תושבת הרצליה אניה נירנברג, מי שהיתה במשך 30 שנה סייעת בגנים יסמין וסביון בנווה עמל, הלכה לעולמה ביום ראשון, בגיל 100. נירנברג, שהתגוררה רוב חייה בשכונת נווה עמל, השאירה אחריה שלושה ילדים: מאיר, אריה שנפטר ממחלת הפוליו בגיל שנתיים ושולמית; חמישה נכדים: שירי, אלעד, חן, טל ואליאור; ושני נינים קים ורוי. בעלה של אניה, משה נירנברג, נפטר לפני 30 שנה.
"היא היתה טיפוס חזק ודעתני", מספרת בתה שולמית, בת 63, "היה אכפת לה מהכל. היא היתה כל בוקר קוראת עיתון. היא היתה צלולה עד הרגע האחרון שלה. אישה מיוחדת. היא היתה ממייסדי בית הכנסת המרכזי של נווה עמל, היא תרמה לא מעט כסף לבית הכנסת והיתה הולכת אליו באופן קבוע. היא היתה בקשר טוב עם כל השכנים ברחוב בורוכוב. הבית שלנו תמיד היה פתוח והגיעו כל הזמן חברים שההורים שלי שיחקו איתם קלפים, גם כשהיו בדרכם לבית הכנסת הסמוך שהיה פה, כדי לאכול מהמטעמים שבישלה. הכי חשוב היה היה לה שהמשפחה תהיה מלוכדת והיא התעקשה שבכל חג כולם יהיו רק אצלה.
מימין לשמאל: אלעד , שולמית, רוי, חן, אליאור, על אניה יושבת קים ולצדה טל ושירי. באדיבות המשפחה
"היא ואבא שלי, משה, ואחי התינוק מאיר שהיה אז בן כשנה, עלו לארץ ב-1947 באונייה והתיישבו בהתחלה במגדיאל לחודש-חודשיים ואז עברו להרצליה. אבא עבד בהתחלה בנגרייה של משפחת גלוזמן בהרצליה, והוא עשה שם כיסא שאנחנו עדיין יושבים עליו. אחר כך הוא היה אחראי על המשק בעיריית הרצליה ואמא עבדה משנת 1953, במשך 30 שנה, כסייעת בגנים יסמין וסביון בנווה עמל עם הגננת המיתולוגית דורה פילר. היא מאוד אהבה את העבודה שלה עם הילדים, השקיעה בה הרבה וחשבה כל הזמן רק עליה. אהבו אותה שם.
"אמא עברה הרבה תלאות בחייה. היא עבדה חוויות שאפילו בסרטים אין דברים כאלה. היא נולדה ב-1919 בעיירה פרהינסקו שבפולין, שבה היתה קהילה יהודית ענפה באותה תקופה. היו לה חמישה אחים ואחות שהביאו תשעה נכדים להורים שלה והתגוררו בסמוך לדודים ומשפחותיהם באותו הרחוב בעיירה. הגרמנים הפרו את הסכם ריבנטרופ מולוטוב עם הרוסים והם החלו לסגת. אמא שלי היתה אז בת 19 והיא עבדה במשרדים של הרוסים שהיו צריכים מישהי שדוברת את השפה ויודעת לקרוא ולכתוב והיא עבדה שם בהנהלת חשבונות. סבא שלי אמר לה שפרצה מלחמה ושהיא תארוז בגדים ותצטרף אליהם ותעבור איתם את הגבול ונתן לה כסף. הוא עודד אותה ואמר לה שלא תדאג ושהרוסים יצליחו להדוף את הגרמנים ויחזרו לעיירה אחר כך. היא אכן עלתה על הרכבת איתם ובעודה עולה לרכבת היא ראתה את בת הדודה שלה, שצעירה ממנה בשלוש שנים וגם עבדה אצל הרוסים, והעלתה אותה לרכבת. יחד הן יצאו למסע ארוך ובמהלכו היא אף התחזו לפולניות נוצריות. בכל פעם שהן חשבו שזהותן נחשפת הן נאלצו לעזוב את המקום. לאמא שלי היתה אינטואיציה מאוד חזקה והיא הרגישה מיד כשזהותן עלולה להיחשף ובזכות זה הן נמלטו לפני כן ושרדו. הן נאלצו לגנוב לחם ונקניקים ולהחביא במגפיים כדי לחיות.
אניה נירנברג עם הנינה קים (ליבי)
"היתה פעם שהן היו צריכות לעבור את הים הכספי שהוא קפוא בחלק מימי השנה ולא היו להן כרטיסים לעלות על אונייה. הן עלו על אוניה של חיילים רוסים שנפצעו במלחמה ובני משפחותיהם ואמא שלי, שהיתה מאוד חכמה וידעה לשרוד, הצליחה להערים על הכרטיסן ואמרה לו שהוא לקח לה את הכרטיסים. היא תפסה את בת הדודה ומשכה אותה פנימה ללא כרטיסים. הן הגיעו כמעט עד סין. בטשקנט (אוזבקיסטן) היא פגשה את אבא שלי, שהיה שליח של 'ארגון הבריחה' שהביא יהודים לארץ לאחר השואה בסתר, והתחתנה איתו. אבא שלי קרוב משפחה של י.ל. פרץ, בן דוד של סבא שלי. אף אחד מבני המשפחה הקרובים לא שרד את השואה, רק כמה בני דודים בודדים, בהם אמא של אשתו של המתופף של שלמה ארצי מאיר ישראל. ההורים הגיעו בלי כלום ולא קיבלו כמעט כלום, הם רכשו את הכל מחדש בכסף שהרוויחו. אמא שמרה את כל הדברים הראשונים שקנתה בארץ – את הפרימוס הראשון, את הסירים, מכונת טחינת הבשר, בקבוקי סודה מלפני בקבוקי הסיפולוקס ואת העששית שאחר כך מסרה לגן ולצערנו היא נשברה. בסך הכל היו לה חיים טובים והיא סיפרה לנו ולשכנים על כל החוויות שלה בחיים, וגם למטפלת שלה מהפיליפינים שלא ידעה בכלל שהיתה שואה".
אניה נירנברג ז"ל עם ילדי גן יסמין בחג השבועות. באדיבות המשפחה
"כל הלילה לא ישנתי וכל המחשבות שלי היו עם אניה", מספרת רחל שיבר השכנה, בת 73, "היא היתה אישה טובה, חכמה, אצילה ויפה. היא לא רק היתה שכנה מאוד קרובה שלי, כשהיא יצאה לגמלאות היא ניגשה אלי ואמרה לי שהיא חושבת שמאוד יתאים לי התפקיד של סייעת שהיא עוזבת אותו. הקשבתי לה, פניתי אליהם, נבחנתי והתקבלתי לתפקיד. זו היתה אחת המתנות הכי גדולות בחיי. 30 שנה עבדתי כסייעת בגן סביון ואני עדיין מתנדבת שם בתור סבתא ומלמדת אותם את הנושא של זהירות בדרכים והרבה מעבר לכך. היא היתה אחד האנשים המשמעותיים שפגשתי בחיי. היו לי לקוית למידה ולא היו לי חוויות של הצלחה בחיים ובזכות אניה התפתחתי, למדתי לקבל את עצמי וחוויתי הצלחה. היום אני הכי מאושרת בעולם ולה יש חלק מאוד גדול בזה".
אניה נירנברג ז"ל עם הנין הראשון משירי, רוי
"הזיכרונות מביתך ילוו אותי כל חיי", ספדה לאניה נכדתה אליאור ניר בהלווייתה, "איך שטיפלת בנו, תמיד דאגת לשלום כל משפחתך. החצר שלך הייתה ממלכת המשחקים שלנו, ים של זיכרונות. איך היינו מתרוצצים בה, מתנדנדים בנדנדה שסבא בנה, שעומדת עד היום. אפילו נינך זכה ליהנות ממנה… התקופה האחרונה שבה ראינו אותך נחלשת, היא מהלומה עבור כולנו. כנראה שבתוך תוכנו כולנו חשבנו שגם מזה תצאי, כמו שהצלחת להתגבר על חולי בעבר. שעד 120 זה קטן עלייך. אבל כנראה שהגוף הספיק לו, גבר על הנפש החזקה שלך, הלך ונחלש. פנייך העדינות, עם החיוך שתמיד עלה על שפתייך כשראית אותנו והעיניים הבהירות, הנוצצות והיפות שלך, זו התמונה שתלווה אותי לתמיד".
הצטרפו לערוץ הטלגרם של צומת השרון הרצליה
שירי
סבתא שלי , אוהבת וכבר כל כך מתגעגעת ❤