למה קוראים לו ד"ר סוס ואיך נכתב הפתיח של מרקו: לאה נאור חוגגת 85 וחושפת הכל. ראיון

"אני אשתדל ככל יכולתי לדלג על חגיגות יום ההולדת שלי", אומרת הפזמונאית, הסופרת והמתרגמת לאה נאור, שחגגה השבוע, ב-22 בינואר, 85 שנים. "זה קצת מפחיד איפשהו איך שהזמן רץ כל כך מהר. אני מפחדת מלהיות חולה, מזה שיצטרכו לטפל בי ומלהיות הזקנה במסדרון. אבל אני בריאה. בני משפחתי כמובן לא יתנו לי לדלג על יום ההולדת ויערכו חגיגות קטנות בחוג המשפחה".

נאור שמתגוררת כיום בהרצליה נולדה בצריף שבו התגוררו הוריה נח ואסתר במרכז העיר. "נולדתי בצריף במרכז הרצליה איפה שהיום נמצא רחוב העצמאות", היא מספרת, "היה אז שיטפון כזה, בערך כמו בימים האלה, שאי אפשר היה להגיע לבית החולים ואמי אסתר ילדה אותי בבית. הרצליה היתה אז מושבה קטנה שהתפרנסה בעיקר מחקלאות. הייתי הבת השלישית מבין ארבעה ילדים. בחצר שעל יד הצריף שבו גרנו היתה רפת, לול, גינת ירקות וכמה עצי פרי, שעזרו מאוד לפרנסת המשפחה. אבי היה בצעירותו פועל חקלאי בפרדסים של הרצליה".

נאור למדה בילדותה בבית הספר העממי בהרצליה (היום בית הספר ויצמן) ולאחר מכן המשיכה את לימודיה במחזור הראשון של התיכון שנפתח במושבה (כיום תיכון ראשונים). היא היתה חניכה ומדריכה בתנועת הנוער העובד ורצתה מאוד להגשים את החינוך לחלוציות שקיבלה בתנועה וללכת עם חבריה לקיבוץ וכדי להתכונן לכך היא רצתה ללמוד חקלאות. לשם כך היא עזבה את התיכון בהרצליה והחלה  ללמוד בכיתה י"א בבית הספר החקלאי עיינות ליד נס ציונה. לאחר הלימודים היא הצטרפה לגרעין ב' עיינות ולאחר מכן היא גויסה לנחל. היא וחברי הגרעין התגוררו ופעלו בהיאחזות שלימים הפכה לקיבוץ נחל עוז בזכותם. בגרעין היא הכירה את מרדכי נאור, שלימים הפך לבעלה, שאותו היא מכנה מוטק'ה. הם התחתנו בקיבוץ נחל עוז ב-25 באוקטובר 1955 בחתונה כפולה עם זוג חברים למען החיסכון. הם חיו שלוש שנים וחצי בקיבוץ נחל עוז ואז חזרו לתקופה קצרה לתל אביב ומשם להרצליה, שם התגוררו המשפחות שלהם. היא בוגרת תואר ראשון בספרות כללית מאוניברסיטת תל אביב.

במרוצת השנים נאור כתבה יותר מאלף שירים בהם "אדון חרדון המפוזר", "זרעים של מסטיק", "מקהלה עליזה", "בואי אמא", "חג לי" ו"קרנבל בנח"ל". היא כתבה גם שירי פתיחה של תוכניות ילדים בטלוויזיה החינוכית ובהם "הבית של פיסטוק", "קרוסלה", "גברת פלפלת", "הלב", "פרפר נחמד", "נילס הולגרסון" ו"רגע עם דודלי". כמו כן היא כתבה ביוגרפיות שונות בהן "הרופא על הסוס" – סיפורו של ד"ר הלל יפה, ו"המשורר" – סיפורו של חיים נחמן ביאליק, ותרגומים לספרי הילדים של ד"ר סוס. היא זכתה בלא מעט פרסים – פרס רשות השידור על תוכניתה "קרוסלה" (1977); פרס זאב לספרות ילדים ונוער על ספרה "מקהלה עליזה" (1980); עיטור אנדרסן לתרגומי מופת על תרגום ספרי ד"ר סוס (1984); תואר יקירת העיר הרצליה (2005); פרס אקו"ם על מכלול כתיבתה לנוער (2014); פרס מפעל חיים על שם דבורה עומר מטעם שרת התרבות והספורט (2014); ופרס מפעל חיים מטעם המרכז הישראלי לחדשנות בחינוך (2015).

לאה נאור ולימור לבנת בקבלת פרס דבורה עומר. צילום דודו בכר

איך התחילה הקריירה שלך בתור פזמונאית וסופרת ילדים?

"זה היה ממש במקרה", אומרת נאור, "לא התכוונתי להיות משוררת ולא סופרת, רציתי להיות גננית ולגדל פרחים, כפי שלמדתי ועשיתי בעיינות כשעבדתי בגן הנוי וכפי שעשיתי בקיבוץ נחל עוז. כמו כל הדברים הטובים גם זה קרה לי במקרה. ב-1957 מוטק'ה ואני היינו זוג צעיר ועזבנו את קיבוץ נחל עוז שהיינו בין מקימיו ב-1953 ולא היתה לי עבודה. אני זוכרת שבא אלינו יום אחד חבר שלנו נחצ'ה, נחום היימן עליו השלום, שהיה חבר בית אלפא באותה תקופה, ובשיחה בינינו הוא אמר שהוא רוצה להלחין שיר לכיתה לסוף השנה ושאל אם יש לי מילים. הוא ידע שאני כותבת למגירה וגם בקיבוץ הייתי כותבת. בעצם מוטק'ה היה כותב את השירים, הסיפורים, האופרטות, לחגיגות בקיבוץ – החגים והחתונות, ואני הייתי עוזרת לו. פשוט היה לי זמן באותה תקופה, חיפשתי את דרכי, לא עבדתי ובינתיים נולדו לי ילדים, והחלטתי לעזור לנחצ'ה ונתתי לו שירים. אחר כך כתבתי לו את הסיפור ובעצם כך נולד המחזה 'זרעים של מסטיק'. המחזה הצליח מעבר לכל הציפיות כי בעצם לא היו שום ציפיות. ב-1965-1964 הציגו את זרעים של מסטיק בקיבוץ בית אלפא. בעקבות זאת התחילו לבקש ממני שירים לעיתונים, לרדיו ואחר כך לטלוויזיה".

מה נשאר מהגננות?

"היום אני מגדלת ומטפחת עציצים במרפסת שלי. הצמח האהוב עלי הוא סחלבים. בני המשפחה מביאים אלי סחלבים פצועים להבריא אותם".

"לפני שנכנסתי ללימודים באוניברסיטה החלטתי לשפר את האנגלית
שלי ולא היה לי כסף למורה. שכנה הביאה לי את 'חתול תעלול'
של ד"ר סוס ותרגמתי אותו רק כדי ללמוד אנגלית"

נאור גם אמונה על תרגומם לעברית של סדרת הספרים של ד"ר סוס. "מאוד רציתי ללמוד באוניברסיטה אבל האנגלית שלי לא היתה טובה", היא נזכרת, "לפני שנכנסתי ללימודים באוניברסיטה החלטתי לשפר את האנגלית שלי ולא היה לי כסף למורה פרטי. אז פשוט קניתי הרבה ספרים של אגתה כריסטי וקראתי אותם עם מילון וכל מה שקראתי ומאוד מצא חן בעיני תרגמתי. היתה לי שכנה שהביאה לי את הספר 'חתול תעלול' של ד"ר סוס ותרגמתי אותו רק כדי ללמוד אנגלית. יום אחד בא לבקר אותנו חבר, נחמן אוריאלי, שעבד בהוצאת ספרים והוא תהה איך זה שלא תרגמו את ד"ר סוס לעברית. אמרתי לו שלאה גולדברג תרגמה ובאופן מצוין. הוא אמר שבכל זאת היה צריך לתרגם אותו יותר. סיפרתי לו שתרגמתי את אחד הספרים שלו והראיתי לו את זה. הוא אמר שזה לא טוב – 'יש לך שגיאות בתרגום. קוראים לו ד"ר זאוס, אבי האלים במיתולוגיה היוונית. למה את כותבת ד"ר סוס?'. אמרתי לו שלפי החברה האמריקאית שלי מבטאים את השם ד"ר סוס. הוא הוסיף שהשמטתי את המילה כובע מהשם המקורי ושזה צריך להיות החתול עם הכובע. אמרתי לו שהכובע עובר יפה מאוד בציור אבל החרוז, הצלצול וההומור לא עוברים. הוא לקח את התרגום שלי ועבר זמן ושכחתי מכל העניין. בינתיים למדתי ספרות כללית עם דגש על ספרות אנגלית באוניברסיטה. אחרי כמה שנים התקשרה עורכת הספרים אסתר סופר מהוצאת כתר ובישרה לי שזכיתי בתחרות לתרגומי ד"ר סוס. הייתי מופתעת כי לא הגשתי שום תרגום לתחרות הזאת שלא ידעתי בכלל על קיומה. מתברר שאותו חבר הגיש את התרגום שלי בלי ידיעתי לתחרות. הסברתי לה שכשתרגמתי את זה עשיתי את זה רק כדי ללמוד אנגלית ויכול להיות שיש שם שגיאות איומות וביקשתי לעבור על זה שוב. היא הסכימה ועברתי עליו ולא שיניתי אפילו מילה אחת. מאז תרגמתי הרבה ספרים של ד"ר סוס. אני חושבת שהוא גאון אמיתי. אם אני מקנאה במישהו זה בד"ר סוס".

מה את חושבת על תוכניות הטלוויזיה לילדים היום?

"אני חושבת שהעשייה אז היתה יותר רצינית לגילאים הצעירים מאוד. בתוכניות השתתפו מיטב השחקנים והיו הרבה חזרות. כל חודש שודרה תוכנית ובמשך שבוע עשו חזרות לתוכנית הזאת. בתוכניות הטלוויזיה היום אין חזרות, הכל נשלף ויש שגיאות בעברית. משהו נורא. התקציב היום לא מאפשר חזרות ואין אפשרויות של פיתוח תכנים. התקציבים הולכים ויורדים. פעם לא היו תוכניות שטחיות. היום יש ויש. השמינייה היתה פעם טובה, כל התוכניות המדעיות, אבל אני לא רואה תוכניות פיוטיות טובות, כמו 'קרוסלה' ו'חג לי' שאני כתבתי להן. כמו 'פרפר נחמד' שכתבה חברתי בתיה בן דור ואני השתתפתי קצת בכתיבת התסריטים ו'החתול שמיל' שכתבה תלמה אליגון ואני השתתפתי קצת בכתיבת התסריטים. זה עובד טוב כי הילדים זוכרים חרוזים ומשקל וקצב. כתוב ששיר הפתיחה של תוכנית 'הלב' מתורגם מיפנית אבל אני כתבתי אותו לפי התמונות, לפי התוכן של הסדרה ולפי המוזיקה המקורית. אני לא יודעת יפנית. אני מניחה שזה קרוב למקור. באותה תקופה כתבתי ללא מעט תוכניות את שיר הפתיחה. עצוב לי שהתוכניות צולמו בצבע והיה מחיקון והכל נשאר בלי צבע. ב'קרוסלה' עשו גינה יפיפייה עם פרחים צבעוניים, גשר ובריכת מים, אבל לא נשאר שום צבע".

איך את מסבירה שזה נעלם?

"אני יודעת איך אני הפסקתי לכתוב לטלוויזיה. הפסיקו לשלם ולהזמין. ההנהלה לא מזמינה מאנשים שיודעים לכתוב. אני חושבת שהרבה דברים מתרכזים בתקציב, לצערי".

השירים והסיפורים שלך מהדמיון או מתבססים על דברים שחווית במציאות?

"אין דבר שלא כתבתי מהיכרות אישית וגם אם חשבתי שהמצאתי אותו אז אם אני אחשוב טוב טוב יש לזה תמיד איזו נגיעה במציאות. למשל יש לי ספר שנקרא 'השקט עושה לי חור בראש'. זה ספר שכתבתי בעקבות מלחמת המפרץ. בזמנו הייתי נוסעת ומבקרת בכיתות שלמדו חומר שלי, מספרת להם על עבודתי ועונה על השאלות שלהם. עשיתי את זה במשך יותר מ-20 שנה. יום אחד נפגשתי עם תלמידי כיתות ד' בקריית מלאכי והפגישה הופרעה פעמים רבות בגלל מטוסים שהמריאו ונחתו בבסיס חיל האוויר הסמוך. התחלתי לספר לתלמידים על העבודה שלי ופתאום הם שאלו אותי למה השתתקת ואמרתי שאני לא יכולה לדבר כי כל הזמן המטוסים מפריעים לי. התברר לי שהם בכלל לא שמים לב לרעש שעושים המטוסים. הם שמים לב רק אם משהו לא רגיל – למשל אם נוחתים שלושה מטוסים ולא ארבעה כי הם יודעים שהמטוסים טסים תמיד ברביעיות. למחרת התחילה מלחמת המפרץ והתבטלו הפגישות עם הילדים בגלל המלחמה. היה לי זמן וישבתי וכתבתי את הספר על ילדים שחיים קרוב לשדה תעופה צבאי. גם השיר שלי 'מקהלה עליזה' שכתבתי שכל הציפורים בעיר באים ושרים על העץ שלי – זה היה נכון. כשכתבתי את 'זרעים של מסטיק' חשבתי שזה לגמרי דמיוני והתברר שהרבה ילדים שתלו מסטיקים בעקבות הספר. באחת הפגישות שלי עם ילדים ילדה אחת שאלה אותי מה רציתי להיות אם לא הייתי סופרת ועניתי לה 'גננית מגדלת פרחים' והיא אמרה 'בגלל זה הספר הראשון שכתבת לילדים הוא זרעים של מסטיק'".

התקציב היום לא מאפשר חזרות ואין אפשרויות של פיתוח תכנים.
התקציבים הולכים ויורדים. פעם לא היו תוכניות שטחיות. היום יש ויש"

מה את יותר פזמונאית או משוררת? מה ההבדל?

"הכאב. אני יותר פזמונאית – חסר לי הכאב. אני אופטימית מדי בשביל להיות משוררת. ההבדל מאוד מטושטש. אצלי התחום מאוד מטושטש. כשכתבתי את 'בואי אמא' כתבתי אותו כשיר מאוד שובבי על ילד שלא נותן לאמא לצאת מהחדר ולכבות את האור ומוצא כל מיני תחבולות שהיא תישאר אותו. הפתיע אותי שהוא הפך לשיר ששרים בטקסים ביום השואה. כל אחד מקבל אותו אחרת. לפעמים זה מפתיע אותי איך מקבלים שיר שאני כתבתי ביד קלה והכניסו בו משמעויות שלא חשבתי עליהן. לפעמים אני עצובה שאני לא יכולה לכתוב שירים עצובים באמת. כשבא לי לכתוב שיר הוא כמעט תמיד בא לי מתוך אופטימיות ושמחה".

מה הקו המנחה או החוק ביצירות שלך לילדים?

"יש לי חוק אחד – לא מעל גובה העיניים. ללכת איתם ולא מעליהם, לתת להם כבוד. הכוונה לא להטיף להם מוסר בשום אופן אלא לספר להם סיפור. לא כתבתי מניפסט חינוכי אף פעם אבל זה נכנס לבתי הספר בכל זאת".

על מה את עובדת עכשיו ומה התוכניות לשנים הקרובות?

"אני כותבת ספר לילדים על עדה פישמן מימון שייסדה את עיינות ואני גם עושה איסוף של כל השירים האבודים שלי שכתבתי ושכחתי. אני עסוקה גם באתר האינטרנט שלי שנכנסים אליו הרבה אנשים. אני עושה את אותם הדברים אבל הרבה יותר לאט. אני מתכוונת בשנים הקרובות לעשות את אותו הדבר ולהמשיך לאסוף חומר ולכתוב קצת דברים חדשים".

מה את מאחלת לעצמך ליום ההולדת?

"שלא יהיה יותר גרוע, שנמשיך לעשות מה שאנחנו עושים ושיהיה יותר טוב בארץ ושהיא תלמד להיות שפויה".

לאה נאור. צילום עזרא לוי