אם שמעתם לא פעם קולות צחוק במרפאה של הכללית בנווה עמל סביר להניח שהאחות טלי שלומי היתה בסביבה. שלומי, בת 49, נשואה, אם לשלושה בנים ותושבת כפר סבא, היא מנהלת הסיעוד במרפאה כבר שמונה שנים והיא לא רק מצחיקה את לקוחות המרפאה בנווה עמל, היא גם ליצנית רפואית וג'לולוגית (ג'לולוגיה – מדע ההומור) קבועה בבית החולים שניידר בפתח תקווה ומתנדבת לעתים בבתי החולים מאיר, שיבא ואחרים. יש לה שתי דמויות "בובינה" לילדים ו"צורה לה זאתי" למבוגרים. מלבד זה, היא עושה מופעי סטנדאפ באירועים פרטיים וחולמת להיות סטנדאפיסטית מן השורה עם מופע משלה.
"בגיל 18, כשהתגייסתי ויצאתי מהבית, התפרץ חוש ההומור שלי ומאז זה רק מחמיר", מספרת שלומי ומשנה לפתע את מבטאה לרוסי כבד, "המחלה התפרצה אז ומאז היא מתקדמת בענק וכל פעם יש לי עוד מבטא. זו בעיה ושום כדור לא עוזר לי. לקחתי כבר הכל". שלומי חוזרת לקול הרגיל שלה ואומרת: "כנראה שהיציאה מהבית עשתה לי טוב. יש לי אח עם סכיזופרניה ואני זוכרת את עצמי בתור ילדה שממש לא היה לי קל בבית איתו. חוש ההומור פשוט יצא כנראה כי אבא שלי הוא שחקן מלידה והוא מצחיק ברמות וירשתי את זה ממנו. אחרי שהשתחררתי מהצבא מאוד רציתי ללמוד משחק וההורים שלי התנגדו בתוקף. הם אמרו שזה לא מקצוע ולא משכורת ולא כדאי לי ואם אני רוצה ללמוד משחק אין בעיה אבל לא מתכוונים לממן לי את הלימודים ואצטרך לממן בעצמי. כמובן ששמעתי בקולם".
איך התגלגלת ללימודי אחיות?
"אבא שלי בצעירותו עבד עם חוסים בכפר נחמן בתור מדריך גננות ושתלנות. בחופשות מבית הספר הייתי באה לעבוד שם וצוותתי לאח שעבד במרפאה והתחום הטיפולי ממש מצא חן בעיני. אמרתי לעצמי שאם אני לא הולכת ללמוד משחק אז אלך לכיוון הטיפולי. לא נרשמתי מיד ללימודי אחיות, חשבתי יותר על כיוון של פיזיותרפיה או ריפוי בעיסוק אבל לא התקבלתי כי רצו שאשפר בגרויות. במקביל נרשמתי ללימודי סיעוד והתקבלתי אליהם מיד. אמרתי לעצמי שאם התקבלתי כל כך מהר ללימודי סיעוד סימן שזה מה שצריך להיות. למדתי סיעוד במשך ארבע שנים בבית הספר לסיעוד דינה והתחלתי את דרכי בתור אחות בטיפול נמרץ כללי בבית החולים בילינסון במשך כמעט שלוש שנים. אחר כך עברתי לפלסטיקה וכוויות ולאחר מכן הגעתי למרפאה של הכללית בנווה עמל".
האחות טלי שלומי במרפאת כללית בנווה עמל. צילום: ראובן שלומי
ואיך הגעת לליצנות רפואית?
"במשך כל השנים שעבדתי בבית החולים אנשים אמרו לי 'לכי ותלמדי ליצנות רפואית, זה ממש מתאים לך, את גם כך עושה את זה עם החולים והצוות'. זה לא נכנס לי עד שלפני 12 שנים בערך חברה טובה שלי ביקשה שאני אבוא ואהיה מפעילה בבת המצווה של הבת שלה וזה היה מאוד מוצלח. בסוף ההפעלה היא באה אלי ואמרה לי 'אולי תלכי ללמוד ליצנות רפואית?'. אמרתי לה שליצנית רפואית ומפעילה ביומולדת זה לא אותו הדבר. היא אמרה 'נכון, אבל אני רואה אותך עם הבנות ואני חושבת שאת תצליחי בזה וזה יעשה לך רק טוב וכדאי לך'. אמרתי לה שאני אתעניין ואכן התעניינתי ואחרי שבועיים נרשמתי ללימודים בסמינר הקיבוצים. זה מצחיק שזה היה הטריגר אחרי כל השנים שדיברו איתי על זה. אחרי זה למדתי עוד שלושה חודשים קורס של ליצנות תיאטרלית אצל הליצן הרפואי שלומי גולן. לפני חודשיים הוא הצטרף אלינו לליצנים בשניידר ועכשיו אנחנו עובדים יחד. לאחר מכן עשיתי גם קורס בג'לולוגיה ותורת ההומור במשך שנה".
יש לך דמות מסוימת בתור ליצנית?
"יש לי שתי דמויות – 'צורה לה זאתי' למבוגרים ו'בובינה' לילדים. חשוב לציין שהליצנים של שניידר נקראים ג'לולוגים והם דמויות תיאטרליות שלא מסתובבות עם אף אדום. כשיש דמות זה מאוד עוזר לילדים להתחבר אליה והם עושים את זה ממש מהר. יש כמובן סיפור מאחורי בובינה ואם אין לי שום רעיון מה לעשות בחדר אני תמיד יכולה להישען על הסיפור שלה. היא באה מארץ הבובות – בובולינה, שנמצאת בין להלהלנד ללפלנד אבל יותר קרוב ללהלהלנד ואפשר להבין למה – כי אין לי קליטה עם האנטנה המקולקלת שלי – הקוקו שאני מוציאה מהחור של הכובע ועומד כמו אנטנה. יש לי גם אח (בובת כפפה) שקוראים לו בורם והוא לא אוהב לדבר ואני באה על ענן שקוראים לו ברק וקוראים לו כך כי הוא בא רק אלי".
מה צריך כדי להיות ליצן רפואי?
"כדי להיות ליצנית רפואית צריך להיות בעלת רגישות מאוד גבוהה, בעלת אינטליגנציה רגשית. צריך להרגיש את השטח, אם את נכנסת לחדר ואת רואה שזה לא מתאים, אז זה לא מתאים, לא בכוח. אף פעם לא בכוח. המון אימפרוביזציה, את לא יכולה לתכנן שום דבר. זה ממש לפי התגובות של ההורים והילד ומה שיוצא יוצא. לפעמים אני נכנסת לחדר שיש בו שני ילדים והורים ואין קשר בין הילדים ואני עושה ליצנות לשניהם ודרך זה יוצרת את החיבור ביניהם וזה מאוד יפה לראות אותם משחקים אחר כך ביחד. לפעמים אני עוברת ילד ילד באותו החדר ועושה לכל אחד ליצנות בנפרד לפי מה שמתאים לו. עם ילד אחד אני יכולה לעבוד עם מוזיקה ועם הרבה כלים ועם ילד שני רק עם בועות סבון ועם הילד השלישי אני רק אדבר. זה מאוד תלוי בילד. אני פשוט מוציאה אותם מהכאב. למשל אם מישהו צריך לקבל אינפוזיה ולא בא לו להתחבר וזה כואב לו ולא נוח לו להיות מחובר לאינפוזיה אז אני פשוט מסיחה את דעתו. אני יכולה להיות עם ילד במשך 20 דקות עד שנגמרת לו האינפוזיה. היה מקרה שההורים אמרו לי 'הילד לא הרגיש את האינפוזיה בכלל, איזה מזל שבאת'. אתמול הייתי עם ילדה בת שנה וחצי שקיבלה אינהלציה וכל פעם היא צורחת צרחות אימים. אני באתי וניגנתי לה עם קלימבולה, כלי הקשה אתני. התחלתי לאלתר איזושהי מנגינה ותוך כדי שרתי משהו שקשור לסיטואציה והיא נרגעה. זה ארך 20 דקות והיא לא צרחה במשך כל הזמן הזה. אני עושה ליצנות רפואית גם למבוגרים, אתמול הייתי בבית חולים שיקומי בתל השומר במסיבת פורים. אני מדברת איתם ואפילו מותר לי להגיד דברים גסים כי אני בדמות וזה יותר נסלח".
טלי שלומי בדמות "צורה לה זאתי"
איך מתמודדים עכשיו במרפאה עם הקורונה?
"הקורונה הזאת זה סיוט. בעיקרון לא אמורים להיכנס חולי קורונה למרפאה. יש לנו שלטים בכל מקום אפשרי ובכל שפה. החולה אמור להתקשר ואנחנו מזמינים את מד"א שייקחו אותו. אוי ואבוי אם הוא נכנס, אז מהר לוקחים אותו לחדר מבודד ואז מזמינים את מד"א. לנו אין כל כך מה לעשות איתו. אנחנו לא יכולים לקחת בדיקה במרפאה, אלא רק במיון או במד"א יכולים עם ערכה מיוחדת. אם מישהו עם קורונה ייכנס זה מצב מאוד מלחיץ. נצטרך להכין רשימות של כל מי שהיה במרפאה בסמוך לזמן שהוא היה וזה בלגן. אני לא רוצה לחשוב על זה. לשמחתי, זה עוד לא קרה".
יש איזו חוויה מיוחדת שזכורה לך?
"היתה פעם בשניידר שבה נכנסתי לחדר של ילד שהגיע מחו"ל ודיבר רק רוסית. לא ידעתי מה יש לו ואני האמת גם מעדיפה לא לדעת מה יש לכל אחד ורק שואלת את האחיות מה הוא יכול לעשות – להרים יד, להסתובב ולקום. נכנסתי אליו והוא היה נראה ממש בדאון. הוא היה שם 6-5 ימים ולא חייך, לא צחק ולא שיתף פעולה עם האחיות. היו איתו ההורים שלו ומתאמת שירות של תיירות המרפא שהיא דוברת רוסית. דיברתי איתם קצת רוסית בצורה עילגת וזה ממש הצחיק אותם. אני גם בכוונה עיוותתי מילים שאני יודעת איך להגיד נכון ושרתי לו גם את השיר 'קלין קקלין קקלין המיה' בילווי הקלימבולה וכמובן שגם התבלבלתי במילים והוא תיקן אותי ופשוט התפקע מצחוק. הפעלתי גם את ההורים ואת מתאמת שירות. מבחינתי, כמה שיש יותר אנשים בחדר, יותר קהל, אני עפה".
חשבת לעשות סטנדאפ?
"כן, אני עושה סטנדאפ משנת 2011 באירועים פרטיים – ימי הולדת, מסיבות פרישה ומסיבות גיבוש. כל יום שעובר זה חומר לסטנדאפ. אני מביאה איתי מחברת לעבודה ואני פשוט כותבת לי קטעים. יש לי כבר רבע שעה כתובה כסטנדאפ על החיים שלי כאחות ואני מתכננת להגדיל את הרבע שעה למופע מלא של כשעה. אני רוצה להופיע כמו כולם. אני אוהבת את היצירה הזאת".
מה המסר שלך?
"צריך להתייחס לחיים בחיוב ולקחת הכל בהומור. בעבודה שלי כאחות גם כשיש ימים קשים אני איכשהו מצליחה להסתכל עליהם בהומור. למשל אם יש מלא אנשים ואני אחות יחידה אני לא נלחצת אני פשוט יוצאת אליהם ומתחילה לשיר להם אופרה. אני מבדרת אותם ואותי והם נרגעים ולא מתלוננים על זה שהם מחכים הרבה זמן. בחיסוני השפעת למשל שמתי לי כרבולת על הראש מכפפה והסתובבתי כך כל היום וחיסנתי מאה אנשים לבד בארבע שעות. זה מטורף. הכרבולת הזאת פשוט הצילה אותי – הם צחקו והיו נינוחים. אם אני לא מחייכת לרגע הלקוחות במרפאה חושבים שאני לא מרגישה טוב. כולם במרפאה מצפים שאני אבדר אותם. אני אף פעם לא נכנסת לחדר של רופא בצורה רגילה. זה טוב כי יש ימים מאוד קשים במרפאה ואני מוציאה אותם קצת מהשגרה".
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון הרצליה
אמן
טלי שלומי אחות ממש מתוקה. שתהיה בריאה עד מאה ועשרים
רחלי
הי,את נהדרת!!!! איזה כייף יהיה אם תופיעי "ביום האחות" או כשיש את הסמינר לאחיות באילת או בצפון. ובגלל שגם את אחות זה יהיה נחמד לראות אחת משלנו כל כך נהדרת מצחיקה ומלאת חיים!! המשיכי להיות כזו,ראיתי את קטע בסירטון והוא ללא ספק קורע. מאחלת לך הרבה בריאות ואושר ויכולת נתינה והכלה כמו שיש לך.אמן.
רחל
אין על טלי,ממש כיף לבוא לבדיקת דם,באים מבואסים ויוצאים צוחקים…וכל מי שמגיע למרפאה בודק אם טלי בסביבה,להרמת המורל.אחות -פרוזאק.