, 'אם דני אומר לנו עכשיו להסתובב ולחזור ללבנון, אנחנו חוזרים', ואני אמרתי לעצמי שזה הדבר הכי טוב שקרה לי".

מה לדעתך ההבדל בין דור המילואימניקים שהתגייסו בתקופתך לבין המילואימניקים כיום?
"אני חייב להודות שהחיילים היום הרבה יותר מוכשרים ומקצועיים מהחיילים בתקופה שלנו. גם ברמה האישית, אני חושב שהם ברמה הרבה יותר גבוהה מאיתנו. להשקפתי זהו דור הרבה יותר מוכשר, שחושב הרבה יותר טוב ואומר את דעותיו מבלי להתבייש. אנחנו היינו ילדים כאלה של פעם, ילדים עם המון נאיביות, ילדים של חורף 73". 